עמיתי למערכת 'מעריב' בשנותיו הטובות של העיתון, שר המשפטים לשעבר טומי לפיד, היה קודם שנעשה לפוליטיקאי, מבכירי מערכת עיתון 'מעריב'. בין היתר הדריך כתבים צעירים בראשית דרכם. על-מנת לצנן את שכרון הכוח שבידיהם, הדגים את מגבלות הקו האדום שחוצץ בין חופש הביטוי לחופש הביזוי: תארו לכם שמטורף נכנס לאולם קולנוע מלא מפה לפה (לפיד לא היה יכול לדמיין לעצמו, למשל, בית כנסת מלא מפה לפה), ומיד פורץ בזעקות אימה מחרידות: "שריפה! כולם לברוח"! לא צריך דמיון עשיר כדי להבין את נזקה של התנהלות זו, שהייתה מסתיימת באובדן חיים של עשרות בני אדם הנדחקים החוצה (משהו שמזכיר קצת, רח"ל, את המהומה במירון בל"ג בעומר אשתקד שקטלה 45 חפים מפשע). העבריין לא יוכל כמובן לטעון להגנתו, שבסך-הכל הוא רק ניצֶל את חופש הדיבור, מיסודות הדמוקרטיה.
כאן נוהג היה לפיד להפסיק קמעא, לסקור את פניהם המבועתות של מאזיניו, ולסכם: "גם במדינה הכי דמוקרטית שמעלה את חופש הדיבור על ראש שמחתה, יש קווים אדומים. חופש הדיבור הוא אומנם זכות קדושה, אבל יש ערכים קדושים לא פחות. למשל, הזכות לחיים, לקיום. וכשחופש הדיבור מתנגש בזכות לחיים, הזכות לחיים גוברת. ולכן אין ספק שעל הפושע הזה לבלות שנים ארוכות מאחורי סוגר ובריח. היתלותו בזכותו לחופש הדיבור לא תושיע אותו".
נזכרתי בסיפור המכונן הזה לנוכח התבטאותו הבוטה של אפס מאופס אחד, פורק עול מופקר, אמיר חצרוני שמו, אנארכיסט שרק בדרך פלא זכה בתואר הנכבד פרופסור (ועוד מאוניברסיטת אריאל!), שדווקא לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התבטא כלפי הנופלים, קדושי עליון שמסרו נפשם על הגנת העם והארץ, במונחים מקוממים ומבחילים ששאב מתחתית המיץ של הזבל.
וכך הקליד הנבל בקיר שלו בפייסבוק: "לכבוד יום הזיכרון המתקרב קפצתי להר הרצל לצלם סרטונים משעשעים על חיילי צה"ל. בשנים קודמות צחקתי בעיקר על אהבלים שהתנדבו לצנחנים במקום ללכת לקב"ן להוריד פרופיל ל-21, וגמרו בתוך ארון, כמו המתאבד המפורסם רועי קליין ז"ל שבמותו ציווה לאשתו את הרב לווינשטיין. השנה אתייחס גם לג'ובניקים, שהאמינו שאם הם ישרתו באפסנאות ולא בקְרבי, הם יישארו בחיים". ולמי שלא הבין את עומק החרפה, צירף הפרופסור (?) הנ"ל צילום שבו הוא מתעד עצמו רוקד על דמם של הקורבנות בתוך בית קברות צבאי: על-רקע מצבות הנופלים, הוא מבזה, כאחרון הריקים, את זכרם עם צחוק שטני פרוע, בעוד אצבעותיו מייצרות סימן V מול הקברים. נצחון? על מי? על העם היושב בציון שהחיילים הללו היוו את המחסום האחרון בינו לבין השמדתו הטוטאלית?
בתחתית הצילום הוסיף הריקא בחוצפתו: "בתמונה: אני מחייך במהלך הצילומים ליד קברים של חללי מלחמת ששת הימים. רק בזכותם נוער הגבעות יושב על הגבעות ולא במוסד לעבריינים צעירים". קראתם נכון: מחייך ליד הקברים, מסמן V מתנשא, רוקד על הדם. לא ייאמן. וכך התעלל הפוחז הזה בזכרם הטהור של קדושי עליון. איש לא עצר אותו. איש לא תובע ממנו עד עצם היום הזה לתת את הדין על מעלליו הנוראים.
