זוהי מערכה חדשה על הריבונות בהר-הבית

מספר שחקנים קובעים את הרוח ועוצמת האירועים בהר-הבית.

• חמאס פועל לעגן את תדמיתו כ"מגן אל-אקצה" מתוך הבנה שההסתה סביב הר-הבית תגביר את רוח "ההתנגדות" בקרב פלשתינים. גורמים איסלאמיים שחברו לחמאס ונענו לקריאותיו תורמים לדימוי שהארגון הוא השולט באירועים במתחם.

• הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית פעיל מאוד בארגון מהומות באל-אקצה. הוא ארגנה הסעות למתחם של למעלה מ-100 אוטובוסים מדי יום בשבוע האחרון של רמדאן.

• "חיזב-א-תחריר" - מפלגת השחרור האיסלאמית - הפועלת גם נגד ממסד הווקף והרשות הפלשתינית, בתיאום עם ארגון הנוער והסטודנטים של חמאס, שמצידו פעיל באוניברסיטאות ביהודה ושומרון. המפלגה החדירה בתקופת רמדאן מאות פעילים להר-הבית, תוך ניצול פרצות ביכולת לבודד את המתחם.

• ועדות התיאום של השכונות הפלשתיניות במזרח ירושלים וקבוצות של צעירים מזרח ירושלמיים, שסימנו לעצמם ייעוד של הגנה על אל-אקצה מפני מתנחלים ותפילת יהודים.

• המורביטון, בהובלת שייח עכרמה צברי, הדרשן של מסגד אל-אקצה.

• קבוצות של ישראלים שמבקשים להפגין נוכחות רחבה ולהתפלל בהר-הבית, וגם גורמים המנצלים את המשבר הפוליטי בישראל ומנסים להניע את רע"ם לפרוש מהקואליציה בשל האירועים סביב אל-אקצה.

חמאס, באמצעות לוחמת תודעה המתבססת על מינוף דימויים שאימץ, כמו הנפת דגל הארגון בהר-הבית וליבוי קריאות המוניות של המתפללים המוסלמים לכבוד מוחמד דף - ראש הזרוע הצבאית של הארגון - הציג את האירועים כ"ניצחון" על ישראל. בראש רשימת ההישגים שהארגון מציג: חיזוק דימויו כ"מגן ירושלים"; מניעת הקרבת קורבנות על-ידי יהודים בהר-הבית; מניעת מצעד הדגלים מלהיכנס לעיר העתיקה דרך שער שכם; ערעור יציבות הממשלה בישראל; אימוץ שיטות של "הטרדה" בהר-הבית, בדומה להתרחשויות בגבול רצועת עזה; ומעל לכל - האירועים הוכיחו, לטענת דוברי חמאס, כי דרך "ההתנגדות" היא המובילה את המחנה הפלשתיני ובכוח הארגון ליצור חיבור בין זירות העימות השונות נגד ישראל.

חאלד משעל, מנהיג החוץ של חמאס, קרא להקמת "צבא אל-אקצה" משותף לפלשתינים ולאומה האיסלאמית. לגישתו, נדרש לגבש אסטרטגיית מאבק מתמשך, שתביא להפקעת הריבונות הישראלית באל-אקצה, בירושלים ובהמשך בפלשתין כולה. גם סינוואר הצהיר בנאום שנשא ב-30 באפריל, כי המערכה לא תסתיים בסוף רמדאן ושיבח את ערביי ישראל שבאו להגן על מסגד אל-אקצה.

סינוואר הכריז שחמאס מוכן למאבק ממושך למניעתה של כניסת שוטרים ישראלים ומתנחלים לתחומי אל-אקצה ולא יאפשר את חלוקת הר-הבית בין יהודים למוסלמים – לא במובן זמני תפילה וגם לא במובן חלוקת אזורי התפילה. הוא קרא לעם הפלשתיני להתכונן לקרב הגדול, אם "הכיבוש" לא יפסיק לתקוף את מסגד אל-אקצה ואת ירושלים, אז תתחולל "מלחמת דת אזורית שתיראה ככדור של אש בכל המזרח התיכון... כולל חילולם של אלפי בתי כנסת בעולם".

בירדן עוקבים בדאגה רבה אחר המתרחש באל-אקצה עקב החשש מפני גלישת המהומות לתחומי הממלכה. השושלת ההאשמית היא האפוטרופוס הרשמי מטעם העולם המוסלמי על המקום הקדוש. מאז כינונה של ממלכת ירדן הופקד המקום בידה, והסכם השלום עם ישראל אשרר את מעמדה המיוחד במתחם. ממשלת ירדן נאחזת בהבנות המכונות "סטטוס-קוו" בהר-הבית, שהוא חרם א-שריף (המתחם המקודש לאיסלאם והשלישי בחשיבותו בעולם המוסלמי), למרות שאינן כתובות ובעלות תוקף משפטי. גם הווקף הירדני, ככל הזרמים המוסלמים, אינו מכיר בריבונות ישראל בהר-הבית.

מאז 1967 התקבעו ההבנות ונוצר מודוס ויוונדי, שבמסגרתו ישראל העניקה לווקף הירדני את סמכויות הניהול של פולחן, דרשות, אירועים, חפירות, תחזוקה, לימוד וכללי התנהגות באתר. עוד נקבע, כי יהודים אינם רשאים להתפלל על הר-הבית ומאושרים ביקורי יהודים, כמו גם של תיירים, בשעות שנקבעו מראש עם הווקף הירדני. משימת האבטחה חולקה בין הווקף, האחראי בשטח הר-הבית, לבין משטרת ישראל, האחראית על אבטחה היקפית של המתחם, וגובשה הבנה, כי כניסת כוחות משטרה לאתר תיעשה באירועים של הפרות סדר ופגיעה בחופש הפולחן.

