האצ"ל תוקף את יפו (כ') - היהודים בוזזים את יפו

ביום שלישי 11 במאי 1948 פנו חברי ועדת החרום של ערביי יפו למושל המחוז הבריטי, ויליאם פולר, לתווך בינם לבין היהודים.¹ למחרת, יומיים לפני הכרזת העצמאות, ביקש יושב-ראש ועדת החרום, מוחמד אבו-לבן, מהמומחה הצבאי, כוח-החלוץ של "ועדת הביצוע"² של האו"ם, הקולונל הנורווגי רושר לונד, לתווך בין יפו ובין היהודים. לונד שאל את איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וולטר איתן, מה עמדת היהודים בנושא יפו. איתן ענה: ההנהגה המדינית לא דנה בנושא זה. הוא הבטיח ללונד להודיע לו מה עמדתה.³ באותו יום, ארגן סוחר יהודי תל אביבי, ידידו של אבו-לבן, פגישה עם אנשי ה"הגנה". הפגישה התקיימה בחשאי במשרדי חברת "דרום-אפריקה", ברחוב אחד-העם בתל אביב. הגיעו מיפו לפגישה ראש ועדת החרום אבו-לבן, נכבד מוסלמי ומי שהיה קצין משטרה, סלאח אפנדי נאזר, נציג הנוצרים אמין אפנדי אנדריאנוס, ועוזרו של אבו-לבן. מן הצד היהודי נכחו מפקד חטיבת "קרייתי" מיכאל בן גל, מפקד חזית הדרום בקרייתי, ישראל שחורי, בנו של בן-גוריון עמוס, הערביסט יהושוע (ג'וש) פלמון ועוד תשעה חברי "הגנה". היהודים דרשו מהערבים כניעה ללא תנאי. הערבים הציעו את תנאיהם לשמור על שלטון עצמי ולהתיר לבורחים לשוב לבתיהם. נציגי ה"הגנה" דחו את הדרישות והשיבו שתותר שיבה רק למי שאינו מהווה סכנה ביטחונית. הערבים פרשו להתייעצות.

בחצות טילפן אבו-לבן לאיש-הקשר וביקש פגישה נוספת. לפגישה ב-13 במאי בא גם הפרדסן אל-חכים מוחמד. בשעה עשר לפני הצהריים החל המשא והמתן ובשעות אחר-הצהריים נחתם כתב הכניעה. הערבים התחייבו למסור את כל נשקם ל"הגנה" ולדווח לה איפה הוטמנו מוקשים ביפו. ה"הגנה" התחייבה לכבד את אמנת ז'נבה "ואת כל החוקים והנוהגים הבינלאומיים של המלחמה". הפרדסן יצחק צ'יזיק מונה למושל יפו.⁴

בעוד המשא והמתן מתנהל, הושלמו ההכנות ל"מבצע דרור" להשתלטות כוחות ה"הגנה" על העיר. ביום הכרזת העצמאות, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, שלושת רבעי שעה לפני שיושב-ראש הסוכנות היהודית וראש מִנהלת⁵ העם, דוד בן-גוריון, החל בהכרזת העצמאות בישיבת מועצת העם⁶ באולם מוזאון תל אביב ששכן בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16, החלו לנוע בשעה 15.10 כוחות "מבצע דרור" מתל אביב ליפו. בשעה 16.45 הם השתלטו על בניין העירייה שבו התמקם המושל הצבאי יצחק צ'יזיק. התנגדות לא היתה. מתוך שבעים⁷ וששה אלף תושבים ערבים שהתגוררו ביפו בפרוץ הקרבות נשארו שלושת אלפים.

יפו נכנעה עשרים וארבע שעות לפני הכרזת העצמאות. למרות הפקודות ועל אף הניסיון של טבריה, חיפה והקטמון, בזזו יהודים את יפו, גם אנשי צבא מגויסים לרבות מפקדים בכירים וגם אנשי ממשל. ב-19 במאי דיווח קצין הביטחון של "קרייתי": "הרספקט שרחשו הערבים ליהודים וליושרם ירד... מתרבות שדידות כסף על-ידי יהודים מן האוכלוסייה".⁸ ב-21 במאי דיווחו מושל יפו יצחק צ'יזיק⁹, המפקד הצבאי ביפו יוסף יעקבסון, ומנכ"ל משרד המיעוטים הפרדסן גד מכנס לבן-גוריון: "שוד ואנרכיה בעיר... אין שמירה על הרכוש. אין מקיימים ההסכם".¹⁰

בעקבות מכתב זה ביקר שר המשטרה והמיעוטים, בכור שטרית, באותו יום ביפו ודיווח לשרים: "היום ביקרתי ביפו ונוכחתי שפורצים חנויות ובתים וגונבים מתוכם, משאירים אותן פתוחות לרווחה וגנבים אחרים ממשיכים את המלאכה, וגם אלה שמוציאים סחורות לפי רישיון מכלילים בתוכן סחורות לשם הנאה פרטית ומשאירים את המקומות שבהם נערך חיפוש פתוחים לכל הבא... הרבה מן המשטרה הצבאית נמצאו ברחובות אלא שהם אינם טובים מאחרים".¹¹

