אריאל שרון יזם וניהל בחייו מבצעים צבאיים רבים. הוא ניווט את הפעילות הלוחמנית של צה"ל זמן רב לפני שעמד בראש הממשלה. חלק ממהלכיו היה מקורי ונלמד באקדמיות בעולם (אום כתף, 1967). עד לרגע זה אני חי בתחושה כי לולא עוז רוחו של אריק ביום הכיפורים 1973 לא היינו חוצים לעולם את תעלת סואץ ומכריעים את המלחמה לטובת ישראל. מצד אחר עשה גם שגיאות חמורות כמו התנהלותו במלחמת לבנון הראשונה, שהביאה על ישראל צרות-צרורות והתפרעותו בנושא ההתנחלויות.
ובכן, כאשר הגיע לראשות הממשלה היה כבר פחות קיצוני ויותר בשל ומאוזן, וכשהצבא הביא לפניו תוכנית לפעולת תגמול ברצועת עזה ששרון המתוחכם לא רצה בה, הוא ידע לדחותה בלי להשאיר עקבות של סירוב. מה עשה? בזכרונו המונומנטאלי היה שואל לפתע את מפקדי צה"ל אם גשר נידח כבר תוקן לאחר שנהרס באחת הפעולות הקודמות. הם לא ידעו. הוא אמר להם שיבדקו, ויתקנו ואחר כך יחזרו אליו. בינתיים "עבר זמנו ובטל קורנו" של המבצע שאריק לא רצה בו מלכתחילה. אני מציע לנפתלי בנט לקרוא דברים אלה ולהבין מה עליו לעשות.
יריית רקטה אחת שייורטה בידי כיפת ברזל אינה סיבה להפציץ גבעה שוממה בעזה, שתיענה בעוד רקטה פלשתינית, ואין לדבר סוף אלא דרדור למבצע צבאי מיותר. אין צורך ואין טעם לנהל את מדיניות הביטחון הישראלי מול קן הצרעות העזתי במין קאסוס באלי ("עילת מלחמה").
הניתוח המעניין של ההתנהלות הכלל ערבית נגד ישראל מצריך אבחנה דקיקה, מיקרוסקופית:
אני מבין לגמרי שבאורח עקרוני ומהותי כל העולם הערבי רואה בשליטת ישראל ביהודה ובשומרון סיבה מרכזית לכל אלימות יהודית-פלשתינית. לטובים שבידידי ישראל באמירויות ובמצרים ובירדן יש רצון טבעי לחזור על התביעה ל"שתי מדינות לשני עמים".
עד שמגיעים לעניין ההתפרעות האיסלאמית על הר-הבית. מלך ירדן וראש ממשלתו ונשיא מצרים וראשי האמירויות, וטורקיה והטרוריסטים הפלשתינים למיניהם יודעים ללא צל של ספק כי לישראל אין עניין להתסיס את הר-הבית, ובכל זאת מגנים אותה בחריפות כאילו היא עושה זאת. המתח המאיים על היציבות יוצא מן השליטים הערביים, שבמצב זה תובעים מישראל לחדול ממה שאינה עושה. בכך הם מצטרפים לטיעון שכל כולו שקר. וזה מעורר תהייה על אופיה של ההנהגה הזאת, שמסרבת ומפחדת להסביר לצאן מרעיתה כי באורח נקודתי אין סיבה להאשים את ישראל בעימות הסוער העכשווי.
אנואר סדאת והמלך חוסיין עמדו ביושרה ובזקיפות קומה אחרי החלטותיהם יהיו אשר יהיו. אך מנהיגי האמירויות וטורקיה? הם נמלטים מלגונן על מדיניותם כאדם בלי מטרייה בגשם זלעפות. אז מה משקלו של השלום איתם שאנו כה מסתמכים בו? הם פשוטו כמשמעו מנהיגים תבוסתניים, שאינם מסוגלים לעמוד על דעתם בנקודה אחת נידחת בה הם מבינים כי ישראל נאשמת לשווא. זו אינה סניגוריה על הכיבוש. זו קטיגוריה על דלות היושרה של מנהיגי ערב עימם עשינו שלום.