ואולם, בשנים האחרונות חלו שתי התפתחויות המהוות סטייה מהסטטוס-קוו. האחת: יותר ישראלים מבקרים בהר-הבית ואף מבקשים להתפלל במקום, ואכן קבוצות ויחידים יהודים מקיימים תפילות למרות האיסור. השנייה: הווקף הירדני, כמו זה של הרשות הפלשתינית, נחלש מאוד, איבד יכולת לשלוט באתר ושחקנים קיצונים רבים פרצו לוואקום שנוצר ובראשם הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית וצעירי מזרח ירושלים. בתגובה לאירועים האחרונים העבירה ירדן לגורמים בממשל האמריקני מסמך, שבו דרישה להשיב את הסטטוס-קוו לפי גרסתה. משמעותו ניהול מוסלמי מלא של הר-הבית באמצעות הווקף הירדני, שבסמכותו להחליט מי נכנס, מתי נכנס וכמה נכנסים למתחם, לצד איסור תפילת יהודים.

ההסתה הגוברת וההתפרעויות במתחם אל-אקצה הניעו פיגועים במהלכם נרצחו 19 ישראלים. עם זאת, ישראל הצליחה למנוע הידרדרות והסלמה רחבה בירושלים, וכן ביו"ש וברצועת עזה. בהקשר האזורי, למרות העלייה בהיקף הביקורת הפומבית נגד ישראל, לא נסדק שיתוף הפעולה האסטרטגי והביטחוני עם מדינות ערב, והקשב העולמי לא הוסט מהמלחמה באוקראינה לירושלים.

ניתן לציין מספר כשלים במדיניות ישראל. ברמה האסטרטגית - ישראל ניהלה קרבות בלימה והכלה טקטיים, בלי הבנה שמדובר במערכה חדשה על הריבונות בהר-הבית והתמודדות עם מחבלים ללא שיוך ארגוני. בנוסף, ישראל לא גבתה מחיר מחמאס שעודד את אירועי ההסלמה.

ברמה הטקטית היו שלושה כשלים: ניתנו אישורי כניסה להמוני צעירים פלשתיניים ומקרב ערבים אזרחי ישראל, למרות סימנים מעידים לכוונתם לחולל מהומות; ממשלת ישראל לא הציגה את ההסדרים שגובשו עם ירדן והווקף ערב רמדאן, אשר הופרו על-ידי המוסלמים ובכך אפשרה להאשים את ישראל בהפרת ה"סטטוס-קוו" ונוצרה מתיחות בין המדינות; ממשלת ישראל נמנעה מעימות עם גורמים פוליטיים ואחרים בישראל, המבקשים לחזק את הריבונות הישראלית בהר-הבית באמצעות עליה ותפילה המונית של יהודים.

ישראל נדרשת להתארגן לקראת מערכה מתמשכת על השליטה בהר-הבית, על יסוד הבנה, כי פוטנציאל הנפיצות באתר רגיש זה יגבר בעקבות כל אירוע, חג או תאריך ציון. בד-בבד, עליה להתכונן להשלכות הצפויות של השלטת הריבונות והסדר במתחם - עידוד פיגועי טרור ואתגרים למעמדה האזורי והבינלאומי. נדרש להצר את פעילות הגורמים מערערי יציבות, להפריד ביניהם ולנטרלם. בצד המוסלמי הבעיה העיקרית היא העדר כתובת אחראית שתייצג את כלל הגורמים. הווקף הירדני וגם הרשות הפלשתינית, שאותה הרחיקה ישראל מירושלים ומהר-הבית, הם נטולי השפעה, אינם מסוגלים להשכין סדר ורגיעה ולהתמודד עם הגורמים שאינם סרים למרותם, כפי שאינם מקבלים את מרות ישראל ומוכנים להתעמת עם כוחות המשטרה ללא מורא.

על ישראל לפעול בנחישות ולהגביל את כניסת הגורמים מערערי היציבות להר-הבית, גם מוסלמים וגם יהודים. בד-בבד, חשוב לנסות שוב ולעדכן את ההסכמות עם ירדן לגבי חופש הפולחן המוסלמי במתחם, לצד הבטחת הסדר והיציבות בו, מתוקף ההסכמים בין המדינות וגם לשם השגת לגיטימציה לצעדים בהמשך. כמו-כן, יש לבחון מול ירדן את שילוב הרשות הפלשתינית בווקף הירדני, ובכך יימנע מחמאס הישג.

על ההסדרים להתרכז בהשכנת יציבות ורגיעה, בטיחות המתפללים המוסלמים באל-אקצה והיהודים בכותל המערבי, לצד התרת ביקורי יהודים בהר-הבית בזמנים מוגדרים, תוך התחייבות למנוע תפילת יהודים. אם לא יושגו הבנות אפקטיביות עם ירדן, על ישראל לשקול סגירה מוחלטת, לתקופה קצובה, של הגישה למתחם - גם למוסלמים וגם ליהודים.

מול חמאס, שוב התבדו ההערכות האופטימיות בישראל לגבי התמתנותו כביכול והיכולת להגיע עימו להבנות שקטות. חמאס מיטיב לנצל את הבידול בין רצועת עזה, שם נשמרת הרגיעה והשיגרה, לבין יתר האזורים המהווים מבחינתו זירות מאבק והוא מעודד הסלמה בטרור בהם ומהם - ירושלים, פנים ישראל, יו"ש ודרום לבנון. על חמאס לשלם את מחיר ההסתה, והגיע הזמן שישראל תנצל את עליונותה הטכנולוגית לשיבוש ערוצי ההשפעה וההתססה של הארגון.