חיוכו של השטן
סמוך ליום הזיכרון הממלכתי זומן הפרופסור מאוניברסיטת אריאל (שפיטרה אותו בסופו של דבר, עם התואר פרופסור ביד, שהאוניברסיטה הציונית הזו העניקה לו ברוב טובה), להופיע בשידור טלוויזיה מקומי באשדוד, לצידם של חן עשור וקובי סוויסה, סלבים מקומיים. גם הפעם לא שם מחסום לפיו ונהג בבוז בוטה במארחיו, לעג להם באמירות מסוג: "באשדוד רוכזו מיטב השאריות האנושיות מכל רחבי הגלובוס - מאתיופיה, ממרוקו, מרוסיה". את כלל אוכלוסיית אשדוד כינה 'ספארי': "לא צריך טיול ספארי בקניה או באוגנדה; אפשר למצוא את זה באשדוד". מה כבר רואים בספארי? לא צריך הרבה דמיון: קופים וחזירים, וגם אריות ונמרים. תחליטו אתם למה התכוון המשורר.
אז מה הפלא שפטריוט ישראלי אחד באשדוד, לא התאפק מול חיוכו של השטן והטיח בפרצופו המחליא כסא פלסטיק? הפלא הוא הפוך: שהאיש הבזוי הזה עודנו חופשי, מבלי שנתבע על-ידי הרשויות לתת את הדיון על דברי הנבלה הבלתי נסלחים שפלט מבור הביוב המצחין שלו, המוגנים לכאורה מכוחם של הדמוקרטיה והערך הנעלה של חופש הדיבור.
לא שהשורות הללו נועדו לעודד פגיעה פיסית בפוחז הזה. ויכוח מילולי, חריף ונוקב ככל שיהיה, אסור שיגלוש לאלימות פיסית. כסאות עפים באוויר, גם לעבר עברייני לשון, אין מקומם בבית ספרנו, גם לא בדמוקרטיה כלשהי. מצד שני, אין ספק שבאותו אירוע מצער בגן העיר באשדוד, הוא חולל פרובוקציה שקדמה להטלת הכיסא, והוכיח שג'ורג' אורוול צדק: "יש רעיונות כל כך מטומטמים שרק אינטלקטואלים יכולים להשמיע אותן".
דרך אגב, גם בחייו הפרטיים הא נוהג באורח תמוה, אבל זו זכותו. על מצבתו של אביו התפייט: "השתתף בנאכבה... בהמשך התחרט והפך מציוני לאנטי ציוני... נהג בלי מזגן כדי לחסוך", ועל מצבתה של אמו חרט: "חיללה שבת וחג, אך לא בפרהסיה... עברה תיאוריה אך נכשלה בטסט". אלה הפרטים שהיה חשוב לו להנציח לעד על לוחות השימש של מצבות הוריו. כזה הוא האיש שאפילו פייסבוק סגרה ב-2019 את חשבונו בטענה שהוא מפיץ דברי שיטנה, ובהמשך גם נותק מטיק-טוק. חצרוני תבע לדין את פייסבוק ודרש פיצוי של מיליון שקל אך נדחה ואף הושתו עליו הוצאות בסך 30 אלף שקל.
אין ספק שהאיש הדוחה הזה הוא סהרורי, פרובוקטור עלוב נפש ואפילו מסוכן. אלא שבאמירה זו לא די. בהתלוצצותו גסת הרח כלפי הקדושים שנפלו על מזבח חרות ישראל, הוא חצה את כל הקווים האדומים, ומקומו על ספסל הנאשמים; בוודאי לא בשורות האקדמיה שברוב איוולתה העניקה לו תואר פרופסור, ולא במופעי פרברסיה תקשורתיים. הניחו למופרעים להתבוסס בקיאם.