ב-28 במאי כתב ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, לבן-גוריון: "לדאבוני הרב, שימשו הסחורות שבמחסנים והכלים והרהיטים שבבתים הפרטיים לביזה מבישה. ידוע לנו שבשוד השתתפו אנשי צבא מכל הדרגות והחטיבות, מהמשטרה הצבאית וגם ראשי השירותים; הוציאו סחורות לפני הרישום ולפני קבלת צו החרמה". רוקח דרש מראש הממשלה לאחוז "בכל האמצעים האפשריים להפסקת השוד והגזל", לגינוי המעשה, להחזרת הרכוש שנלקח ולנקיטת צעדים "בלי משוא פנים", נגד הבוזזים. בשוד הרב ראה רוקח דבר ה"מאפיל קשה על פעולת הגבורה שלנו".¹²

ב-30 במאי פרסמה פעילת המפלגה הקומוניסטית, רות לוביץ, בעיתון "קול העם" את רשמיה מסיור ביפו: לכל אורך הדרך אין בית, אין חנות, אין בית מלאכה שלא הוצא מתוכו הכל, כל מה שהיה בו. דברים בעלי ערך ומחוסרי ערך – הכול, פשוטו כמשמעו! מחוך ל... ניירת, ספרים קרועים, שברי זכוכית וגלי אשפה גדולים. רושם מזעזע משאירה עליך תמונה זו של הריסות ותלי חורבות, ביניהם משוטטים גברים, המחטטים בין הסמרטוטים כדי ליהנות מן ההפקר. למה לא לקחת? למה לרחם? לא לרחמים נתון הלב, אף כי ברור שהרכוש הנגנב רכושם של פועלים ודלת העם הוא, שהרבה עמל וזעה השקיעו עד שהגיעו למה שהגיעו. הלב כואב בעיקר על נוער זה, על נשים וגברים אלה, אשר אינם נותנים דין וחשבון לעצמם כי מעשיהם אלה שפלים המה, על ילדים אלה, שבמקום ללמוד או לעבוד עוסקים ימים שלמים בשוד, ב'מלאכה' קלה ומחוסרת מצפּון".

במחצית יולי דיווח המושל צ'יזיק כי מ-26 במאי יצאו מיפו 5,000 מכוניות משא עם 20 אלף טון סחורה שערכּה עלה על מיליון וחצי לירות. הוא העריך כי נבזז רכוש בערך של חצי מיליון לירות ארץ-ישראליות שהשער שלהם היה אז מיליון וחצי דולר. ¹³
____________________

בשבוע הבא: היהודים שילמו מחיר כבד בחיי אדם על רמתם הצבאית הנמוכה; ערביי ארץ ישראל לא נהגו כאומה; הבריטים סייעו ליהודים בניגוד לאסטרטגיה שלהם; מורכבות היחסים בין ארגון ה"הגנה", האצ"ל והבריטים; למרות ההסכם, חשדות בין הנהגת היישוב וה"הגנה" לבין האצ"ל; מנחם בגין השיג בהתקפה על יפו את כל המשׂימות שהציב לאצ"ל; כיבוש יפו המריץ את ראשי מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל.

1. אלון קדיש ואחרים, "המערכה על יפו בתש"ח", עמ' 138.
2. לאחר החלטת הכ"ט בנובמבר הקים האו"ם "ועדת ביצוע" שתפקידה לבצע בפועל את תוכנית החלוקה. העצרת קבעה כי השלטון האזרחי בארץ יועבר בהדרגה מהבריטים ל"ועדת ארץ ישראל" ("ועדת הביצוע") ובהמשך לשתי המדינות שתוקמנה.
3. יוסף אוליצקי, "ממאורעות למלחמה", עמ' 406.
4. יומן דב"ג, 13 במאי 1948; אוליצקי, עמ' 52.
5. הממשלה של היישוב שהוקמה לקראת הכרזת העצמאות לנהל את ענייני היישוב והמלחמה עד הכרזת העצמאות. אחרי ההכרזה הפכה מנהלת העם לממשלת ישראל הזמנית.
6. המוסד הפוליטי העליון של היישוב היהודי בארץ ישראל שהוקם לקראת הכרזת העצמאות. היא תפסה את מקומה של המועצה המלכותית שבשמה שלטה בריטניה בארץ ישראל המנדטורית (ויקיפדיה) .
7. אלון קדיש ואחרים, עמ' 138.
8. א"צ, קצין ביטחון קרייתי, 19 במאי 1948.
9. מחלוצי התעופה בישראל, ממפתחי הנגב, מנהלו הראשון של משרד המשטרה בממשלת ישראל, מנהל נמל תל אביב ושגריר ישראל בליבריה.
10. יומן דב"ג, 21 במאי 1948.
11. אדם רז, "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות", הוצאת כרמל, 2020, עמ' 105.
12. שם, עמ' 94.
13. שם, עמ' 106.