פעם, היו עיתונאים, פרשנים, מעצבי דעת קהל שגם אם נפשם יצאה אל פוליטיקאי מסוים או אם נפשם קצה בפוליטיקאי מסוים, הייתה בהם הבינה והיכולת להסוות את מחשבותיהם האישיות מול נושא סיקורם. מאז, הוקמו פלוגות מחץ של טרומבונים, חצוצרנים, שופרות, והם רק הולכים ומתרבים.
מקהלות הזעם והשיסוי, מקהלות המיאוס והביזוי, אשר בין רגע בכוחם להפוך אויב לאוהב, לו רק יהיה בצד הנכון, אשר בין רגע יפעילו את מכונת הכביסה וילבינו כתמים, בין רגע יתעלמו לחלוטין מאמות מוסר בסיסיות, יתעלמו מחזון פמיניסטי, בין רגע יקראו לטמא טהור, לאור חושך, לכישלון ניצחון, לאהבה שנאה. עולם הפוך ראיתי.
לכל תחום בתחנות חיי האזרח הוקמה מקהלה ייחודית. מקהלת הצבא האדום לחופש הביטוי, מקהלת הרבנות הראשית לקעקוע הרבנות, מקהילת איכות השלטון המסוים מאוד, מקהלת הצדק הסלקטיבי, מקהלת החרות הסובייקטיבי, מקהלות מקהלות. המנצחים על המקהלות עומדים על המקפצה ומנגנים את דעותיהם לאור יום, אל מול המון אשר בתחילה הזדעזע, אחרי כן שפשף עיניו, לבסוף התייאש, הותיר את מקהלת השמש השוקעת, של התקשורת הישראלית מסקרת אלה את אלה, מייצרת חדשות על עיתונאי חצר, מלחכי פינכה. נסחטים כמו גזר בשיא הקיץ, תוססים כמו בירה ללא אלכוהול, התקשורת הישראלית ומה שנותר ממנה.
יש משהו טראגי במה שאירע לתקשורת הישראלית, נושא שילמד וייחקר על-ידי דוקטורנטים נטולי פוזיציה. התקשורת הישראלית נמצאת במדרג התחתון ביותר באמון הציבור, תקשורת מגויסת, בחלקה אלימה ומשתמשת בשפת ביבים, תקשורת אשר שכחה את ייעודה, זרקה את ערכיה מראש המגדל ודרסה ברגל גסה כל נורמה עיתונאית מקובלת. גם בעידן הרשתות החברתיות ואולי בעיקר בגלל זה חשוב ביותר שתהייה תקשורת אמינה, איכותית, מקצועית, תקשורת המביאה לקוראיה, מאזינה, צופיה, את האמת כמו שהיא.
כשחתן פרס ישראל לתקשורת מפרסם כי העלים מידיעת הציבור אינפורמציה חשובה ביותר כדי לא לפגום בתהליך השלום, כשעיתונאי בכיר אחר מכריז בשעת צפיית שיא כי החליט לאתרג ראש ממשלה כדי שיקדם את גירוש היהודים, הדרך נפרצה ונסללה בפני עיתונאים אחרים להתנהג בניגוד לכל כללי האתיקה הבסיסית. וכך אנו 'זוכים' למספר מטריד מאוד של עיתונאים נטולי כל אתיקה מוסרית, המדבררים פוליטיקאים, פרקליטות, אנשי צבא ומשטרה, הכל, אבל הכל מתוך פוזיציה ולא מתוך אחריות לאומית. הכל אבל הכל, מתוך האג'נדה המשרתת את האדונים המאביסים אותם בדיסאינפורמציה והופכים אותם מעיתונאים לדוברים מטעם.
הרעה החולה הזו הייתה קיימת כל הזמן, בעיקר באגפי השמאל הישראלי, שם דבררו את העמדות השמאליות מתחת כל עץ רענן ומעל כל במה תקשורתית. הנדסת התודעה הייתה מוחלטת, עד שהחלו אט אט עיתונאים המזוהים עם הימין לפרוץ את החומה, לסדוק בה סדק ולהיכנס למעוזי השמאל הבלתי מעורערים. אלא שאז המיעוט הימני, קועקע, בוזה, הושפל, הוכתר בכתרי עליבות, נזרק דרך הדלת וחזר דרך החלון, הדמוניזציה השיטתית עבדה והצליחה באופן מסוים מאוד. המחלה הקשה של הפוזיציה שהחליפה התייחסות עיתונאית אובייקטיבית חלחלה מהר מאוד גם למיעוט העיתונאים בימין וחלקם, כמו בשמאל, התבלבלו בתפקידם, במקום עיתונאים היו לדוברים.
התקשורת הישראלית נמצאת כבר זמן רב מידיי בחדר טיפול נמרץ. שום החייאה, שום שוק חשמלי אינו גורם לה להתעורר. אמור שם עיתונאי ואומר לך מייד את דעתו, אמונתו, ערכיו, שונאיו ואוהביו. המקהלות העליזות של התקשורת הישראלית מעוררות צחנה מוסרית, מעוררות חמלה, ולא אמרנו מילה על ההחלטה לסגור תחנה, טיהור התחנה מכתבים מזן מסוים ותחיית המתים שעשה לתחנה האיש שירה בראשה אך לפני חודשים אחדים. זה כבר נושא לשחיתות שלטונית.
