הכל פורח

לא עוד

כמחצית מהיהודים במדינה חוששים משואה נוספת, כך מצא סקר, שערכה תנועת "פנימה" של הרב שי פירון. עיקר החשש הוא של צעירים, של חרדים ושל נשים. הסקר גם מצא, כי מרבית הישראלים צופים, שיום השואה במתכונתו הנוכחית יישחק עם הזמן, ויהיו בו רק טקסים, או שישתנה לחלוטין, ויהיה יום חול. רוב הסבורים, כי מתכונת יום השואה תישחק הנם צעירים.

עצה רעה

ענף חשוב ביחסי ציבור עוסק בניהול משברים. על כך לא שמעו, כנראה, ראש הממשלה נפתלי בנט ויועציו. כשנתפסו "על חם" בעניין השבחת ביתו הפרטי של ראש הממשלה ברעננה, העדיפו לזרות חול בעיני הציבור, ולסמוך על התשקורת הישראלית, שתחפה עליהם מול החשיפות של אילה חסון בערוץ 13. עוד טעות חמורה עשו כשחשפה חסון את ההוצאות האדירות לתזונת משפחת בנט, שהעדיפה להישאר ברעננה. ההוצאות הללו, כולל דמי שליחויות, הושתו, כמובן, על הציבור. בתגובה פבלובית האשים בנט את בנימין נתניהו, שהוצאותיו היו גדולות יותר.

מעניין האם יחקרו מבקר המדינה ולהב 433 את העניין, או שיחפו על שלומית ברנע פרגו, היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שעשתה "שגגה", כשאישרה את ההוצאות האדירות להשבחת מבצר בנט ברעננה ולהאכלת משפחתו הרעבה. אכיפת הצדק ועשייתו במדינתנו, ובעיקר בעשורים האחרונים, שהכל בהם שפיט, יחסיות ובררניות; וכידוע, אי-אפשר להתעלם מהזכויות הרבות, שצברה שלומית ברנע פרגו כשהתעמרה בראש הממשלה הקודם ובמשפחתו.

חוטמיות

בצד הדרך מאלעד לשוהם גיליתי, להפתעתי, שורות ארוכות וצפופות של חוטמיות, ששתלה חברת כביש 6. גבעוליהן היו עמוסים בפריחה אדמונית, ושימחו אותי. מאז שגיליתי את הפרח הזה הוא מסב לי קורת-רוח גדולה - כמו מראה חצבים בסתיו. לצערי, כיוון שמיהרתי לכנס, לא עצרתי לצלמו. מקווה, שתהיה לי הזדמנות נוספת.

עכשיו, קצת אחרי פסח, סוף התקופה היפה בעיניי בשדות ארצנו. צמחים ופרחים, שרוו בגשמי החורף, שהיו מרובים השנה, חוגגים. כבר קוצרים את השדות, ועוד מעט הכל ילבש צהוב, ויתייבש. למזלי הטוב, אשתי מבקרת הרבה בשדות במהלך עבודתה, וכשאני מצטרף אליה, נהנה הנאה צרופה למראה צמחים שונים, שאת חלקם לא הכרתי. איני זקוק למדריך צמחים, כיוון שרעייתי, ידענית גדולה, מציגה אותם, ומסבירה לי עליהם.

משמחים אותי במיוחד סוככיים - כמו גזר קִפּ̤ח, שפורח בסוכך גדול ולבן מרובה פרחים, הרבה פעמים בקבוצות מרהיבות. לחלקם יש כתם שחור דמוי חרק במרכזם, שנועד למשוך אליהם חרקים מאביקים - תחבולה מעניינת, שמבטיחה את הפרייתם.

זית וגלגל

הזדהות שרים בממשלת ישראל עם המאבק הערבי נגדנו מדהימה, ובעיקר, הזדהותו של יאיר לפיד, שר החוץ, שאמור לייצג את העניין הישראלי בעולם. אלא שללפיד יש הסבר משכנע - בורותו התהומית, שלא הפריעה לו לקרוא היטב מהטלפרומפטר, ולכתוב מאמרים רדודים למכנה המשותף הנמוך.

מדינת ישראל ניצבת בפני שבר רוחני איום, כשלרבים מאזרחיה, ובעיקר, לצעירים, אין ברורה הדרך. כלומר, אינם מבינים מה אנחנו עושים בארץ-ישראל ועל מה אנחנו נאבקים יותר ממאה שנה. מערכת החינוך הממלכתית עיקרה אותם במתכוון מהבסיס - מיהדותם, מתולדות עמנו, מידיעת הארץ, מידיעת עברית ומציונות, ואין על מה לבנות הסברים על זכותנו על הארץ. כלומר, על צדקת דרכנו. לכן, רבים מבינינו סבורים, שהבעיה בינינו לבין הערבים הנה פיסת קרקע שבמחלוקת, ורק קומץ משיחיים כביכול מפריע לנו לחיות בשלום עם שכנינו, והם רוצים לעלות אל מסגד אל-אקצה.

