הפוסט-ציונים המובהקים של מדינת-ישראל חולקים ביניהם את מפלגת "כחול-לבן" של גנץ ומפלגת "העבודה" של מרב מיכאלי. בפועל ובראיה ציונית אמיתית אינני מוצא ביניהם הבדל מהותי. דווקא עובדה זו הופכת אותם לכוח פוליטי מסוכן באשר הניתוק שלהם מיהדות, ממסורת לאומית כגון: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ומנאמנות ליעדי התנועה הציונית המקורית - עליה ויישוב הארץ - הופכת אותם דה-פקטו לגייס פוליטי עוין שהריקבון הציוני בשורשיו אפילו אינו סמוי מן העין.
בעייתם העיקרית של חוגים אלה היא שאינם מסוגלים להפריד בין יהדות כמסורת ותרבות היסטורית לבין יהדות כדת - אוסף אדיר ונהדר של כללי התנהגות ודפוסי חיים שמי שנפשו חפצה בהם, יפיק מהם תועלת עצומה. בעוד תורת המדינה היא כללי ההתנהגות בצוותא של ציבור במסגרת מדינתית הרי שתורת הדת בעיקרה היא כללי ההתנהגות של היחיד מול בוראו. כשם שראוי להכיר את הראשונה בין אם בוחרים בה ובין אם לאו, חובה להכיר את השנייה, משום שגם היא הינה יסוד הלאומיות היהודית. מתוך עיוורון וטשטוש עולמות המושגים עוסקים הללו ביצירת שינויים בדפוסי החיים הקולקטיביים שאינם אלא ניסיון ל"שפוך את המים" ללא התינוק, אך תוצאתם בפועל כמו, ב"חוק הלאום", היא שפיכת התינוק בלי המים.
המבחן האמיתי של כל ציוני הוא בשאלה האם הוא מקבל ומקיים הלכה למעשה שתי התחייבויות עיקריות: אמונה חד-משמעית שארץ ישראל שייכת לעם ישראל וכי ירושלים רבתי היא בירת ישראל כמו גם שיהודה ושומרון הם ליבת ארץ-ישראל ההיסטורית מולדת העם היהודי וארצו. מי שספקות לו בשתי סוגיות אלה אינו ראוי להיחשב ציוני.
לצד קבוצות פוליטיות אלה של אובדי עצות ואובדי דרך, מצויים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים המובהקים (האידאולוגיים). אלה מחזיקים כנראה בדעה שהעם היהודי הגיע לא"י בטעות וזכותו בה שווה לזכותו של כל פולש מקרי שעבר בה או שהה בה פרק זמן כלשהו במרמה או מתוך שימוש בכוח הזרוע, בתקופה הארוכה של 3200 שנות היסטוריה פעילה בין העם היהודי לא"י. בהשקפת העולם של אלה יש לאנרכיה - כביטוי מטעה של חופש וזכויות -משקל מכריע במבנהו של עולם חסרי המולדת וחסרי המסורת הלאומית. על חוגים ממין זה נמנים מפלגות כ"מרצ", חסרי יסוד-לאומי אחרים ממוצא יהודי, המפלגות הערביות בישראל החותרות לעולם פלשתיני או כל-מוסלמי ומי שבעיניהם גלובליזציה אוניברסלית חסרת בסיס לאומי היא משאת-נפש. פן אחר של מי שספקות בליבו בשאלה זו שמקורן אמוני ושייך לאופן ההגשמה והמימוש ולא העדפה של חלופה מפוקפקת, הם יהודים חרדים שמונעים ע"י נבואות או פרשנויות שיסודותיהן שאינם מעוגנים במציאות רציונאלית.
אני מצדד בהשקפת ה"בימין הלאומי" ומוקיר ומכבד דמוקרטיה קלאסית (לא אנרכיה פוסט-מודרנית), שבה העם הוא הריבון והכנסת (פרלמנט) היא המחוקק הבלעדי. לדידי פרשנות משפטית היא דעה פרטית ולא חוק וסמכות בית המשפט היא לפרש חוק של הכנסת ברוח המחוקק ולא לחוקקו במקומו. בית המשפט אינו מוסמך לבטל את חוקי הכנסת, אך יכול להצביע על כך שחוק רגיל אינו עולה בקנה אחד עם חוק יסוד, כסיוע לעבודת המחוקק. בכל מקרה, האצלת סמכות ע"י זרוע ממשלית מתוקף סמכותה בחוק לגורם אחר, חייבת להיות מעוגנת באמירה מפורשת בחוק בדבר מתן סמכות כזו.
ה"ימין הלאומי" רואה בארץ-ישראל את מדינת הלאום של העם היהודי לדורותיו ואין לאיש מלבדו רשות להעבירה בשלמות או למקוטעין לשלטון זר; זו סמכותו הבלעדית של הריבון, ושלו בלבד. ה"ימין הלאומי" סבור שהמסורת והתרבות היהודית הם יסודות דפוסי ההתנהלות החברתית של מדינה יהודית שמשטרה דמוקרטי קלאסי. ישראל כמדינה ריבונית רשאית להעניק אזרחות לאנשים שאינם בני הלאום היהודי,
1 אולם זו הינה אישית ולעולם איננה קולקטיבית. אזרחות ישראלית איננה תכונה גנטית העוברת בתורשה. היא תולדה של החלטה פוליטית התלויה ברצון הטוב של מדינת ישראל. מי שאינו יודע או אינו מוכן לכבד רצון טוב זה, יאבד את המתנה שקיבל על תנאי; יש להתחיל במימוש מדיניות זו לאלתר. מאידך-גיסא, אזרחים חייבים בנאמנות למדינה ובציות לחוקיה ומי שמועלים באלה באופן חמור ראוי שתישלל אזרחותם או תנוון למעמד אחר, שאינו כולל זכויות להכריע בגורל המדינה, אופי משטרה או ממשלה.
