התפוררות

בראיה לאומית כוללת, הכרזת ההתפטרות של ח"כ ג'ידא רינאווי זועבי חסרת חשיבות. מדובר בתרגיל סחטנות פשוט של פעילה פוליטית ערבית, שמנצלת מצוקה זמנית של אי-יציבות פוליטית ל"דייג" אינטרסנטי אישי וסקטוריאלי. מבחינה זו היא דומה לפורשים קודמים מהמגזר היהודי. מצער מאוד שכה קל לפתות ח"כים להשתמש בזכויותיהם לרעת הציבור שאת טובתו הם אמורים לבקש. כל מי שעוקב אחר התנהלותם של חברי הכנסת - יהודים וערבים - מגלה עד מהרה שרובם לוקים באותה מחלת "אני ואפסי-עוד". כוח, מעמד, תדמית, כסף ציבורי "קל" וסידור-עצמי לימים שאחרי הפרק הפוליטי המזהיר שלהם. "גל התהילה הזמני" מעסיק את רובם הרבה יותר מבעיותיה הגדולות והמורכבות של המדינה עובדה בולטת לעין גם בהתבטאויותיהם הפומביות וגם ב"מחזור החיים" הקצרצר שלהם.

אין ספק שזהו אחד ממקורות החולשה האופרטיבית והתדמית הפגומה של הכנסת. כאשר חברי כנסת הם חסרי דימוי-עצמי ו"גאוות יחידה" על היותם נבחרי ציבור, מושפעת כל התנהלותם מכך ויחס הציבור אליהם מעוצב מתוך אותה השקפה. דומה שחשובה להם חסינותם האישית והבלטת האגו הנפוח הרבה יותר מזכותם לעצב את חיי המדינה וציבור האזרחים בה. המרדף אחר תפקידי שרים ואנשי ביצוע כאשר הם אמורים להיות בראש וראשונה מחוקקים מעידה על פגם מנטלי ואי-הבנה בסיסית של המערכת הפוליטית שלנו או ניצול זדוני לרעה של חולשותיה. אפשר שהלקח הראשון שראוי להפיק מאלה הוא צורך דחוף בשינוי שיטת הממשל בישראל או בשיקום מהותי של השיטה הקיימת.

התופעות התופחות ומחריפות של אובדן משילות, שחיקה מהירה בדימוי הכנסת וחבריה, רפיסות המודעות בקרב חברי הכנסת לדימויים הירוד בעיני הציבור ומשקלם הנפסד בחברה הישראלית, מעידים כולם על משבר פוליטי שתוצאתו הבלתי נמנעת היא משבר משילותי חריף. אינני מתעלם מהעובדה שמדינת ישראל, ככל מדינה חדשה, מתפתחת בתהליך רצוף-משברים פנימיים וחיצוניים. הקמתה והפעלתה של מדינה היא אופרציה חברתית-כלכלית ואירגונית אדירה. בעולם רצוף מהפכים אידאולוגיים, פוליטיים, טכנולוגיים ואחרים שהשלכותיהם אנושיות אוניברסליות המשימה קשה עוד יותר. די להתבונן בעשרות המדינות בעולם שקיבלו עצמאות בסביבות אמצע המאה ה-20, על-רקע התפוררות האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופיים, כדי להבין שישראל הייתה עד לעת האחרונה תופעה ייחודית. בעיני ההסבר היסודי לכך היא העובדה שהקמת המדינה באה בשיאו של תהליך הצלה שהחל בסוף המאה ה-19 בהקמת התנועה הציונית, אך כשל באשמת המערב הדמוקרטי ויהודי אירופה בעצם התרחשותה של שואת אירופה¹ ותחושת "האוד המוצל מאש" שליוותה את התהליך.

הכרזת העצמאות חיזקה מאוד את אחדות הישוב היהודי ומיקדה אותו במטרת היסוד המשותפת, חרף חילוקי הדעות בשאלות דרכי היישום. המתקפה הערבית נגד מדינת ישראל, כבר למחרת הכרזת העצמאות (15.5.1948), המשיכה מומנטום זה עוד כשנות דור. מרגע שהוסר צל האיום בעקבות מלחמת ששת הימים והישגיה המפוארים, הולך ומשתבש הסדר הלאומי שלנו בתחומי אופי הממשל וסדרי השלטון בתקופה האחרונה הגיע לעברי פי-משבר אמיתי.

