האם יש לארה"ב מדיניות חדשה בנושא טייוואן

כאשר מדובר בטייוואן וג'ו ביידן, נוצר דפוס פעולה מבלבל – שבא לידי ביטוי שוב אתמול (23.5.22) בטוקיו. זה הולך כך: ביידן נשאל האם ארה"ב תגיב בצורה צבאית אם סין תתקוף את טייוואן. הוא משיב בחיוב. העולם מתחרפן ותוהה האם זהו שינוי דרמטי במדיניות. הבית הלבן אומר שלא היה שינוי ושכולם התחרפנו על לא מאומה.

האם באמת לא מאומה? וושינגטון פוסט מזכיר, כי סין טוענת לריבונות על טייוואן – שאינה מוכרת מבחינה דיפלומטית בידי ארה"ב אך פועלת בצמוד אליה. במשך עשרות שנים שמרה וושינגטון בקפידה על מדיניות של "עמימות אסטרטגית" שמטרתה המכוונת למנוע ממנה להתבטא בבירור בנוגע להגנה על טייוואן. אבל בתוך תשעה חודשים בלבד, ביידן אמר לפחות שלוש פעמים שארה"ב תגן על טייוואן במקרה של פלישה סינית. הפוסט מציע שלושה הסברים.

אלו פליטות פה

זהו ההסבר הקל ביותר: ביידן טעה, וניתן להבין מדוע. המדיניות לגבי טייוואן מורכבת ורק מי שעוקב אחרי מקרוב מסוגל להבין אותה. דבריו של ביידן על ההסכם בין ארה"ב לטייוואן נוטים להיות לא נכונים במישור העובדתי. אתמול אמר, שיש לארה"ב מחויבות להגן בצורה צבאית על טייוואן מפני פלישה סינית. הוא אמר זאת באוקטובר גם במפגש עם אזרחים שארגנה CNN. לפני כן, בראיון לרשת ABC בחודש אוגוסט, אמר ביידן שהמחויבות לטייוואן דומה לערבות ההדדית שבין חברות נאט"ו.

אבל האמת היא, שאין שום התחייבות רשמית שכזאת. החוזה בין המדינות משנת 1919 אינו כולל התחייבות כזאת, אלא אומר במפורש שארה"ב תסייע לטייוואן להגן על עצמה. הבנה בלתי רשמית קיימת לגבי מדיניות "סין האחת" של בייג'ינג. ארה"ב מכירה בקיומה של עמדה זאת, אך אומרת שאין להכריע בצורה צבאית בנוגע לעתידה של טייוואן. אבל ביידן טעה בצורה מבלבלת גם בנושא זה, כאשר אמר שארה"ב חתמה בהסכמה על מדיניות זו; למעשה, בהסכם שנגחאי יש רק הכרה אמריקנית בקיומה של עמדה זו.

יש מדיניות חדשה

ביידן חזר על הדברים יותר מדי פעמים מכדי שניתן יהיה לומר שזו רק טעות. כמה מן הפרשנים לענייני סין אומרים שנכון להיום, הדבר הנכון ביותר הוא לראות בדבריו איתות למדיניות חדשה. הפרשן ביל בישופ טען לאחר הדברים בטוקיו, כי העמימות האסטרטגית שבקה חיים, ושמבחינת שי ג'ינפינג ודאי שאין המדובר בפליטות פה. פרופ' מתיו קרוניג מסכים: מדובר בבהירות אסטרטגית וסין צריכה לברך עליה, משום שהדבר ימנע ממנה לטעות בפירוש כוונותיה של ארה"ב.

הפוסט מסביר, שהמפתח להסבר זה הוא העובדה שמדובר בנשיא ארה"ב: אם הוא אומר שארה"ב תגן על טייוואן, אפשר להניח שזה מה שיקרה. טייוואן קראה לו כבר ב-2020 לזנוח את העמימות האסטרטגית. אבל הסבר זה נופל לנוכח ההכחשות החוזרות ונשנות של הממשל. גם אתמול טען פקיד בבנק הלבן, כי מדובר בפירוש מוטעה לדבריו של ביידן, אשר התכוון רק למחויבות להעמיד לרשות טייוואן את האמצעים הצבאיים להגנתה.

זו המדיניות הישנה, עם הטיה חדשה

ייתכן שזהו ההסבר הטוב ביותר, מציע הפוסט: זוהי עדיין עמימות אסטרטגית, עם הטיה של יותר תקיפות. ההסבר הזה הגיוני במיוחד בהתחשב בהקשר: ביידן דיבר ביפן, בפגישה של מסגרת הפעולה הכלכלית ההינדו-פסיפית, תריסר מדינות הפועלות נגד סין. טייוואן לא הוזמנה להצטרף, אבל את דבריו של ביידן ניתן לפרש כאזהרה לסין. הוא גם אמר כי למרות שאינו מעריך שסין תפלוש לטייוואן, היא כבר "מפלרטטת עם הסכנה". לב נחמן מאוניברסיטת הרוורד אומר שאין כאן שינוי מדיניות. "עמימות אסטרטגית עוסקת בתנאים בהם ארה"ב תתערב במלחמה בטייוואן, לא סירוב גורף להתערב", הסביר.

לנשיאים אחרים היו דעות משלהם בנוגע לגבולות התמיכה הצבאית בטייוואן. הן ממשלי ביל קלינטון וג'ורג' בוש הבן הזהירו את בייג'ינג מפני פלישה לטייוואן. ואילו דונלד טראמפ, למרות הרטוריקה האנטי-סינית הפומבית שלו, הוא סיפק לטייוואן רק מעט תמיכה ממשית ואף אמר ב-2019: "אם הם יפלשו, לא נוכל לעשות דבר". אם זה נכון, דבריו של ביידן הם ניסיון להזכיר לסין שהאיום בהתערבות צבאית עשוי להיות ממשי. זוהי עדיין מדיניות הבנויה על עמימות, עם קצת יותר אסטרטגיה המגבה אותה.