ניסי ששת הימים

הנסים והתשועות שאירעו לנגד עינינו ממש בימי מלחמת המעטים נגד רבים, בשלהי אייר ותחילת סיוון תשכ"ז, שבהם ניצל העם היושב בציון תוך ששה ימים בלבד מאיומי השמדה מוחלטת עד כדי 'זריקתו לים' בידי צבאות ערב החמושים מכף רגל עד ראש, אינם פחותים כל עיקר בעוצמתם הפלאית מנסי חנוכה ופורים, שזכרם נחקק לעולמי עד בתולדות ישראל. כך סברו שני הרבנים הראשיים דאז. הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן אמר כי "הניצחון המופלא במלחמה עולה בגדולתו על כל מה שהתרחש בימי החשמונאים", ועמיתו הרב הראשי יצחק נסים אמר: "ניסי ששת הימים גדולים מניסי חנוכה ופורים".

ולאחר שצה"ל הצליח להביס את צבאות ערב ולהשליש את השטחים שבשליטתו, כולל חזרתו לירושלים, חברון, קבר רחל ושאר חבלי ערש מולדתו של עם ישראל, הודו אז אפילו חילונים, באמיתות האמירה המיוחסת לבן גוריון: "בארץ ישראל, מי שאינו מאמין בנסים אינו ריאליסט"; והדתיים לאומיים אימצו לאחר הניצחון את החלטת הרבנות הראשית להפוך את יום כ"ח באייר, יום שיחרור ירושלים, ליום של תפילות הודיה ושמחה על הצלתנו ופדות נפשנו.

איך הגיב הציבור החרדי? נחזור לקונטרס הגנוז, שחיבר הסופר וההוגה החרדי רבי אליהו כיטוב, ושמו 'כבשי דרחמנא' (על-מנת לצרפו ל'ספר התודעה' שכתב, אך נגנז טרם הורד הפרק לדפוס, מן הסתם מטעמים שיווקיים), שביטא גם הוא את דעת ה'מיינסטרים' החרדי, שתשועת יום ירושלים כמוה כתשועת חנוכה ופורים: "בימים ההם הייתה ישועה גדולה לכל ישראל שבא"י שיצאו ממוות לחיים, ונשמו לרווחה כל פזורי ישראל שבארצות תבל. ישועה גדולה זו עלתה בהיקפה ובניסיה על נסים גדולים אחרים שנעשו לישראל וניתן להם זכר-עד בפיהם ובלבבם של דורות ישראל".

הדבר הגדול הזה

ולמרות כל האקסטזה הדתית דאז, לא שרד בימינו שום זכר לנסי ששת הימים הנשגבים. החילונים חזרו להליכותיהם ולגחמותיהם, והחרדים שבו לסורם ולהכחשת המציאות הפלאית של אז. היחידים שנותרו לעמוד על משמר ההודאה לבורא עולם על הנסים ועל הנפלאות של שיחרור חבלי ארצנו ומחוזות שורשינו - ירושלים על שכיותיה, חברון קבר רחל ושאר מרחבי המכורה - הם בני הציבור הסרוג, שחוגג מאז תמידים כסדרן את התשועה הגדולה בהלל והודיה, בשירה ובזמרה. תיאוריו המרגשים של הרב אליהו כיטוב לגבי נפלאות תשכ"ז, נגנזו עם הקונטרס 'כבשי דרחמנא' (סודות הבורא), שהפרק הראשון בה משבח את בורא עולם על נסי ההצלה של מלחמת השיחרור (תמצית דבריו התפרסמו כאן בסמוך ליום העצמאות השנה), והשני מהלל את הקב"ה על הנסים הגלויים שחולל לחיילי ישראל בימי שיחרור חבלי יהודה ושומרון.

וכך מתאר הרב כיטוב: "כ"ח באייר, יום בו הובסו כל צבאות ערב שבאו להשמיד להרוג ולאבד את כל זרע ישראל בא"י. הוסרו מצורי האויבים בגבולות הארץ מסביב, חזרה גזילה לבעליה - זו ירושלים עיר הקודש, שמתחילה גזלוה ברובה מישראל, ובאותו יום שוב הייתה ירושלים עיר אחת שלימה שכולה ביד ישראל, ונפתחו לרווחה כל המקומות הקדושים לישראל מקדשיהם. "בשנת תשכ"ז ליצירה היה הדבר הגדול הזה... ביום כ"ו באייר, עמדו כל צבאות מצרים, כמאה רִִבוא, בדרומה של א"י ועמדו כל צבאות עבר הירדן על אדמת א"י במזרחה ובדרומה ובירושלים, וצבאות סוריא בצפונה, גם עירק היא בבל נלוותה עמהם, ויעמדו צבאותיה בין צבאות עבר הירדן, וביד כולם כלי משחית כחול הים לרוב... אמר אויב: נרדפם לישראל, נשיגם, לים נדחפם ושם נטביעם! - ונהפך היה, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ביום כ"ו החלה מלחמת המגן של צבא ישראל וביום ב' בסיון שלאחריו שקטה המלחמה ויד ישראל עושה חיל"...

"חביב הוא יום כ"ח באייר ביותר, אע"פ שעדיין המלחמה לא פסקה עוד - שבאותו יום חזרה ירושלים להיות עיר אחת שלימה ונתונה ביד ישראל, ומפני חיבתה של ירושלים היה דומה אותו יום על כל ישראל, כאילו בו ניתנה להם כל ארץ ישראל". בהמשך מתאר המחבר את גודל הנס שבהשמדת כל מטוסי האויב והנחתת "מכת תדהמה", כלשונו, על צבא מצרים בסיני, שהתפזר לכל רוח וחייליו "נפלו איש בחרב רעהו או נדדו במדבר אין מאכל, ומתו והיו מאכל לעוף השמים"; ומזכיר את סיכלותו של מלך ירדן שהוזהר שאם יצטרף למלחמה ישלם מחיר כבד, אך הוא בחר לאבד את ירושלים ושאר שטחי א"י המערבית; ומסיים ב"הכאת גדודי ארם, היא סוריא, עד שערי דמשק". "...חייבים אנו לומר שירה על מפלתם של כל אויבינו יחד שביקשו לעקור הכל, וברוב חסדי הקב"ה יצאנו חיים, וארצנו שלימה יותר משהיתה".

אבל לאחר שאמר כל זאת, חוזר ר' אליהו, למרבה התמיהה, לעמדה החרדית המקובלת, ברוח 'שב ואל תעשה עדיף' או 'חדש אסור מן התורה', ושולל אמירת תפילות הודיה ביום החשוב של שחרור ירושלים, ונימוקו עימו - עוד לא מיצינו את כל ניסי התקומה שעודם בדרך, ורק כשתשודרג מערכת הנסים למצב של 'כימי צאתך מארץ מצרים' כולל בניית הבית השלישי, או-אז נאמר שירה על כל הניסים יחד. ובלשונו: "הרבה נסים נעשו לנו, ואולם ... כולם יחד אינם אלא מקצת מן הטובה העתידה לבוא עלינו במהרה בימינו, יותר מבימי צאתנו מארץ מצרים... או-אז נאמר שירה על הנס השלם, במהרה בימינו, אמן סלה". פעם אמרו על טענה כזו: תירוץ טוב אבל אינו עונה על הקושיה. חג ירושלים שמח.