שמע ישראל

אין כמו סיפורים מן החיים. "תשמעו" סיפור שקרה לי ביום שישי שעבר.

סתם יום שישי

נפגשתי עם ידידי בשעת בוקר מאוחרת באחד מבתי הקפה בירושלים. החלטנו לשבת לשתות כוס קפה ולאכול דבר מאפה חם וטרי. העדפנו לשבת בחוץ ולא בתוך בית הקפה, מתחת לשמשייה רחבת שוליים וליהנות ממראה האנשים הפוסעים עם סלי קניות מלאים במצרכים לכבוד שבת המלכה. נהנינו לראות תינוקות בעגלותיהם, ילדים המשחקים ברחבה שהייתה פרושה לפנינו ושמענו את נגן החצוצרה, שהשמיע שירים ישראלים.

היה זה בוקר יום שישי חמים ומפנק. ידידי הזמין נס קפה בחלב, ואני הזמנתי כוס חלב חם, ללא קצף, ומעליו זריתי אבקת קינמון ריחנית. שקית חומה גדולה הונחה על שולחננו ובה ארבעה עשר בוריקיטס טריים וחמים, שניחוחם עלה מתוך השקית והגיע לנחירינו.

ישבנו בשקט, נהנים מזיווה של חמה, נוגסים בתענוג מהמאפה הריחני והפריך ולוגמים בזהירות מן המשקאות החמים שאחזנו בידינו. ואז חשבתי בלבי, כמה הדברים הפשוטים האלה של החיים גורמים לנו עונג. בסך-הכל מה אנו עושים עכשיו? שותים משקה חם, אוכלים מאפה טרי, משוחחים על דא ועל הא ונהנים מהרגעים הקטנים האלה שבחיינו.

בין חלב חם לבורקסים הקטנים, נזכרתי בשירו של ח.נ. ביאליק - "הַבְּרֵכָה". אני מסכימה עם כל מילה שכתב המשורר (בתשרי, תרס"ה). פירשתי את שירו על-פי הבנתי ומצאתי, שאז, כן גם היום, עולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש! האדם חושב שאושרו נמצא במחוזות רחוקים ולא מעלה על דעתו, שאושרו לעיתים נמצא מתחת לאפו ואין לו, אלא להושיט ידו ולגעת בו. עליו לקבל את האושר גם במנות קטנות ולא רק במנות גדולות, כי טיפה טיפה ממלאת כוס! אביא להלן שני קטעים משירו של ביאליק "הַבְּרֵכָה":

"... וְעוֹמֵד לוֹ הַחֹרֶשׁ רַב מְזִמָּה, כֻּלּוֹ טָעוּן / סוֹד מַלְכוּת נֶאְדָּר אֶחָד, גְּדָל-יְקָר וְקַדְמוֹן,/ כְּאִלּוּ שָׁם לִפְנַי וְלִפְנִים, בְּחֶבְיוֹן עֻזּוֹ,/ עַל-עֶרֶשׂ פָּז, מֵעֵין כָּל-חַי מֻצְנַעַת, תִּישַׁן,/ בְּעֶצֶם תֻּמָּהּ, כְּלִילַת הוֹד וַעֲלוּמֵי נֶצַח,/ בַּת-מַלְכָּה מִנִּי-קֶדֶם שֶׁנִּתְכַּשְּׁפָה,/ וְהוּא, הַחֹרֶשׁ, הָפְקַד לִמְנוֹת נִשְׁמוֹת אַפָּה/ וּשְׁמוֹר מִשְׁמֶרֶת קֹדֶשׁ סוֹד בְּתוּלֶיהָ / עַד-יָבֹא בֶן-הַמֶּלֶךְ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ, וּגְאָלָהּ -/ הַבְּרֵכָה

בְּשָׁעָה זוֹ, אִם תִּזְכֶּה וְאִם לֹא-תִזְכֶּה/ בְּקֶרֶן כֶּסֶף קְלוּשָׁה מִגָּבֹהַּ -/ תִּתְכַּנֵּס-לָהּ בְּצֵל מָגִנָּה רַב הַפֹּארוֹת,/ וּמִשְׁנֶה דְמָמָה תִּדֹּם,/ כְּאִלּוּ דְּמִי הַחֹרֶשׁ וְהַדְרַת סוֹדוֹ/ נִכְפָּלִים שָׁם בִּרְאִי מֵימֶיהָ הַנִּרְדָּמִים/ וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי תַּחֲלֹם בַּמִּסְתָּרִים,/ כִּי אַךְ לַשָּׁוְא יְשׁוֹטֵט, יֵתַע בֶּן-הַמֶּלֶךְ/ וִיחַפֵּשׂ בְּיַעְרוֹת עַד, בְּצִיּוֹת חוֹל וּבְקַרְקַע יַמִּים/ אֶת-בַּת הַמַּלְכָּה הָאֹבֶדֶת -/ וְחֶמְדָּה גְנוּזָה זוֹ בְּזָהֳרָהּ הַגָּדוֹל/ הֲלֹא הִיא כְמוּסָה פֹּה עִמָּהּ בְּמַעֲמַקֶּיהָ -/ בְּלֵב הַבְּרֵכָה הַנִּרְדֶּמֶת."

