כיצד נדע את האמת על מלחמה מרוחקת

בשנת 1997 יצא למסכים הסרט "לכשכש בכלב", המתאר כיצד יועציו של נשיא ארה"ב מפברקים מלחמה עם אלבניה בניסיון נואש להביא לבחירתו מחדש כאשר הוא שקוע בשערוריית מין (בצירוף מקרים מושלם, היה זה בעיצומה של פרשת מוניקה לוינסקי). הסרט הוא סאטירה פוליטית-חברתית נהדרת, המראה כיצד ניתן לשכנע את הציבור באמצעים פשוטים – טלוויזיה ונאומים – שאותה מדינה קטנה ונידחת, שרוב האמריקנים אפילו לא יודעים באיזו יבשת היא שוכנת, מאיימת בנשק גרעיני על המעצמה הגדולה ביותר בעולם.

על-מנת לשכנע את הציבור שמלחמה כזו אכן מתרחשת, יועציו של הנשיא והמפיק ההוליוודי שהם שוכרים מביימים באולפן סצנה בה נראית ילדה אלבנית בורחת מכפר שהותקף בידי אותם טרוריסטים המאיימים על ארה"ב (רמז ברור לתמונת הידועה של פאן טי קים פוק בת התשע ממלחמת וייטנאם). הסרטון משודר במהדורות החדשות והציבור קונה את הסיפור. אפילו כאשר ה-CIA מודיע שהמלחמה הסתיימה, הבית הלבן אינו מרים ידיים. כעת מומצא שבוי פיקטיבי המוחזק כביכול בידי האלבנים והחבורה מתזמרת קמפיין לאומי להשבתו. לא נגלה לכם את סוף הסרט ורק נאמר שהוא מומלץ בכל לב. ונזכיר, שזה היה ב-1997 – הרבה לפני שהאינטרנט שינה את חיינו ולפני שהטכנולוגיה השתכללה עד להפחיד. על זה נדבר בהמשך.

אנחנו בעד אוקראינה למרות שיש לנו חשבון דמים איתה, ונגד רוסיה למרות שבמידה רבה היא הצילה את שרידי השואה. זה ברור. חשבון העבר לחוד ומציאות ההווה לחוד. ולדימיר פוטין הוא רודן רצחני, מהגרועים בעולם כיום, המבקש להשיג בכוח את מה שאפילו לא ניסה להשיג בדרכי שלום. הוא מחסל את יריביו הפוליטיים ולא הייתה לו שום בעיה להרוס ערים שלמות במדינתו-שלו (צ'צ'ניה), ולכן ברור שאין לו שום עכבות כאשר מדובר במלחמה נגד מדינה אחרת. תמונות הזוועה מהעיר בוצ'ה מוכיחות זאת היטב.

לצד כל זאת, התקשורת חייבת למסור את האמת. עמי דור-און המנוח הגדיר נהדר את המילה "עיתונות": "החופש להתבטא במדויק". אם רוסיה ביצעה פשעי מלחמה, חובה לדווח על כך. אם לטענות אוקראיניות אין בסיס, חובה לדווח על כך. במקרה הנוכחי, המשימה קשה פי ארבעה. ראשית, כאמור, האהדה המלאה והמוצדקת שלנו נתונה לאוקראינה. שנית, סיקור של מלחמות הוא מסובך ומסוכן מסיבות ברורות. שלישית, במלחמה הזאת יש לתקשורת גישה רק לצד האוקראיני, בעוד מן הצד הרוסי יש הודעות והצהרות של משטר שקרן ומדכא, שחיסל לחלוטין את התקשורת החופשית במדינה. רביעית, גם אוקראינה אינה בוחלת בעיוות האמת; ראו דבריו של ולדימיר זלנסקי על מעשיה של ארצו בשואה. הן ספקי החדשות והן צרכניהם חייבים להיות ערים לבעיות הללו, במיוחד ככל שמדובר בדיווחים מרחוק.

ברית המועצות, זכרונה לא לברכה, הייתה אולי המומחית הגדולה ביותר בהיסטוריה ביצירת מציאות מדומה ולשיווקה. גרמניה הנאצית שכללה בצורה חסרת תקדים את התעמולה השקרית, אך הייתה זו ברית המועצות שלא היססה להפוך את העובדות ב-180 מעלות כאשר הדבר שירת את מטרותיה.

הדוגמה הידועה ביותר הייתה יער קאטין. כאשר פלשו הסובייטים לפולין בספטמבר 1939, על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, נפלו לידיהם רבבות שבויים. הללו הועברו למחנות שבויים באוקראינה ובלארוס, שהיו אז חלק מברית המועצות, ונרצחו באפריל-מאי 1940. שלוש שנים לאחר מכן חשף הוורמכט הגרמני קבר אחים ביער קאטין שבמחוז סמולנסק בברית המועצות ובו שרידי גופותיהם של 4,000 קצינים פולנים. יוזף גבלס מיהר לנצל את התגלית כדי להגביר את האיבה בין הקרמלין לבין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון וליצור מתח בין בעלות הברית המערביות לבין יוסף סטלין.

