המדיניות המזגזגת של ישראל ביחס למערכת הסנקציות שיזם המערב בראשות ארה"ב נגד רוסיה מעידה על חולשת-דעת, אופורטוניזם וחוסר מדיניות המעוגנת באינטרסים ישראלים ובגישה עקרונית ועקיבה. ישראל איננה שחקנית מרכזית בסכסוך בין רוסיה לאוקראינה, אינה חברה בנאט"ו ואינה עשויה להרוויח דבר מנקיטת עמדה נגד מעצמה עולמית ללא סיבה טובה שתמורה בצידה.
מאידך-גיסא, מקיימת ישראל יחסים טובים עם אוקראינה חרף יחסים אמביוולנטיים מן העבר בין העמים וכמובן גם עם רוסיה ולה אינטרסים בשתי המדינות, באשר מספר היהודים בהן עולה על מיליון והן בין המדינות המובהקות באשר לעליית יהודים לכאן בעשורים האחרונים. ישראל מקיימת יחסים טובים גם עם מרבית מדינות אירופה שהן חברות נאט"ו, אעל-פי שבשאלות יסוד דוגמת הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני רוב מדינות מערב אירופה והקהילה המשותפת נוקטות עמדה בלתי-ידידותית למדיניות ממשלות ישראל לפחות בשני העשורים האחרונים. יחסי ישראל עם ארה"ב מגוונים מאוד אך עם הממשל הנוכחי פחות טובים בהרבה משהיו עם הממשל הקודם. בתחום הבט"ל הם מרכזיים לעוצמתה הכוללת של המדינה ועל-כן מהווים אבן יסוד במדיניות החוץ והביטחון.
במלחמה זו מובילה ארה"ב מדיניות אגרסיבית מאוד נגד רוסיה על-רקע המאבק הגלובלי בין השתיים על שימור הגמוניה עולמית (ארה"ב) וצימצום הנחיתות היחסית (רוסיה - מאז נפילת בריה"מ). ארה"ב ונאט"ו החליטו משיקוליהן הן לא לפעול צבאית נגד רוסיה, חרף היותה זו שיזמה את פתיחת המלחמה והן מסתפקות בסנקציות כלכליות (בעיקר), סימליות והצהרתיות כמענה התואם את האינטרס הבסיסי שלהן להימנע ממלחמה באירוע עולמי זה.
הרעיון האמריקני להצביע על גינוי רוסיה בשל פשעי מלחמה במסגרת מועצת זכויות האדם של האו"ם מזכיר מאוד את מהלכיו ושימושיו של הארגון לאורך השנים בסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי: צביעות, שקרים, עמדה חד-צדדית וניסיון להשתמש בו בכדי ללחוץ על ישראל לקבל מדיניות בינלאומית העומדת בניגוד לאינטרסים הלאומיים שלה. מעמדה של ישראל כמדינה קטנה מול מעמדה של רוסיה כמעצמה עולמית, מסבירים היטב את הפער בין השתיים בכל הנוגע לערכן ומשקלן של החלטות הארגון. ובכל זאת הואיל ומדובר בארגון בינלאומי שאמור לטייב את מערכות היחסים בין המדינות החברות, אסור לישראל לקבל מדיניות אופורטוניסטית גם במקרה האוקראיני, שעשויה להיות מופנית בעתיד שוב נגדה בנושאים החיוניים לנו.
1 כמהלך נכון ואולי הטוב ביותר בנסיבות הקיימות בהן אנו נתונים בין ארה"ב ונאט"ו לרוסיה בסוגיה הנוגעת לארגון עויין, היה על ישראל להעדיף השעיית השתתפותה בארגון כמו גם ויתור על זכות ההצבעה בו, לפחות זמנית כל עוד נמשכת ההשעיה מרצון. כ"כ ראוי לא לבסס עמדה נחרצת בנושא מחלוקת שסוגיית הוכחת העובדות בו איננה פתורה. רוסיה מכחישה כמובן את טענות אוקראינה בדבר ביצוע פשעי-מלחמה וגורסת שהאירועים בלוחמה בשטחים עירוניים נמצאים בתחום הסבירות וכאשר אחד הצדדים בוחר לנהל את עיקר הלחימה בשטח בנוי ומאוכלס בצפיפות, פגיעה באזרחים היא בלתי נמנעת.
במלחמה יש לצפות שיתרחשו אירועים החורגים מהנורמה המקובלת בחוקי ארגוני זכויות האדם. לטעמי, גם הסנקציות האישיות המוטלות ע"י ארה"ב על אזרחים רוסיים, ללא קשר לחלקם ומעשיהם בלחימה, הן בלתי-לגיטימיות. עד כה, ככל הידוע לי לא נקטו מדינות אחרות גישה דומה נגד ארה"ב ומדינות נאט"ו, אעל-פי שיש ביסוד המהלכים הצבאיים הנרחבים שנקטו ארה"ב ושותפיה בזירות שונות בעולם במלחמתן בטרור העולמי, כדי הצדקה לכאורה לשקול צעדים דומים. נראה שבדוגמאות אלה מגולמת אחת הסיבות למלחמת רוסיה-אוקראינה הנוכחית: ניצול לרעה של כוח מעצמתי עודף לעיצוב וניהול מדיניות מוטת-אינטרסים עצמיים בטיעון סתמי" ובלתי מוכח של מדיניות צודקת.
