המסר הסמוי של נשיאת הפרלמנט האירופי

נשיאת הפרלמנט האירופי רוברטה מטסולה הייתה אורחת הכנסת ביום 23 למאי והתכבדה לשאת נאום בפני חברי הבית. בין דבריה שכללו קלישאות בדבר תקווה ושלום "והחיבור שאנו חולקים הוא חיבור שנוצר מימי ההיסטוריה המשותפת שלנו...", הכריזה מטסולה כי "לרבים מחוץ לישראל לא מתקבל על הדעת שזכותה של ישראל להתקיים עדיין בסימן שאלה. אבהיר: אירופה תמיד תתמוך "בזכותה של ישראל להתקיים", והוסיפה ציטוט מדברי הנשיא ג'והן קנדי שאמר כי "ישראל לא נוצרה כדי להיעלם. ישראל תמשיך להתקיים ולשגשג, היא יציר התקווה וביתם של האמיצים". נשיאת הפרלמנט הודתה ש"השלום קשה" אך "אנחנו, באירופה, יודעים כי שלום הוא אפשרי". עוד הוסיפה כי "התפקיד של הפרלמנט שלנו להבטיח שכולם יהיו חלק מאירופה, שאיש לא יידחק לאחור. ואני, כמו רבים כאן, מאמינה בכוחה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית והדיפלומטיה הפרלמנטרית להביא לשינוי חיובי". וכן, כמובן: "אנחנו תומכים בפתרון שתי המדינות, שבו מדינת ישראל חיה בביטחון ומדינה פלשתינית עצמאית ודמוקרטית, מדינה בת-קיימא שניצבת לצידה בשלום ובביטחון".

הצהרת ההכרה האירופית "בזכותה של ישראל להתקיים" אינה מעלה ואינה מורידה אם אין הדגשה על זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. המילה "יהודית", להטיותיה השונות, נעדרה מהנאום. אמירותיה של מטסולה: "אנחנו, באירופה, יודעים כי שלום הוא אפשרי" כמו גם "התפקיד של הפרלמנט שלנו להבטיח שכולם יהיו חלק מאירופה, שאיש לא יידחק לאחור. ואני, כמו רבים כאן, מאמינה בכוחה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית והדיפלומטיה הפרלמנטרית להביא לשינוי חיובי", הן אמירות המכסות על טקסט סמוי: כפי שאירופה למודת היסטוריית הלאומנות והמלחמות ידעה להתגבר על עברה ולהתעלות לכדי איחוד על-לאומי, כך מצופה מישראל שתרכך פרופיל לאומי ייחודי למען שלום. זכותה של ישראל להתקיים אבל כמדינת כלל-אזרחיה או כל לאומיה.

זוהי עמדה אירופית רווחת בשנים האחרונות. ב-30 במאי 2007 ביקר בכנסת נשיא הפרלמנט האירופי דאז הנס גרט פוטרינג. נאומו היה מעמיק ואינטליגנטי יותר מזה של מטסולה וכלל מסרים סמויים זהים. בין שאר דבריו הוא ציין כי: We respect Israel's heritage, which is part of our own European heritage . לאחר שהצהיר כי ישראל נהנית ממעמד מיוחד בשוק האירופי המשותף ולאחר שסקר מפעלים אזרחיים משותפים בין ישראל לאירופה, הוא דיבר על סיכויי השלום במזרח התיכון ועל תפקידה המשיחי של ישראל בכיוון זה של כינון השלום. לחיזוק עמדתו בדבר סיכויים ריאליים להשכנת שלום אמר פוטרינג:

"Fifty years ago,... a small band of courageous men and women-former enemies-decided to set aside the mistrust, not to say hatred, that still existed at the time and to instead choose reconciliation. We have reached the point we are at today because, after centuries marked by war, we chose the path of right over might, a path towards reconciliation, mutual respect and cooperation."