הבורות הנורמטיווית של הצעירים הישראלים הנה הצלחה עצומה של מחריבי הציונות והיהדות, שהצליחו להשתלט על כל חלקה טובה, ולהצמיתה. אין פלא, שנציגיהם במפקדת קצין החינוך הראשי כעסו על תא"ל אביחי רונצקי, הרב הראשי לצה"ל, ששלח את אנשיו להפיח רוח לחימה יהודית בקרב החיילים במבצע "עופרת יצוקה" - כפי שרגזו על אל"ם עופר וינטר, מח"ט "גבעתי", שכתב לחייליו פקודת יום יהודית בצאתם למבצע צוק איתן. כעת הם כועסים על אל"ם רועי צווייג-לביא, מח"ט שומרון (איש חילוני לחלוטין, בשונה מהשניים הקודמים), שהעז להזכיר בתדריכו לכוחות, שיצאו לשקם את קבר יוסף ליד שכם, את חשיבות המקום מבחינה יהודית. כלומר, את הסיבה האחת והיחידה ליציאתם למבצע.

כוחות הרשע מעוניינים לעשות את הבלתי-אפשרי ביהדות - להפריד בין דת ללאום. לכן, הם מעקרים בהתמדה את היהדות מחיינו - בבתי-הספר, בצבא ובכל מקום. הם עושים זאת במסווה של תמימות, גם באמצעות בג"ץ, שמעדיף כביכול את זכויות הפרט, ומבטל בהתמדה וברצון רב את אופיה היהודי של המדינה. היהדות מפחידה אותם. הם רואים בתנ"ך, במשנה, בתלמוד, בסידור התפילה, בארון הספרים היהודי ובטיולים בארץ את אויביהם המרים, כיוון שהבינו היטב את המסר הישן - "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם..." (משלי כ"ט, פסוק י"ח).

במקום יהדות (שכוללת, כידוע, בתוכה ציונות) הם מציעים הסברים קלושים להקמת המדינה - כולל גיוס השואה להצדקת הקמתה. אבי ע"ה הגיע ארצה במטרה להקים מדינה יהודית כעשר שנים לפני מלחמת העולם השנייה, ולמיטב זיכרוני, לא היה העולה הראשון ארצה. קדמו לו הרבה אלפי עולים, שחלקם ב"יישוב החדש", וביניהם דונה גרציה ודון יוסף נשיא, שייסדו את טבריה היהודית, מחד-גיסא ואת מייסדי פתח-תקווה מאידך-גיסא. השואה הצדיקה את דרכם, אך לא הייתה הסיבה לבואם ארצה.

ניתוח מעניין של מלחמת הרשעים ביהדותה של המדינה הביאה פרופ׳ לימור סמימיאן דרש במאמרה, "לא רק ההר, כל הממלכה" בישראל היום. "כשהיהדות נדחקת, כשכל ביטוי שלה נחשב הדתה או לאומנות - כל ביטוי הופך סמל ועיקרון", כך כותבת סמימיאן דרש - "לא כי נעשינו לאומיים יותר, אלא כי אנחנו מוגבלים [כעת] יותר לבטא את יהדותנו".

לכן, מי שמעוניין במדינה יהודית - זו הייתה מאז ומתמיד מטרת הציונות, וכתובה במפורש במגילת העצמאות - צריך לתקוע מקלות בגלגלי הרשעים, לעוצרם, ולהפוך את תנופת הגלגלים. יש להחזיר למערכת החינוך הממלכתית את התנ"ך, את התורה-שבעל-פה, את תולדות עם ישראל, את שיעורי המולדת (כך קראו פעם לגאוגרפיה של ארץ-ישראל), ולהדגישם גם בעידן של היי-טק. מטרתנו לחנך אזרחים יהודיים, שיודעים היטב את צדקת דרכנו, ולא גיקים חסרי שורשים של מחשבים ושל טכנולוגיה גבוהה, שיהיו כצמח יבש של עכובית הגלגל, שכל רוח סוחפת אותו. כדי לשרוד, כעם וכמדינה יהודית, אנחנו צריכים לגדל ולחנך דורות של זיתים עמוקי שורש, שנטועים היטב בקרקע הקדושה של ארצנו.

שותפיו

נפתלי בנט ראש ממשלת הכחש, המרמה והזדון, מאשים את קודמו, כי בזמנו נורו אלפי רקטות על ישראל מאשר שלוש בכמעט שנת כהונתו; והוא צודק, אך, כמיטב הרמאים, הוא מתעלם מכמה עובדות זניחות. בנימין נתניהו כיהן כראש ממשלה שתים-עשרה שנה, וברוב התקופה היו לו שרי ביטחון מדהימים - אהוד ברק, משה יעלון, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ובנימין גנץ - שהובילונו מן הפח אל הפחת, בעוד לשונם רמה. עתה הם מראשי האופוזיציה, שמאוחדים סביב תאוותיהם האישיות ושתי ססמאות, "רק לא ביבי" ו"אבל ביבי ...", כדי להמשיך בלא הפרעה בדרכם הנלוזה.