השבוע פרסמנו
ידיעה על כך שהמנמ"ר הוותיק של עיריית באר שבע,
יהוד מרסיאנו, הודיע באחרונה על החלטתו לפרוש מהתפקיד, לאחר 10 שנים. בחודש שעבר פרסמנו ידיעה על פרישתה של מנמ"רית עיריית פתח תקוה,
ענת שלומוביץ', אחרי שבע שנים. המשותף לשניהם: שניהם חוזרים לשוק הפרטי.
והם לא היחידים. מדובר בתופעה שרצוי מאוד שמקבלי ההחלטות בדרגים המתאימים ברשויות המקומיות ובממשלה ישימו לב אליה. טאלנטים באגפי מחשוב וטכנולוגיה ברשויות מקומיות ובשירות הציבורי בכלל נוטשים ומגויסים למגזר הפרטי, לתעשיית ההיי-טק, שנמציעה להם שכר גבוה לפחות פי שניים או שלושה, עם תנאים הרבה יותר טובים. גיוס מנמ"רים חדשים במקומם, באותה הרמה, הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. לא לחינם, רק לכ-80 מתוך 257 הרשויות המקומיות בישראל.
בראיון ל
אנשים ומחשבים לרגל פרישתו אמר מרסיאנו שהבעיה היא לא רק שכר, אם כי זה חלק משמעותי בה. יש הרבה דברים שאפשר לעשות בתוך ארגון כדי לקדם עובדים, אבל המבנה הארגוני של הרשויות המקומיות הוא, על-פי רוב, קשיח, מיושן ולא מאפשר, למשל, ניוד בין תפקידים, קידום בדרגות שמשפרות את השכר באחת. מדובר במאפיין של השירות הציבורי, שמשווע לכוח אדם איכותי ומוכשר, לאנשים שיראו כי טוב ויעדיפו לבוא לנהל אגף מחשוב בעירייה על פני תפקיד בכיר בחברת היי-טק.
איך מתגברים על המחסור החמור בכוח אדם איכותי במגזר הציבורי?
מנמ"רים מהמגזר המוניציפלי יודו, בשקט ולא לציטוט, שהם נאלצים להתפשר, לגייס עובדים שהכישורים שלהם לא יוצאי דופן, בלשון המעטה, חלקם בוגרי לימודי מחשוב חסרי ניסיון, שעושים את הסטאז' שלהם ברשות המקומית ואחרי זמן קצר פורשים לטובת הסקטור הפרטי. לדעת אותם מנמ"רים, הנזק שנגרם לרשות הוא גדול בטווח המיידי, כי עלות הכשרת עובד חדש יקרה פי כמה מאשר קידום עובד קיים.
מרסיאנו אמר בהקשר זה שלמרבה הצער, מקבלי ההחלטות בממשלה וברשויות המקומיות לא מספיק מבינים שהטמעת חדשנות, שתביא להתייעלות ולשיפור השירות לתושב, לא יכולה להיעשות ללא כוח אדם ברמה הגבוהה ביותר, שמתחרה ישירות בסקטור העסקי.
ההסכמים הקיבוציים לא מתאימים
המבנה ההיסטורי של הסכמים קיבוציים, שנוהג ברשויות המקומיות, לא מתאים לסקטורים רבים במשק, ביניהם לארגוני IT ומחשוב. על-ידי חשיבה מחוץ לקופסה אפשר לשמור על המסגרת התקציבית הממשלתית, שמכתיבה את היקף התגמול, ועדיין להעסיק במגזר הציבורי טאלנטים. זה מתחיל בתהליכי הגיוס, שבשירות הציבורי עדיין תקועים בשנות ה-80 או מקסימום ה-90. הכוונה היא למכרזים, דרישות תפקידים, העדר הכרה בתקנים שמעולם לא אושרו, ובעיקר סרבול, ביורוקרטיה וזמן ארוך, שגורמים ללא מעט הון אנושי מתאים לפרוש באמצע תהליך הגיוס, אם מאחר שבינתיים הם מצאו חלופה, או שפשוט התאיישו.
אם הממשלה לא תתעשת ותיתן מענה למחסור בטאלנטים בשירות הציבורי, יש חשש סביר שבתוך כמה שנים הרשויות אולי ישקיע בחדשנות, אבל לא יהיה מי שיתפעל ויפתח אותה
במגזר המוניציפלי תמונת המצב מדכאת אף יותר מאשר במגזר הציבורי באופן כללי. יש שם תפקידים בעולם המחשוב שעדיין אין להם תקנים רשמיים, כאשר הבולט שבהם הוא העדר הכרה בתפקיד המנמ"ר כאחד מהתפקידים החיוניים בעירייה, שבלעדיהם היא לא יכולה לתפקד. בהקשר הזה, אין הבדל בין המנמ"ר למנהלי האגפים השונים, היועץ המשפטי של העירייה, המבקר שלה וכדומה. ראש עיר יכול להחליט שיותר חשוב לו למנות מנהל אגף נוף וגינון, כדי להקים גינות נוי בעירו, מאשר למנות מנהל מחשוב ברמת טאלנט.
יתרה מזאת, המבנה הקשיח של השירות הציבורי לא מאפשר למנות מנמ"ר בשירות הממשלתי לחבר הנהלה, בעוד שבכל ארגון פרטי בינוני, מנמ"ר מוכשר הוא חלק מההנהלה, לעתים אף סמנכ"ל. עוד בעיה כאן היא שהמנמ"רים ברשויות המקומיות לא זוכים לייצוג משמעותי מול משרדי הממשלה. אמנם, באחרונה הוקם סוף-סוף איגוד של מנמ"רי המגזר המוניציפלי, שהוא חלק ממרכז השלטון המקומי, אבל עדיין קיימים פערים עצומים במעמדם של מנמ"רים ברשויות שונות.
הבון טון הוא להגיד שהשירות הציבורי מנופח. זה נכון ולא נכון, כי ברגע שיותר בעלי תפקידים בעמדות מפתח ובתחומים כמו מחשוב ינטשו, לא יהיה מי שייתן את השירות לתושב, ואז ההתפכחות תהיה מאוחרת מדי. כמו-כן, אי-השקעה בחדשנות על-ידי אנשים מוכשרים היא ה-מתכון לחוסר היעילות שעליו כולם מתלוננים.
השורה התחתונה: השבוע פורסמה תחזית קודרת על מחסור חמור במורים, וחשש שבתי ספר לא ייפתחו בשנה הבאה. כך גם בקרב המנמ"רים ברשויות המקומיות. אם הממשלה לא תתעשת ותיתן מענה למחסור בטאלנטים בשירות הציבורי, יש חשש סביר שבתוך כמה שנים הרשויות אולי ישקיעו בחדשנות, אבל לא יהיה מי שיתפעל ויפתח אותה.