להשביע רצון

פוטרינג המשיך ואמר כי בדבריו אלו על מדינות אירופה שהחליטו להותיר מאחור את שנאת העבר ולהתאחד אין משום אמירת שבח סתמית אלא הדגשת העובדה שמדינות אירופה, כחלק מלקחי העבר שינו את קונספציית הביטחון שלהם: "WE no longer understand it (security- s.p.) as security against one another, but as security with one another." הוא המשיך ואמר כי זוהי שליחותו של הפרלמנט לקדם ערכים אלו של קונספציית הביטחון האירופית ושל שלום בין אויבים לשעבר, גם מחוץ לגבולות האיחוד האירופי. מוטלת חובה מוסרית על אירופה, שהתנסתה בשינוי ערכים היסטורי זה, להפיץ את מסר הפיוס ושיתוף הפעולה גם לאזורים אחרים מוכי מלחמות. בהתייחסות לחגיגות השישים של מדינת ישראל שהיו אמורות להתקיים שנה לאחר מכן אמר פוטרינג בפאתוס, ובהשתמשו בגוף ראשון רבים: "בשנה הבאה נחגוג כולנו את יובל השישים להקמת מדינת ישראל. האם אין זה הזמן להשביע רצון העם לשלום וביטחון וכבוד לעמים אחרים - שאיפה שבמשך דורות ארוכים הייתה סיבה של העם הזה לשוב לארץ המובטחת"?

לישראל הזכות להגן על עצמה אך אין היא יכולה להתעלם מכללי הצדק האוניברסאלי ולהגיב על התקפות הערבים במידה בלתי מרוסנת, באשר "אין שלום ללא צדק", אמר פוטרינג. הוא ציין כי יש לקיים דיאלוג עם הערבים, וכי עצם הקמת "גדר ההפרדה" מונעת, ולו באופן סמלי או פסיכולוגי דיאלוג כזה, ואז אמר כי הוא מבין ללבה של ישראל שבעת הזו אין היא נלהבת לקיים דיאלוג (כנראה שבשל התקפות הקסאמים שהיו אז), אבל הוסיף: "However, does Hebrew not have the word 'Tikkun Olam', which refers to the spiritual duty to work constantly to heal our broken world?"

התובנות שעלו מנאומו של פוטרינג היו שקופות: הסכסוך הישראלי-ערבי כמוהו ככל סכסוך בינלאומי בעידן המודרני, שהוא בעיקרו מחלוקת על זכויות לאומיות ועל התווית גבולות, וככזה הוא ניתן לפתרון באמצעות דיאלוג ורצון טוב בין שני הצדדים, והראיה שאירופה שסועת המלחמות הצליחה לעשות שלום בינה לבין עצמה, ואף להגיע לדרגת מה של איחוד על-לאומי, ועל כן סביר שניתן לשים קץ לסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות דיאלוג ושיתוף פעולה. הרי יש לזכור כי גם מדינת ישראל וגם האיחוד האירופי הם במידה מסוימת, מי פחות ומי יותר, תוצר של מלחמת העולם השנייה.

על-פי גישה זו ניתן גם להבין כי ההתנגדות האירופית ל"גדר ההפרדה" נובעת גם מהעיקרון של ההכרח בשיתוף פעולה, שכן "גדר ההפרדה" מונעת, באופן סמלי ומעשי שיתוף פעולה בין הצדדים. זוהי עמדה רווחת בחוגים הפוליטיים באירופה. עמדה זו מתעלמת, ביודעין או שלא ביודעין, מהמציאות ההיסטורית המורכבת מאוד של הסכסוך. היא מתעלמת מהשורשים ההיסטוריים של הסכסוך, ובעיקר מתעלמת מהממדים האסלאמו-פאשיסטיים העולמיים הקשורים בסכסוך זה.