פוליטיקה היא אומנם שדה-קרב שעד לעת האחרונה ולמעט מקרים חריגים התנהל בכוחניות ולעיתים אף בגסות-רוח, אך ללא שימוש באלימות פיסית. דומני שכיום לאחר איומים ומעשים אלימים מכולם נגד כולם ניצב כבודה של ההכרעה הדמוקרטית על כרעי תרנגולת; וזו כבר סכנה קיומית.

השתלטות וכפיה

מדינת ישראל חייבת להבין, ויש לכך חיזוקים רבים בעולמנו "המתקדם", שישנן בפועל רק שתי דרכים לניהול מדינה כארגון מתפקד כהלכה: דמוקרטיה (קלאסית) - שלטון העם באמצעות נציגיו, ואוטוקרטיה אליטיסטית - שלטון באמצעות קבוצות אוכלוסייה נבחרות בידי עצמן. בראשית הדרך בחרה ישראל במוצהר בדרך הדמוקרטיה הקלאסית ואותה עיוותה וריסקה בהדרגה כאשר הפסיקה לשתף את הציבור בתהליכי הבחירה, ההחלטה וההכרעות הלאומיות שאותן העבירה בהדרגה לאוטוקרטיה אליטיסטית מסוגים שונים; אלו מינו עצמן כל אחת בתורה ל"אורים ותומים" הלאומיים. מאחר שלשינוי דפוסי התנהלות אלה התלוו גם שינויים דמוגרפיים, תרבותיים, אמוניים ואירגוניים במדינה, הפך הניסיון הפוליטי-דמוקרטי לתהליכי השתלטות וכפיה אידאולוגיים כביכול, באמצעות מנגנונים בלתי-דמוקרטיים ואנטי-דמוקרטיים; זהו המצב בו אנו נמצאים עתה: ריקבון בדמוקרטיה ההולך ומתפשט אל כל ערוצי המשילות והניהול הממלכתיים ומסכן את המערכת הלאומית כולה.

התמרונים הפוליטיים שביצעו נתניהו כראש ממשלה המתקשה לשמור על השלטון, וכיום בנט, לפיד וחבורת "הצופים הפוליטיים" שסביבם המנסים למנוע את שובו של נתניהו לפוליטיקה משפיעה, הינם מהלכים אנטי-דמוקרטיים ביסודם. אעל-פי שהשימוש בהם עוטה כפפות המתחזות לדמוקרטיות ומנומק בצידוקים אידאולוגיים חסרי-יסוד - באשר מקור כוח ההחלטה והאכיפה בהם, בפועל אינו נתון בידי הציבור (העם). יובהר שבעיני גם תקשורת, אקדמיה או מגזר כוחות הביטחון - אינם נציגות דמוקרטית של כלל הציבור.

הבעיה האמיתית של ישראל היא שנחלשה בה רוח-הכורח המקורית שקידמה את מהלכי העצמאות וחישלה את הסולידריות הציבורית ולא קשה להבין מדוע. מאידך-גיסא, דמוקרטיה מתודית קלאסית שאמורה הייתה להיבנות באמצעות חוקה סביב העקרונות שבהצהרת העצמאות ("מגילת העצמאות") - חוקה לישראל - "נשכחה" ולא קודמה עד עצם היום הזה².

נהוג לומר ש"פירצה קוראת לגנב"..., ובמקרה דנן העדר חוקה הוא מדבר משילותי שמתפרעים בו חתולי-בר מסוגים שונים ומשונים על פיסות שליטה, סמכות וטובות הנאה. תוך כדי כך הם הורסים כל חלקה טובה ופורייה במדבר שקיבלנו בראשית הדרך וצורך השיקום הלאומי הופך דחוף ואקוטי.

אפשר כמובן לחיות גם בהעדר חוקה וישנן מדינות דוגמת בריטניה שמתנהלות בלעדיה מאות בשנים, אולם יש להן חוקי-יסוד. ללא חוקה בישראל חייבים אנו להשלים במהירות וביסודיות את חוקי היסוד החסרים; המשימה הדחופה והחשובה ביותר המוטלת על הכנסת ועל חבר המחוקקים שבה. כאנקדוטה מצערת מעניין אך גם מתמיה להיווכח כמה מהר החליטו קברניטינו להקים "משמר לאומי" למאבק באלימות במגזר האזרחי: - 25,000 איש, מהם 5,000 מגויסים חדשים לגמרי. לעומת זאת לא הצליחו לייחד דיון ממלכתי ציבורי מקיף ויסודי אחד בכנסת בסוגיות תפקידו ותיפקודו של בית המחוקקים.