ברית המועצות הכחישה את ההאשמות וטענה שמדובר בגופות של פועלי בניין פולנים אשר נרצחו בידי הגרמנים בעת כיבוש האזור במהלך מבצע ברברוסה. חצי שנה מאוחר יותר, כאשר שבה וכבשה את האיזור, שיגרה ברית המועצות ועדת חקירה שכצפוי קבעה שהרצח בוצע בידי הגרמנים. כדי לאושש את גרסתם, פברקו הסובייטים עיתונים ומסמכים מ-1941 שכביכול נמצאו בקבר האחים. מסיבות דיפלומטיות אימץ המערב טענות אלו, ופולין וברית המועצות דבקו בשקר עד שמיכאיל גורבצ'וב הודה באמת ב-1990. בשנים הבאות נחשפו מסמכים שהוכיחו מעל לכל ספק שהסובייטים היו הרוצחים ושסטלין אישית היה מעורב בתהליך.

משטר פוטין ביצע צעד לאחור. ב-2005 קבעה מוסקבה, כי אין המדובר ברצח עם, פשע מלחמה או פשע נגד האנושות, וכי 116 מתוך 183 הכרכים של מסמכים הנוגעים לפרשה יישארו חסויים. באפריל 2010 נראה היה שאפילו פוטין (שהיה אז ראש הממשלה) מוכן להודות באמת, כאשר השתתף לראשונה בטקס לציון 70 שנה לטבח. אבל היה כאן עוד מפנה מבעית: מטוס שהוביל לטקס את נשיא פולין, לך קצ'ינסקי – מתנגד קולני של פוטין – ועוד 95 מראשי המדינה ואזרחים התרסק ליד העיר סמולנסק. צירוף מקרים? אתם מוזמנים להחליט לבד.

בעיה הפוכה בהתמודדות הציבורית והתקשורתית עם ידיעות אימה מאיזורי מלחמה, באה לידי ביטוי כאשר החל לזלוג המידע על השואה בשנים 1941 ו-1942. הנאצים עשו מאמצים ניכרים כדי לשמור על סודיות מוחלטת, גם כדי למנוע מן היהודים להתקומם ולברוח, גם כדי למנוע משכניהם לסייע להם, גם כדי למנוע התנגדות פנימית וגם כדי למנוע מן העולם לנקום בהם. לכך יש להוסיף את העובדה, שמדיניות ההשמדה המוחלטת והאמצעים לביצועה התגבשו בתהליך הדרגתי ולקח זמן עד שהנאצים עצמם החליטו האם וכיצד לבצע אותה.

כאשר החלו להגיע ידיעות מקוטעות על גאיות ההריגה בברית המועצות ומאוחר יותר על תאי הגזים בפולין, הן נתקבלו בחוסר אמון מוחלט – קודם כל בידי היהודים עצמם. כפי שאומרים חוקרי השואה פרופ' יהודה באואר ופרופ' דינה פורת, נוצר פער בין ידיעה לבין תודעה. המידע היה, אך שומעיו סירבו לקבלו כאמת. היו לכך שלוש סיבות עיקריות. האחת: מנגנון הכחשה טבעי, המונע מאיתנו להאמין שפשעים כאלו ייתכנו ושיקירינו היו קורבנותיהם. השנייה: העדר תקדים; אנו מבססים את חיינו במידה רבה על נסיוננו האישי והקולקטיבי, וכאשר משהו מתרחש לראשונה – קשה יותר להאמין שהוא אכן אירע.

הסיבה השלישית נוגעת לענייננו. במלחמת העולם הראשונה הפיצו שני הצדדים תעמולה על מעשי זוועה, כולל שימוש בנשק כימי ופגיעות אכזריות באוכלוסייה אזרחית. לאחר המלחמה התברר שלרוב הסיפורים הללו לא היה בסיס, ולכן – באופן מובן – כאשר 25 שנה מאוחר יותר צצו סיפורים דומים, אמרו רבים שמדובר במִחזור של שיטות התעמולה מהמלחמה הגדולה הקודמת. זוהי הבעיה ההפוכה: קושי להאמין באמת משום שבעבר התגלו שקרים. עצם הידיעה שידיעות שקריות מופצות בידי ממשלות, מקשה עלינו להאמין להן – במיוחד אם הן קשות מאוד ובמיוחד אם אנחנו מקווים בסתר ליבנו שאין הן נכונות.

