זכור
בכל דור חייב יהודי לראות את עצמו כאילו הוא ומשפחתו נכלאו בגטאות ובמחנות הריכוז, ונשרפו באושוויץ, בטרבלינקה, בברגן-בלזן, בסוביבור ובעוד אתרים בפלנטה הארורה האחרת - זו מצוות עשה של זָכור ולא רק לא לשכוח. וכנאמר, "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".
כל הארץ דגלים
ברשתות החברתיות הביעו אנשים בגלוי את פחדם להניף דגל על מכוניתם שמא יתנכלו להם בני העוולה. הסבר מעניין למה צריך יהודי ישראלי להניף ברמה את דגל ישראל - דווקא עכשיו, אל מול התפרעות הערבים - נתנה עליזה דרור-פוגלמן בטורה, "יומן לוד": "... הבאתי את שרשרת הדגלים שלנו משבי-שומרון ללוד. לרגע הססתי, האם נכון לתלותם על סורגי החלון הגדול בביתנו? האם נכון לסמן את עצמנו? אולי זה מיותר? אולי אוותר הפעם?
ואז צף וחזר לי ההסבר, ששמעתי בערב החג [פסח] בשאלה על סימון הדם על משקופי בתי היהודים במצרים ערב מכת בכורות, דקה לפני יציאת מצרים. וכי היו צריכים הקב"ה ומלאכיו את הסימון הזה, לא ידעו הם היכן בתי היהודים?
ודאי שיָדעו. תושבי הבתים הם שהיו צריכים את הסימן הזה. בפעולת מריחת הדם על המשקוף, הם סימנו את רצונם לצאת מבית עבדים לחרות, את השותפות ואת האמונה בה' ובמשה עבדו. זו הייתה הצהרת העצמאות שלהם, וידוע שהיו מי שבחרו אחרת, שנשארו במצרים, שלא סימנו את משקופי בתיהם.
אז הבנתי. כן! אני מסמנת את ביתי בדגל ישראל בגאווה מוצהרת. כאן גרה משפחה יהודית!ממהרת לתלות את הדגלים והם מתנפנפים ברוח ... כן, שמחה להיות מסומנת כיהודייה, כאן בלוד, ולשיר בכל יום: 'הדגל שלי הוא כחול ולבן אתמול היום וגם מחר! בירושלים, בתל אביב, בשבי-שומרון וכן, גם בלוד תשפ"ב'".
דגלים ופָטישים
עוד מעט יום השואה ויום העצמאות, ואני מקווה, שמנצור עבאס ירשה לנפתלי בנט להתיר לנו להניף את דגלי ישראל על בתינו וברחובותינו, בתנאי, שלא ירגיזו את הערבים, את המסתננים מאפריקה, את הפליטים האוקראיניים ואת כל האנטישמים מבינינו. הגענו לזמנים קשים מאוד בזכות ממשלת בלּע (בנט, ליברמן, לפיד, עבאס), הממשלה הפלשתינית הראשונה בישראל, שעוסקת במרץ במכירת חיסול של המדינה היהודית, ועוד ידה נטויה. בעודה מתירה לערבים להשתולל, ויש אומרים, מעודדת אותם - מדכאת ממשלת הזדון כל גילויי ריבונות יהודית, ומובסת (במתכוון?) בזירת ההסברה בעולם.
"עזוב דגלים. מקווה, שירשה לנו פטישים בלי משתיק-קול, כי ידוע, שקול הפטישים של יום העצמאות מעורר פרובוקציה", לימור לוי מלאך דדון צייצה בטוויטר. לעומתה, קרא ח"כ יאיר גולן, סגן שר הכלכלה ממרצ, למדיניות הוויתורים בהר-הבית - התחשבות ברצונותיה של רע"ם, והסביר, "זה בסדר מבחינתי". ואני צובט את עצמי - הנ"ל היה פעם סגן-רמטכ"ל, ר"ל.
למרות שהמצב בירושלים נפיץ, למדנו, ביותר ממאה שנות מאבק, שדווקא ויתורים נמשכים של הממשלה, בתירוצים שונים ומשונים, גם על ריבונותנו בבירת ישראל, מסכנים את השקט בבירה ובמדינה כולה, ומזמינים עוד אלימות ערבית.
לפני כמאה שנה התארגנה סביב האוניברסיטה העברית בירושלים קבוצת "ברית שלום" הפייסנית, שהתנגדה לעליית יהודים ולהתיישבותם בארץ. רבים וטובים בעלית האינטלקטואלית של "היישוב" פעלו בה. הקבוצה פעלה לא-הרבה זמן, ולמזלנו, השפעתה הייתה שולית על קבלת ההחלטות הציונית. עובדה - הקמנו מדינה, בניגוד לדעתם המלומדת של מי שהתיימרו להיות חכמי הדור ומוריו המוסריים. דרך אגב, ד"ר יהודה ליב מגנס, אחד ממנהיגי "ברית שלום", שהיה נשיא האוניברסיטה העברית ורב רפורמי, היה כל כך פייסן עד שב-1948-1947 פעל בוושינגטון הבירה לבטל את תמיכת ארצות-הברית בהחלטת החלוקה ובהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
למרות הדמגוגיה סביב הר-הבית, מהומות רמדאן התפשטו כבר לכל הארץ. לכן, חייבת המשטרה לשלוט ביד חזקה במצב, למרות השטויות המזיקות, שכתבה ועדת אור, ולאו-דווקא על-ידי קיפוח יהודים ועל-ידי ויתור על ריבונותנו על מדינתנו. אם ראאד סלאח, המסית הידוע, מורשה להיכנס להר-הבית, אין שום סיבה, שח"כ איתמר בן-גביר יורחק משער שכם. בוויתורינו המתקדמים בשיטת הסלאמי אנחנו משדרים חולשה, שמזמינה עוד לחצים ועוד התפרעויות. תמונות של חיילי צה"ל ושל שוטרים חמושים ומוגנים, הנסוגים אל מול הפורעים, נפוצות במרשתת, ואיני מניח, שאלו פייק ניוז. תמונות כאלו פוגעות קשה בהרתעה, ומעודדות התפרעויות.