אחריות היסטורית

על-פי הגישה האירופית הבאה לידי ביטוי בנאום פוטרינג העדר נכונות מצד ישראל לפשרה משמעותית כלפי העולם הערבי כמוה כפשע היסטורי והתעלמות עיקשת מלקחי עברה של אירופה שהוכיחה שאפשר גם אחרת. על-פי גישה זו הבעיה המצערת העולה ממדיניותה של מדינת ישראל היא שהקונספט המדריך מדיניות זו הוא קונספט לאומי מבית מדרשה של אירופה במאה ה-19 בעוד שאירופה דהיום נמצאת כבר בשלב המתקדם יותר של פוסט-לאומיות.

התובנה האחרת העולה מנאום זה היא שמאמץ מצד ישראל להיכנס לתהליך של דיאלוג ופשרה עם העולם הערבי עולה בקנה אחד עם שליחותו ההיסטורית והמטפיזית של עם ישראל להביא לידי "תיקון עולם". על-פי תפיסה זו ישראל, ולא הערבים, היא בעלת האחריות ההיסטורית. העלאת רעיון זה של "תיקון עולם" איננו רק מחמאה לישראל. יש כאן במובלע, אף כי אני בטוח שפוטרינג לא התכוון לכך, ביטוי לאיזו תובנה לטנטית בתרבות האירופית שהגדרה עצמית של הלאום היהודי שבאה לידי מימוש בטריטוריה ספציפית איננה מאפיין נורמאלי של העם היהודי ההיסטורי שנדון לפיזור בין האומות, אכן, בשל דחייתו את הנוצרי המושיע, אך גם, באורח פרדוקסלי, בשל תעודתו להיות כלי במימושה של מערכת מוסר אוניברסאלית. ממילא ניכר כי הפלשתינים נשפטים על-ידי דעת הקהל האירופית באמות מידה נמוכות מאלו שישראל נשפטת בהן. ומכל מקום ישראל, כמו אירופה, חייבת להקפיד על שמירת זכויות אדם.

גישה כזו אנו מוצאים גם אצל כמה אינטלקטואלים יהודים מכחישי לגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית כגון המנוח טוני ג'אדט או ג'ודית באטלר בארצות הברית. ג'אדט טען כי מדינת ישראל נוסדה שלושים שנה אחרי עליית המדינות הלאומיות החדשות באירופה בתום מלחמת העולם הראשונה, ומבחינה זו מדינת ישראל היא אנאכרוניזם היסטורי, כי בעת היווסדה כבר היה ברור שתם עידן הפיצול הלאומי. על-פי גישה זו מצב של הגדרה לאומית אינה תואמת את האותנטיות של היהודי ההיסטורי.

הרבה ליברלים מערביים מנערים עצמם מכל חשד של אנטישמיות. ניתן להאמין לליברל הממוצע המציג עמדות אנטי ישראליות ואנטי ציוניות מובהקות, ובכל זאת מכחיש כל קשר בינו לבין אנטישמיות, וכל כך כי לאחר השואה התפתח יחס של סובלנות מצד החוגים הליברליים לפרט היהודי, ובתנאי שהפרט היהודי אינו רואה עצמו כחלק מישות לאומית יהודית. הליברל האירופי מוכן להיות היום סובלני כלפי היהודי המסכן והקורבן אך מתעב הוא את היהודי האוחז בנשק. מתעב הוא את הקולקטיב היהודי שחרג מייעודו להצגת מודל של הומניזם, ושבמקום זאת מציג מודל של קנאות לאומית. ראויה לציון היא העובדה שבמלחמת המפרץ הראשונה נהנתה ישראל מאהדה מסוימת באירופה, והסיבה ברורה: אזרחי ישראל ישבו במקלטים עטויי מסיכות מגן, ממשלתם לא הגיבה בפעולה צבאית, וכך הופיע היהודי הקלאסי על בימת ההיסטוריה בתפקידו המסורתי כקורבן. לא אתפלא אם הגיבור היהודי באירופה היום הוא נשיא אוניברסיטת בן-גוריון פרופ' דניאל חיימוביץ' ולא דוד בן-גוריון, משה דיין או אריאל שרון.