ימי הספירה ואהבת ישראל

בימים אלו של ספירת העומר מדובר רבות על מצוות "ואהבת לרעך כמוך", עליה אומר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה". ידוע מה שקבע 'בעל התניא' בסידורו, "נכון לומר קודם התפילה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך" (כפי שמוסבר על כך ב'שער הכוונות' להאריז"ל, "כי על-ידי זה תעלה תפילתו ... ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי").

הרמב"ם מגדיר מצוה זו באופן בהיר ומובן (הלכות דעות פרק ו') "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו". לעומת זאת, בסיפור הגמרא המפורסם (שבת ל"א, א') על הלל הזקן, שבא אליו נכרי וביקש "גיירני על-מנת שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", ענה לו הלל "דעלך סני, לחברך לא תעביד. זוהי כל התורה, ואידך פירושא הוא זיל גמור".

כוונת הלל היא כמובן למצות אהבת ישראל, ונקט אף הוא כדברי רבי עקיבא, שזה כלל גדול ויסוד התורה כולה. מדוע אפוא נקט הלל הזקן בדרך השלילה - "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך"? והרי התורה עצמה נקטה בדרך החיוב - "ואהבת לרעך כמוך"! כדי להבין זאת יש להעמיק בדרך החסידות, בהבנת מהותה של מצוות אהבת ישראל, וכיצד היא קשורה לתחילת תפילתו של אדם, עבודת ה' שהיא "בין אדם למקום", אף שאהבת ישראל היא מצווה שבין אדם לחברו.

בתורת החסידות מבואר, שכל נשמות ישראל הם "קומה אחת שלימה", ועם ישראל כולו הוא גוף אחד. כשם שבגוף ישנם סוגים רבים של חלקים ואיברים - ראש, לב, ידיים, רגליים, ואף ציפורניים - הרי בסופו של דבר כל אלו יחד כוללים ענין אחד ויחיד - גוף האדם. יתרה מזו, כל איבר וכל חלק בגוף מחובר וקשור עם שאר האיברים, באופן מורגש יותר או פחות, אך לעולם הם קשורים וכלולים זה מזה, ואף מרגישים זה את זה. וכפי שהיה נהוג בעולם הרפואה להקיז דם מאיבר אחד, כדי לרפא איבר אחר. סיבת הדבר היא, משום שכל האיברים מאוחדים ומקבלים את חיותם ואת כוחם מהמוח, שכל כוחות האיברים כלולים בתוכו. לכן המוח מרגיש בכאב קל ביותר בכל חלק בגוף, גם כאב קל בציפורן קטנה - מורגש היטב במוח.

חסרון עצום

משל איברי הגוף מתאים מאוד למשל היותו של עם ישראל גוף אחד שלם: אכן, בעם ישראל ישנם סוגים רבים ושונים מאוד של יהודים, שלעיתים גם רחוקים מאוד זה מזה במעלתם, כמו המרחק בין איברי הגוף החשובים שהנשמה תלויה בהם ובין ציפורניו של האדם. אך עדיין כל אותם יהודים הם גוף אחד ממש, ואי אפשר להבדיל ביניהם כלל, שהרי כולם כלולים באותו חלק אלוקה ממעל ממש.

על התפילה נאמר "תפילות במקום קורבנות תקנום". והרי על הקורבנות בבית המקדש נאמר "אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב". כדי לקיים מצות תפילה שהיא הקרבת קורבן - יש להיות שלמים בלא מום ח"ו. אם יהודי ניגש לתפילה, וחלילה עדיין איננו מאוחד עם יהודי אחר, חסר אצלו ב"ואהבת לרעך כמוך" אז הרי הוא בעל מום ח"ו וחסר לו ב"קומה שלימה" של גוף עם ישראל. לכן ללא הקדמת אהבת ישראל אין הקורבן-התפילה יכולה לעלות לרצון לפני ה'. זהו פגם וחיסרון עצום בתפילתו ח"ו.

גם אם יש לו סיבה צודקת ביותר ואפילו ק"נ טעמים - שלא לאהוב את אותו יהודי אחר, המציאות בפועל היא שאין הוא מאוחד עם אותו יהודי, ש'אף-על-פי שחטא ישראל הוא', וגם הוא "חלק אלוקה ממעל ממש", וחלק מגוף עם ישראל, והרי הקב"ה אוהב אותו כמו שאוהב אותך, ובמילא בתפילתו קיים מום. זוהי הסיבה שלפני התפילה צריך האדם לקבל על עצמו מצוות "ואהבת לרעך כמוך" במלואה, לכל יהודי, אף אם 'ידע איניש בנפשיה' שאין זו משימה פשוטה כלל, אך בלעדיה אי-אפשר לגשת לתפילה, באופן שתהיה "תמים יהיה לרצון".