ועוד קטע מקסים משיר "הַבְּרֵכָה" של ביאליק:

"... כִּי אַךְ לַשָּׁוְא נִכְבַּדֵּי שַׁחַק, נְשִׂיאֵי מָרוֹם,
יַרְחִיקוּ נְדוֹד לְבַקֵּשׁ עוֹלָם אַחֵר
בְּעֶבְרֵי יָם וּבְקַצְוֵי שְׁמֵי שָׁמָיִם -
וְעוֹלָם אַחֵר זֶה כֹּה-קָרוֹב הוּא כֹּה-קָרוֹב -
הֲרֵי הוּא כָאן מִלְּמַטָּה, כָּאן מִלְּמַטָּה
בְּלֵב הַבְּרֵכָה הַמֻּצְנָעַת".

משפט שלא נשכח

בעודי נהנית מהמשקה והמאפה, הבחנתי, בשולחן הסמוך לנו, בידידה משכבר הימים, שעבדה בזמנו במשרד ההסברה. שמחתי מאוד לראותה. היא לא הבחינה בי, כי ישבה עם הגב אלינו. קמתי בשקט ממקום מושבי וסימנתי לחברה שישבה מולה, שלא תוציא הגה מפיה והנחתי את שתי כפות ידיי על עיניה של חברתי. היא צחקה ואמרה: "איזה ריח של בושם נעים יש מהידיים שלך, מי זאת יכולה להיות? הסרתי את ידיי והיא הביטה בי: "הו, שמחה, איזו הפתעה נעימה, שנים שלא ראיתי אותך... מה נשמע?" סיפרתי לה במספר משפטים על מעשיי ועל כך שבקרוב בעז"ה אני מוציאה לאור את ספרי השישי.

היא האירה לי פנים ואמרה: "נו, אם כבר את מדברת על דברים משמחים, אני רוצה לספר לך שכבר עשיתי את הדוקטורט שלי ואף הוצאתי ספר בעקבותיו. הבטתי בה בקנאה (קנאת סופרים המרבה חוכמה, כי שתינו למדנו לתואר מאסטר באוניברסיטה העברית הר-הצופים בירושלים). "אשרייך", אמרתי, "גם אני רוצה ללמוד לתואר דוקטור, אך עתה אני מתמקדת במספר ספרים שלי שעתידים לצאת לאור בשנתיים הקרובות, ואחר כך בעז"ה אתמקד בדוקטורט".

בעודנו בדברות, שמתי לב שחברתה נועצת בי עיניים ומבטה לא מרפה ממני. בעודי תוהה על כך פנתה אל חברתי ולא המישה עיניה מפניי: "את זוכרת שסיפרתי לך, שהייתי בכיתה א' בבית ספר "למל" איך שילדה אחת בכיתה ב' אמרה לי...", "כן, אני זוכרת. נו, אז מה נזכרת בזה עכשיו"? "זאת הילדה"! אמרה והצביעה עליי ולהט נשמע בקולה. זאת היא"!

"באמת"? שאלה חברתי והביטה בי במבט מוזר.
"רק רגע, רק רגע, על מה אתן מדברות?" שאלתי.

"נכון שלמדת בבית ספר "למל"? שאלה אותי האישה כולה נרגשת. "כן, נכון"! עניתי. "הייתי אז בת שש, בכיתה אלף", אמרה, "וגם את היית בת שש, אך בכיתה ב'. תמיד שיחקנו יחדיו. יום אחד ניגשת אליי בהפסקה ואמרת לי, שאני צריכה לומר את תפילת "שמע ישראל" לפני שאני הולכת לישון...". "נו, אז מה רע בכך"? שאלתי. "אמרת לי, שאם לא אתפלל את התפילה הזאת, אני ובני משפחתי נלך לגיהינום! תדעי לך, שכל כך פחדתי ממה שאמרת, שבמשך עשרים ושש שנים, הייתי קוראת כל לילה את תפילת 'שמע ישראל' לפני השינה. כה רבה הייתה השפעתך עליי".