שירות חובה בצבא הוא חוק-יסוד שאזרחים חייבים למלא אחריו או לשאת בסנקציות הקצובות למפיריו. ה"ימין הלאומי" דוגל בשיטה כלכלית ליברלית, שבה סחר חופשי, תחרות חופשית ומסחר הוגן; תשלום תמורת איכות; רגולציה אפקטיבית; זכויות קניין רוחני; ביזור התפעול והניהול הציבורי; בקרה יעילה על כל זרועות הממשל וכפיפות כל כוחות המשק הלאומי לחוק; קיום שוויון לפני החוק וחוק אחד לכל האזרחים; מניעת עינויי-דין וענישה הולמת למי שמפרים את החוק והתקנות בכלל ובתחומי הסחר במיוחד עד כדי החרמת נכסים כחובה חוקית כלפי מי שהשיגום ברמייה. ה"ימין הלאומי" דוגל במיסוי הוגן ובחלוקה הוגנת של העושר הלאומי ובמדיניות סוציאלית מבוססת חמלה.
מול המניפולציות שמבקשים לחולל כאן גורמים מבית בהשראת ובסיוע אויבים מבחוץ, מבקש אני להפנות למגילת העצמאות להגדרתו של בן-גוריון, מחולל הכרזת העצמאות ומנסחה הראשי, לגבי מקור הזכות הלאומית של העם היהודי במולדתו:
2 לא במקרה מנסח בן-גוריון את הדברים באופן זה כשהוא מפריד בין הגדרת המדינה היהודית אשר שמה ישראל, לבין יסודות המשטר והמינהל הציבורי של מדינת היהודים. זהותה כיהודית אינה עומדת לדיון ואינה נתונה לוויכוח.
בהמשך וכהשלמה לדברים מפורשים אלה, עוברת המגילה לעסוק ביסודות המשטר והמינהל הציבורי, ומעניין לראות שבן גוריון (הסטודנט למשפטים מקושטא) מקפיד לא להשתמש במינוח "דמוקרטית", משום שמינוח זה טעון פרשנויות רבות ומגוונות. ולפיכך קובע הוא בהמשך את דרך ההתנהלות עד אשר תקבע חוקה ישראלית את הסדר החוקתי הפורמלי.
3 ניסוחיו בנושאים אלה הם בלשון היחיד ולא הרבים כבהגדרת ישראל כמדינת העם- היהודי.
לסיכום: חוק הלאום כמו גם "מגילת העצמאות" כיוונו לדרך חשיבה זו. "מגילת העצמאות" איננה דרך לעקוף את החקיקה החוקתית של ישראל הקובעת את זהותה הלאומית ואת זכות העם היהודי על מולדתו ההיסטורית. המגילה היא הצהרת כוונות לגבי זהותה הלאומית של ישראל והצעה לשת"פ שניתנה ע"י האבות המייסדים לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל במועד חתימתה של המגילה. יש להניח את "מגילת העצמאות" במקום הראוי לה בפנתיאון הלאומי. זהו מסמך היסטורי ולא חוקה מלאה ומפורטת שמעולם לא נכתבה חרף הכוונות הטובות של האבות המייסדים. תפקידה של חוקה הוא לפרש עניינים ברוח שינויי הזמן והצרכים באמצעות מנגנון דמוקרטי מוסכם. האישור הסופי הוא תמיד של הריבון במועד ההחלטה.
מדינה ריבונית פועלת באמצעות מערכת חוקי-יסוד או חוקה. אחד משני אלה יש להשלים בהקדם במקביל לפעילות החקיקה והפיקוח הפרלמנטרי של הכנסת. עדיפה חוקה כמסמך שלם ואינטגרטיבי שיאושר בסופו של תהליך ע"י הציבור כולו במשאל-עם. גם השלמת מערכת חוקי-יסוד היא מעשה ראוי, משום שבאף מקרה ובשום תנאי אין להותיר הכרעות תחיקתיות בידי גורם אחר מלבד הכנסת ויש להבטיח שכל זרועות השלטון נתונות לבקרה ופיקוח דמוקרטיים (מוסמכים ע"י הריבון) אשר סמכויותיהם מעוגנות בחוק מפורש ולא בפרשנות משפטית או נוהלית.
ממשלת ישראל הנוכחית מייצגת ניסוי פוליטי מעניין שאם יצלח אפשר שישפר מאוד את היחסים בין הרוב היהודי למיעוטים בישראל. בכל מקרה חייבים להבטיח שהניסוי אינו הופך "לתרגיל מניפולטיבי" המבקש לשנות נושאי מהות בהגדרת אופיה של מדינת ישראל ובכלל זה זהות הריבון והיחסים שבין הרוב היהודי למיעוטים שהתאזרחו בה מרצון. ברור מאליו שגם אילוצים ובכללם קשיים פוליטיים, איומי אלימות והתנהלות אנרכיסטית מבית לא ישפיעו על הנ"ל. חיים משופרים בצוותא - מה טוב, אך "חיסולה" המפורש או הבלתי-מפורש של מדינת העם היהודי - לא ולא. ניסיונות מסוג זה הם "קאזוס בלי" וזאת חייבת הממשלה - כל ממשלה - להבהיר נחרצות בדיבור ובמעש לכל דיכפין.