אך עצם ההחלטה הכללית "לאהוב כל יהודי", עדיין איננה מספקת מבחינה מסוימת. יש צורך ב'אבן הבוחן' לוודא שאכן מדובר באהבת ישראל "כמוך", כפי שהתורה דורשת. שהוא אכן חש שכל יהודי הוא חלק ממנו, דבר אחד ומאוחד עמו. על כך הבהיר הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך": ידוע מה שאמר החכם מכל האדם "על כל פשעים תכסה האהבה" (משלי י, יב). אף שכל אדם מודע היטב לכל חסרונותיו ועוונותיו, אין הדבר גורם לו "לאהוב עצמו פחות" - כי אהבת עצמו מכסה על כל הפשעים. האהבה הטבעית שיש לאדם לעצמו גורמת להתעלם מכל הבעיות ולכסות על כל החסרונות.

אהבת ישראל

יותר מכך, כאשר יבוא מישהו מבחוץ ו"ישים על השולחן" את כל מגרעותיו, יגלה ויספר לו על כל מה שחטא ופשע, על כל מידותיו המגונות וחסרונותיו, הרי תגובתו הטבעית תהיה כעס על אותו אדם, אף שהוא עצמו יודע שאותו אדם דובר אמת לאמיתה. מדוע? מפני שעד עתה הוא לא חש כלל באותם חסרונות, שכן הם היו מכוסים באהבת עצמו.

זהו עומק דברי הלל הזקן. מהי אהבת ישראל אמיתית, "כמוך"? - כאשר "דעלך סני לחברך לא תעביד"! כאשר אינך יכול לראות את הרע שבזולת, אף אם אתה יודע דברים שליליים לגביו, הנך מרגשי ש"על כל פשעים תכסה אהבה" - בדיוק כשם שאהבת עצמך מסתירה ממך את הרע שלך, כך מתוך אהבת ישראל תכסה ותעלים בעיניך את הרע של רעך.

"זהו כל התורה כולה". כל התורה היא להבין ולהרגיש שכל עם ישראל הוא גוף אחד ממש, עד כדי כך שאדם חש כלפי כל יהודי בדיוק את אותו רגש שהוא חש כלפי עצמו. מה שמתבטא בכך שכשם שלראות את חסרונותיו שלו הרי זה "עלך סני", הוא אינו מסוגל "לראות" ולחוש רגש שלילי כלפי הרע שלו עצמו, כך "לחברך לא תעביד" - הוא איננו יכול לראות ולחוש את הרע והשלילי שבחברו. מאמרו זה של הלל הוא אפוא בעצם המשמעות העמוקה והפנימית והיישום החד ביותר של מצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהוא "כלל גדול בתורה", ובלעדיו לא ניתן לעבוד את ה' בתמימות בקומה שלימה של כל עם ישראל.

אסיים במעשה שהיה בבית מדרשו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש: פעם עבר יהודי חסידי משכונת וויליאמסבורג בין אלפי היהודים המבקשים את ברכת הרבי. בתו של אותו יהודי עזבה, ל"ע, את דרך התורה והמצוות, ונסעה לגור בלונדון עם נכרי רח"ל. היהודי ביקש מהרבי ברכה והפציר מאוד שהרבי יורה לשלוחיו בלונדון לחפש אותה ולנסות להחזירה למוטב. באמצע דיבורו אמר לרבי "זי איז דאך פון אונדזערע!" = "היא הרי משלנו"! הרבי הישיר אליו מבט רציני ואמר לו מיד "וכי יש בן לאברהם יצחק ויעקב, או בת שרה רבקה רחל ולאה שהיא 'נישט פון אונדזערע'?! [=אינם משלנו?!]

וכך כתב הרבי בספר "היום יום" (בפתגם ליום כ"ח ניסן): שאלו חסידים את אדמו"ר הזקן, איזה עבודה נעלית יותר אהבת ה' או אהבת ישראל? ויען: אהבת ה' ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל, ומקרא מלא דיבר הכתוב "אהבתי אתכם ה'", הרי דגדולה אהבת ישראל, שאוהב מה שהאהוב אוהב.