"מה, באמת? אני לא זוכרת שאמרתי משפט כזה. אני מאוד מתנצלת. ו... מה קרה אחרי עשרים ושש השנים? אני מבינה שאת כבר לא אומרת את תפילת 'שמע ישראל' לפני השינה, נכון"? שאלתי.

"נכון", ענתה. "חדלתי לומר אותה אחרי מותה של אמי האהובה". "אבל מה התפילה נוגעת למותה של אמך היקרה"? שאלתי. "תראי, שמחה'לה, התפללתי לאלוהים שלא ייקח אותה ממני, שירחם עליה ושייתן לה עוד כמה שנות חיים, אך הוא 'לקח אותה' למרות כל הפצרותיי..., משום כך החלטתי, אחרי ה'שבעה', שאם היא נפטרה למרות כל תפילותיי, לא אומר יותר את 'שמע ישראל' לפני השינה"!

"אז עכשיו את ברוגז עם אלוהים"? "לא, אני לא ברוגז, אבל כאב לי כל העניין הזה". "מעניין שאת זוכרת זאת עד היום ואני משערת שאת בגילי", ציינתי. "כן, אני בת שבעים ושש". "ואיך את ישנה בלילה בלי התפילה"? שאלתי. "אני ישנה בסדר, אבל זה לוקח לי הרבה יותר זמן. אני קוראת ספר או מסתכלת בטלוויזיה ואחר כך נרדמת".

"אני מתפלאה שאמרתי לך משפט כזה. כי אבי, יוסף חיים סיאני זצ"ל, גם לי אמר לומר את תפילת 'שמע ישראל' לפני השינה, אך לגמרי אחרת. הוא אמר, שבשעת התפילה אני צריכה לעצום את העיניים היטב, כי בעת הזאת שאני מתפללת, הקב"ה עוטף אותי בקורים עדינים של שינה, שהם דקים דקים כקורי עכביש, ולכן, אסור לי לפקוח את העיניים. אם חלילה אעשה זאת, ייקרעו קורי השינה הדקיקים האלה ויקשה עליי לישון לאחר מכן.

אולי, תאמצי את הסיפור שלי, תאמרי מחדש את תפילת 'שמע ישראל' ושנתך תערב לך יותר. תנסי, אין לך מה להפסיד. ייתכן שבאמצעות הסיפור הזה, תשכחי את המשפט הנורא שאמרתי לך בילדותנו ושנצרת אותו בלבך שנים כה רבות. הנה, הבאתי לך 'תיקון'". היא צחקה ואמרה: "נראה, אולי אנסה זאת".

לראות את אלוהים

גם העניין עם הישות הזאת, אלוהים, מאוד קשה להבנה חשבתי בלבי. יש הוכחות להימצאותו ואין הוכחות להימצאותו. אין לדעת היכן הוא, ואם נביט סביבנו, נראה את יצירתו בשמים ובארץ ונבין שהוא נמצא בכל מקום! עבורי האלוהים הוא בבחינת אקסיומה! אני לא שואלת יותר שאלות. את השאלות שאלתי כשהתחלתי ללמוד תורה בגיל שלוש. אבי היה גם מורי וכששאלתי אותו מיהו אלוהים ואיך הוא נראה? אמר לי: "אני אראה לך את אלוהים מחר ואז תביני".

מאד התרגשתי כשמוקדם בבוקר הלביש אותי אבי במחלצות יפות ושמנו פעמינו לתל אביב. הייתה זו חוויה בלתי נשכחת לנסוע באוטובוס לתל אביב. ישבתי ליד החלון וראיתי את כל העצים, הפרחים והמקומות שלא ראיתי מעודי! הגענו לתל אביב ונסענו בעוד אוטובוס לשפת הים. בחיים שלי לא ראיתי ים. בעודי נרעשת מהמראה, אמר לי אבי: "את רואה, שמחה'לה, גם הים הזה הוא אלוהים"!

לנגד עיניי ראיתי ה מ ו ן מים, מקצה העולם ועד קצהו. אותו יום היה הים סוער ודגל שחור התנוסס מעל לסוכת המציל. גלי הים הגבוהים התנפצו בסערה על החוף בקול מחריש אוזניים, נסוגו ושוב התנפלו על חולות החוף..., ואני, ילדה בת שלוש, בעיניים פעורות לרווחה רועדת מפחד הבטתי בפניו של האלוהים ומילה חלושה אחת נפלטה מפי: "אימא'לה"!