כאמור, מלחמת רוסיה-אוקראינה היא תוצאה של סכסוך גאופוליטי בין שתי מדינות נורמטיביות, שכשלו בניסיון לנהל מו"מ על המחלוקות שביניהן והגיעו לכלל שלב השימוש בכוח ביחב"ל. נומינלית, רוסיה היא שפתחה במלחמה אבל ביסוד הדברים מונח שוב המאבק הבינגושי כהמשכה של המלחמה הקרה. במאבק זה הפסידה רוסיה לארה"ב רבים מנכסיה האסטרטגיים במיוחד ביבשת אירופה ובמיוחד במרחב - החיץ שבינה לבין מערב אירופה - בת-ברית היסטורית של ארה"ב.
ישראל חתמה על אמנת מועצת זכויות האדם של האו"ם כחלק מהצטרפותה לארגון,
2 בהאמינה מתוך "תמימות" (או נוחיות פוליטית) שמדובר באמנה הוגנת המחייבת באותה מידה את כל חותמיה. לכאורה החברות היא וולונטרית ואינה גורעת כהוא זה מהריבונות המדינתית.
הטענות הנוגדות וההדדיות בין הניצים על "פשעי מלחמה" חייבות בהחלט בבדיקה ויש לנהוג בעבריינים לפי מידת הדין, דווקא משום שכאן מדובר במדינות נורמטיביות. מכאן טבעית החזרה לפן הישראלי: - המלחמה הא-סימטרית של מדינות מול אירגוני טרור בלתי- מדינתיים. אחת הדילמות הגדולות של העשורים האחרונים ושל התנהלות ארגון האו"ם ושלוחותיו בזירה הבינלאומית, נובעת מפרשנות מניפולטיבית ובלתי מוסרית המבקשת להעניק לאירגוני טרור רצחניים חסות הומניטרית מדינתית, שעה שהתנהלותם הקבועה רצחנית.
הארגון ומוסדות נוספים של האו"ם והמערכת הבינלאומית כבית-הדין הבינלאומי (ארגון שהחברות בו היא וולונטרית אך התנהלותו היא כאילו מונה על-ידי רשות-על העומדת מעל לריבונית המדינתית, ולא כך הוא). אלה פועלים מתוקף סמכויות שנטלו ונוטלים הם לעצמם, למעט במקרים שבהם מדובר במעצמות, כאן מונע זאת מהם כוחן של המעצמות ולא צידקת טיעוניהן. אירגונים אלה ממומנים בעיקר ע"י חלק מהמדינות היוזמות את הקמתם והפעלתם (ארה"ב ומעצמות אירופה) וכך נהנות מדינות אלה מיחס מועדף והשפעה יתרה. העיקרון הדמוקרטי של הצבעות רוב לקבלת החלטות מושג תדיר ע"י גושים פוליטיים או לחץ מעצמתי ישיר (תקציב) או עקיף (חברות וסנקציות). מבחינת ישראל, חסרונם הגדול של אירגונים אלה הוא שבלחץ פוליטי של בעלי העניין נוהגים הם באירגוני טרור שאינם מדינות כאילו היו מדינות, שעה שאירגונים אלה מנהלים את מעשי האלימות להשגת מטרותיהם בניגוד גמור לעקרונות המלחמה של אמנות ז'נבה וההסכמים הבינלאומיים הנספחים. מלחמתה של ישראל בעשורים האחרונים מתרכזת באירגונים אלה (מלבד מקרה אירן) ומכאן מתבקשת זהירות רבה בבחירת החברויות ובקיעת העמדות באירגונים "הפרובלמטיים". אירן עצמה, בהכירה את המציאות הבינלאומית מארגנת ומנהלת את מסע ההתפשטות האימפריאלית שלה באמצעות אירגוני-טרור תת-מדינתיים. עובדות אלה מטושטשות באופן סדיר ע"י התקשורת והרשתות החברתיות ומרוב עצים (מלל), לרוב אין רואים את היער.
ישראל יכולה וצריכה לגנות פעולות בלתי הומניות כאשר הוכח שכאלה אכן בוצעו. אולם, לאור ועל-רקע ההיסטוריה השלילית שלה עם האירגונים הבינלאומיים המושחתים או החד-צדדיים, תמנע במפגיע מלפעול באמצעותם (בין היתר, צמצום התלות בארה"ב). עדיף שמדינות שבשטחן או מטעמן נעשו מעשים חריגים, יחויבו לשפוט את מבצעיהם או יגלו סולידריות בהסגרתם לידי המדינה בה בוצעו הפשעים ובלבד שתהליכי החקירה והשפיטה יהיו גלויים ונורמטיביים.
מקרה זה מסביר שוב היטב שאין טעם לחתום על אמנות בינלאומיות שהופכות מדינות קטנות ובינוניות ל"אסירות" האירגונים "מרצונן החופשי". על ישראל לבחון מחדש את כל האמנות שעליהן היא חתומה ולהחליט מאילו לפרוש ואילו לאשרר. זו הדרך הנכונה לנהל יחסי-קבע עם אירגונים בינלאומיים חד-צדדיים ולהבטיח שבתודעה האירגונית ימצא תמיד הכלל שקיום הארגון מותנה באיכות וניקיון מעשיו. העובדה שישראל לא ניצלה הפעם את ההזדמנות להעלות על סדר היום את הסוגיה המטרידה אותה כבר עשרות שנים, אלא נכנעה לנוחיות הרדידות, היא כשלון המדיניות.