אנחנו צריכים להתעורר מיד, ולהתעשת, בטרם יהיה מאוחר מדי, כפי
שאומר שי גולדן. רמדאן הוא החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, ומאז ומתמיד הוא מגיע אחרי החודש השמיני בלוח השנה המוסלמי, ומביא בחובו גאות באלימות המוסלמית נגד יהודים. אם מישהו הופתע השנה בפרעות רמדאן, עליו להניח את המפתחות, ולפרוש בקלון מתפקידו. כלומר, ההתפרעויות היו צפויות, וההיערכות המוסלמית לקראתן (בתעמולה וגם במצבורי האבנים ובקבוקי התבערה בתוך מסגדי הר-הבית) הייתה ברורה. הן חייבו היערכות מתאימה מראש, ולא היסטריה, שנובעת מהפתעה ומאבדן שליטה.
כרגיל, לא נערכנו, ואולי גם לא ידענו. ברפואה הסינית המסורתית משלם אדם לרופאו כל עוד הוא בריא. כשחלה, נפסק התשלום, והרופא משלם קנסות, כיוון שלא סיפק את השירות כיאות.
אופס, טעינו
סימני אזהרה נרשמו בירי האחרון מרצועת עזה: טיל התפוצץ בשבוע שעבר בחצר בית בשדרות. לא הושמעה אזעקה, ומערכת 'כיפת ברזל' לא יירטה את הטיל. לא היו נפגעים, אך נגרם נזק לבניינים ולמכוניות. בנוסף, מדווח אתר 'תיק דֶבּקה' - למחרת בליילה זיהתה מערכת 'כיפת ברזל' ירי מקלעים כירי טילים מהרצועה. עתה בודקים בצה"ל כיצד התרחשה טעות כזו.
למקלע כבד קוטר עד 30 מ"מ, והוא יורה צרורות של כדורים, שלמיטב ידיעתי, אין להם דפוסים של שיגור רקטה, או טיל. אלה סימני אזהרה ברורים כיוון שבמלחמה הבאה ח"ו ייפלו מטחים גדולים של טילים על ערינו ועל בתינו מצפון ועד דרום, וצבאנו סומך על 'כיפת ברזל'.
בעניין הזה - למתעניינים: ביום חמישי, 28 באפריל, ירצה ד"ר סא"ל מיל' אבי ביצור, ראש המגמה לביטחון ולהגנת העורף במכללה האקדמית בית ברל, על סוגיות בהגנת העורף בסדנה של פורום אלפרדו לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים. ההרצאה בשעה 18.30 בספרייה הציבורית "לדורות", שדרות דוד המלך 20 בלוד.
המלצה
הרצאה מעניינת ובהירה על פרוגרסיביות, על שמרנות ועל ערכי מסורת בחברה האמריקנית נשא הסוציולוג ד"ר גדי טאוב. הסבריו רהוטים ותענוג להקשיב להם - גם למי שמכירים את הנושאים.
החלטה ראויה
למיטב זיכרוני הדועך, איני הלום קרב (מי יודע?!), אך מעולם לא התפעלתי ממופעי זיקוקין. אדרבה, הם הציקו לי גם כשלמדתי בארצות-הברית. מופע הזיקוקין המעניין ביותר שחוויתי היה לפני כמה שנים, כשמחסן זיקוקין, שפעל ללא אישור במושב סמוך למקום מגוריי בשרון, עלה באש. איני מבין את ההנאה מזיקוקין, ומתעב את ההוצאה הכספית העצומה, שיוצרים המופעים. לכן, הערכתי את ההחלטה של חילי טרופר, שר התרבות, לבטל את מופע הזיקוקין בטקס פתיחת יום העצמאות בהר הרצל. אני מצטרף בחום לקריאה של בני נוער ממכינת "מנשרים קלּוּ" במעגן-מיכאל בהנהגתו של אל"ם מיל' מוקי בצר, "לא זקוקים לזיקוקים".
נפץ הזיקוקין גורם להלומי-קרב תסמינים שונים - חרדה, סיוטים, תוקפנות, מיגרנות, קשיי שינה, קשיי תפקוד ועוד - שפוגעים בהתאוששותם, ומזיקים להם בריאותית ונפשית. מחקר, שערכה עמותת נט"ל, העלה, כי 15-10 אחוזים מהמשתתפים שלחמו בקרבות במהלך שירותם הצבאי, מדווחים על תסמינים של פוסט-טראומה, שמתגברים לאחר הדי הנפץ. כך, מהווים עבורם מופעי הזיקוקין לא-נעימה במקום חגיגה. בני הנוער גם פנו לעשרות ראשי ערים וראשי מועצות, כדי לשכנעם לבטל את מופעי הזיקוקין, אך טרם נענו, למיטב ידיעתי.
באותה ההזדמנות הייתי שמח, שבחירת מדליקי המשואות בטקס בהר הרצל תוקיר תרומה משמעותית וייחודית של המדליקים למדינה, ולא רק קריצה לרייטינג.