נצמדתי בבעתה לרגלו של אבי ואמרתי לו: "אבא, אני מבטיחה לך שאהיה ילדה טובה ולא ארגיז את אלוהים." "אל תדאגי, בתי", אמר אבי וליטף את שערות ראשי ברכות. "אלוהים הוא אל חנון ורחום, אך מי שבוחר בדרך הרעה, הוא הופך להיות אל נקמות. את ילדה טובה ותלמדי להעריך את הים. יש בו המון דגים המשמשים לנו למאכל. הוא מרכיב על גבו אניות עם מזון וסחורות שונות ומביא אותן לחוף מבטחים, ובני האדם שמחים כשפורקים את הסחורות בנמלים שלהם.

תביטי על האנשים שכאן על החוף, הם נראים לך מפוחדים? תראי איך הם משחקים במטקות ובכדורים, בונים מגדלים בחול..., בדרך כלל הם שוחים בים, אך לא ביום סוער שכזה כמובן. כולם באים לחוף הים, לנוח מעמל היום, להירגע, להשתזף ולאכול מאכלים טובים שהביאו מהבית או שקנו כאן מהקיוסק שבחוף. כיף לבלות ליד הים. פעם, כשהים ינוח מזעפו, ניסע כולנו לכאן: אימא, שרה'לה, אחותך הקטנה, את ואני ונבלה פה יפה ביחד.

לצערי, לא זכינו לנסוע לים. אבא חלה מאוד והיה רתוק למיטת חוליו עד שהלך לעולמו והוא בן 45 שנים ואני, בת חמש שנים וחצי בלבד.

מי חילק?

ואם באלוהים עסקינן, נזכרתי בסיפור מגניב ששמעתי מחברתי, ציונה, בשנת 1965, בתחילת עבודתי כמזכירה-כתבנית במשרד העבודה (השר היה בזמנו יגאל אלון). היא סיפרה סיפור, שאני צוחקת עד היום כשאני נזכרת בו.

ציונה באה יום אחד בבוקר למשרד ואמרה לנו: "תשמעו, חברים, מה קרה לי אתמול. בני בן השלוש, נועם, שאל אותי: 'אימא, מי חילק לכל האנשים את הטוסיק לשניים?' הוא הביט בי בעיניו התמות וציפה לתשובה ואני, כמעט נפלתי מהכסא מרוב הפתעה לשמע השאלה המשונה שלו והשתדלתי שלא לפרוץ בצחוק. חיבקתי אותו בחמימות בשתי זרועותיי ונשקתי לראשו.

עכשיו, לא ידעתי איך אסביר לו, שאלוהים ברא את האדם בצורה זו והוא זה שחילק לכל האנשים את הטוסיק לשניים. חששתי, שאם אומר לו שאלוהים ברא אותנו כך, הוא ימשיך וישאל: 'מי זה אלוהים? היכן הוא גר? האם גם הוא הולך לגן?'... אתן יודעות, לילדים יש אלף שאלות על כל נושא.

לא ידעתי כיצד להיחלץ מהשאלה המביכה הזאת ושאלתי אותו בחיוך רחב: 'נועם, אתה רוצה שנלך לקנות גלידה'? כמובן שהוא שמח מאוד והלכנו לחנות וקנינו גלידה. בינתיים הוא שכח מהשאלה, ואני ניצלתי מהתשובה", כך אמרה ציונה ופרצה בצחוק.

התפעלנו משאלת התם של נועם הקטן וצחקנו אף אנו מפעולת ההסחה של חברתנו ואז נזכרתי, כמה קושיות מעין אלו על אודות בורא עולם, אחרי הביקור שלנו בים, שאלתי את אבי ומורי זצ"ל. בדרך כלל היה נוהג לתת לי תשובות בניחוח של סיפור, וכך אמר: "שמחה'לה, פעם אחת רבי גדול בתורה, שקראו לו 'הרבי מנדל מקוצק', פנה אל כמה אנשים נכבדים ושאל אותם: 'היכן אתם חושבים נמצא אלוהים'?

צחקו האנשים והשיבו לו: 'בכל מקום, כבוד הרב, בכל מקום. והרי נאמר בספר ישעיהו פרק ו' פסוק ג': 'מלוא כל הארץ כבודו'. אמר להם הרבי: רעיי, הקדוש ברוך הוא נמצא במקום שנותנים לו להיכנס'. שמעתי את דברי אבי ופתחתי לרווחה את כל חדרי לבי לפני הבורא.