משטר דמוקרטי אמיתי

כלל חשוב נוסף שאנו מתעלמים ממנו הוא שרוב חברי הכנסת אינם נבחרים כיום בבחירות דמוקרטיות אלא ממונים על-ידי נבחרים מטעם עצמם. נבחרים שאינם תלויים בציבור, גם אינם חייבים לו דוח לציבור על מעשיהם ב"מפלגותיהם" וזו מחלה ממארת. חלק נכבד מן הבעיות להן אנו עדים כיום בבית הנבחרים ובראשן תופעת הפרישות הקפריזיות של "ממונים-מטעם" הממונים-מטעם-עצמם לטובת "הבטחות קוסמות יותר" בשדות זרים, נובעת מכך. את הפירצה הזו יש לסתום, אלא שלממונים חסרה מוטיבציה לתמוך בכך על שום הפגיעה באינטרס האישי שלהם.

משטר פרלמנטרי דמוקרטי אמיתי חייב להתבסס על שלושה מרכיבי היסוד האופייניים - חקיקה, משפט וזרוע ביצוע. שלושתן, כל אחת בתחומה, חייבות להיות חזקות ובלתי תלויות אירגונית ומינהלית באחרות אבל כל אחת בתחומה חייבת להיות כפופה לחוקי המדינה ומבוקרת חיצונית.

אי-סדר במוקדי השלטון הוא מחלה מידבקת. מהשלטון המרכזי הוא עובר למקומי וממנו למערכות היחסים האזרחיות כולן. אי-סדר מוביל לחוסר יעילות, חוסר צדק, אי-שוויון ופרוטקציוניזם המכרסמים באיכות החיים הציבוריים. חוקים יש לאכוף בקפידה ואי-אכיפתם היא יסוד אי-הצדק והאנרכיה בחיים החברתיים.

כשל תיפקודי כולל של מערכות השלטון מתחיל מלמעלה, ממערכת הייצוג החקיקה והבקרה הלאומית - הכנסת. כשל מתמשך מחולל תסכול עצום בציבור ושובר את בסיס האמון בינו לבין מערכות השלטון. הוא הדין בתופעות של עיוותי ועינויי-דין, חוסר הגינות במשפט ושרירות לב במערכת התביעה הכללית ובנהלי האכיפה, שאינם מבוקרים כהלכה. כל נושאי האכיפה ששותפים להם מערכת התביעה (עם אסון הסדרי הטיעון שהשתלט עליה), המשטרה, בתי המשפט, שירות בתי הסוהר ומערכת החנינות - פגומים ומגדילים את רגשות הקיפוח והאפליה בין ציבור האזרחים למוסדות הנבחרים.

כל האמור לעיל מתחולל כאשר המזרח התיכון רותח, אירן כמוקד של איום חיצוני ממשיכה לטוות את קוריה סביבנו העולם הבינלאומי הגועש לוקה בתופעות של חוסר יציבות והאנטישמיות שוב משגשגת.

אינני משוכנע, בלשון המעטה, שהממשלה הנוכחית מסוגלת להתפנות לעסוק ברצינות בכל הסוגיות הנ"ל בהיקף וביסודיות הדרושים. שיעור האנרגיה שמשקיעים ראשיה בשרידות, הינו בלתי סביר. התהליכים המפוררים אותנו מבפנים, אינם עוצרים לרגע וללא טיפול שורש שיטתי צפוי שיחמירו ויחריפו במהירות. אויבינו מבחוץ ונציגיהם מבית ממתינים להתפוררות זו ו"יסייעו" לה כמיטב יכולתם בשעת מבחן, כפי שכבר ראינו. דומני שללא שינוס מותניים רציני מצד הממשלה, גם במחיר הליכה לבחירות חדשות, כשבאמתחתה תוכנית פעולה מוצהרת ומוסכמת על רוב העם לתיקון הלקונות הקולוסאליות שלנו, אין לממשלה משפט קיום בשלטון - והיא מסוכנת.