הקשיים הללו לאמת ידיעות המגיעות מאיזורי עימותים צבאיים, כפי שהם באו לידי ביטוי הן באירועי מלחמת העולם השנייה והן – להבדיל – בסאטירה של בארי לוינסון, רק הולכים ומתגברים. הטכנולוגיה של פברוק וזיוף השתכללה עד כדי כך שכיום ניתן להראות אדם נושא נאום ובו דברים שמעולם לא אמר; ברשת יש לא מעט דוגמאות לכך. אפשר גם להדביק בקלות ראש של פלוני על גוף של אלמוני, וכך נוצרים זיופים של ידועניות ושחקניות במצבים אינטימיים. מה שקרוי deep fake זמין כעת לכל מאן דבעי, וזה רק עניין של זמן עד שניתן יהיה ליצור באמצעים אלו סרטונים באורך בלתי מוגבל ותכנים במיטב הדמיון הפרוע והזדוני.

המשמעות היא מרחיקת לכת. נניח שאני מקבל סרטון בו רואים ושומעים פוליטיקאי מקבל מזוודת כסף מידי קבלן ומבטיח לו הקלות בפרויקט ענק. נכון להיום, זוהי הוכחה שאין טובה ממנה. אבל כאשר כל פצחן מתחיל יוכל לזייף כל סרטון שירצה, לא תהיה שום אפשרות להסתמך אפילו על תיעוד שכזה. אולי המשטרה תוכל לקבוע האם מדובר בזיוף, אבל לא יהיה זה ניחוש פרוע לשער שמתישהו – ולא בעוד המון זמן – הטכנולוגיה תהיה כל כך מתוחכמת, עד שיהיה קשה מאוד לעלות על הזיופים.

במציאות שכזו, ניתן יהיה לספר לנו על זוועות ולהציג סרטונים ותמונות משכנעים ביותר – בלא שניתן יהיה לבדוק את אמינותם. הרי סביר לגמרי לאסור כניסת עיתונאים לאיזורי לחימה, וכך המקור היחיד יהיה הצדדים עצמם, על כל המשתמע מכך. ואילו בימי שלום אנו עלולים להגיע למצב בו נוכל לסמוך רק על מידע רשמי – וגם זה תוך ספקות. תקשורת וציבור היכולים לקבל מידע אמין רק מן הרשויות – זהו סופה של הדמוקרטיה.

המחוקקים צריכים לפעול כעת ולהגביל מאוד את היכולת להשתמש בטכנולוגיות של deep fake: להטיל עליהן פיקוח הדוק, להטיל עונשים חמורים על שימוש זדוני בהן ולאכוף את החוקים הללו בלא הפוגות ובלא פשרות. במקביל יש להרחיב מאוד את השימוש בכלים משפטיים נגד פגיעות בפרטיות ושיימינג, כולל פסיקת פיצויים גבוהים לחובת מי שמבצעים מעשים כאלו, כדי להרתיע את המשתמשים הפוטנציאליים ב-deep fake. אפשר לחשוב אפילו על איסור החזקה של תוצרים כאלו, בדומה לאיסור על תוצרי פדופיליה, משום שעצם יצירתם היא עבירה.

תפקיד חשוב מאוד יש למערכת החינוך. עליה להכשיר את התלמידים לברור בין מקורות מידע ולהפעיל חשיבה ביקורתית וספקנית כלפי מידע שאינו מגיע ממקורות אמינים ושנראה בעייתי. את הכלים הללו צריך לתת מגיל צעיר מאוד, כי כולנו יודעים שגיל השימוש באינטרנט בכלל וברשתות החברתיות בפרט נמצא בירידה מתמדת, להמשיך להעניק אותם בהתאם לגילאים ולהתאים אותם להתפתחויות בשטח. כאן יהיה צורך בהתנהלות היי-טקיסטית של יזמות ומהירות, ובשיתוף פעולה נרחב בין מורים לבין אנשי טכנולוגיה.

לבסוף, ואולי בעצם מבראשית: כל אחד מאיתנו חייב לשים לב היטב למי ולמה אנחנו מאמינים, וכלפי מי ומה אנחנו חייבים להתייחס בחוסר אמון. האם מדובר במקור בעל מוניטין או בדף פייסבוק מפוקפק? האם הידיעה היא מכלי ראשון או בטלפון שבור? האם המומחים המצוטטים הם בעלי שם או ממכללה נידחת? האם יש לתיאור תימוכין ממקורות נוספים או שאיש אינו חוזר עליו? האם מוסר המידע מזדהה או מסתתר מאחורי שם בדוי? האם יש היגיון בסיפור או שהוא נראה מצוץ מן האצבע? כפי שראינו במגיפת הקורונה, ההבדל בתשובות לשאלות אלו עלול להיות הבדל בין מוות לחיים.