אנו במרוקו ולבנו בסוף מערב

לאחר שפָּרשנו מתפקידנו כיושבי ראש של אגודת הסופרים העברים, חשבנו לנוח מפְּעילות ציבורית ולעסוק בכתיבה בלבד. כשזכינו בְּאות הוקרה של "עולים ומגשימים" מטעם משרד החינוך בשנת 2018, פגשנו בין הזוכים גם את סם בן שטרית, נשיא הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו. לאחר שׂיחה בינינו, הציע לנו סם להצטרף לפעילות התרבותית המתקיימת בתנועה זו, לסייע בביטאון של יהודי מרוקו וגם להיות חברים בוועדת המלגות. נעתרנו לפנייתו כחלק מהמכוונוּת שלנו לתרום לחֶברה: השתתפנו בתוכניות של אירועי "המימונה" וכתבנו רשימות רבות בביטאון של הפדרציה. בכל הפעילויות הללו, הקדירה המכושפת של מרוקו הרחוקה עדיין לא נגעה בנו ממש, חיכתה במסתור לרגע שבו תצוד אותנו בחבלי קסם להגיע למרוקו.

יום אחד, בשׂיחה עם סם בן שטרית, במשׂרדו בירושלים, הוצע לנו להצטרף ל"ועד הידידות ישראל מרוקו" במסע לקהילות היהודיות במרוקו. התלבּטנו אם להצטרף, אך הקדירה המרוקאית במרחקים התחילה לבעבע ולרתוחַ, ולא ניתַן היה עוד להשתיק אותה. הקדירה החלה לפזר לחשים לכל עבר, כדי שנֹאמר "הן" ונגיע למרוקו. מדי פעם הקדירה השתַנקה והשמיעה ציוצים. כשהאפילה ירדה, כמעט שלא הגיעו סימנים ממרוקו. אך בוקר אחד הִפציע באופק אור מיוחד: האור של מרוקו. אמרנו "הן" להצעה, והתארגַנו לצאת למרוקו עם המשלחת.

במפגשי ההכנה של המשלחת, למדנו על מרוקו. הציבור הישראלי מקַטלג את יהודי מרוקו כ'יהודי המזרח', אך בפועל הם נקראים בעיני עצמם 'יהודי המערב', ובשפתם: "המגרֶבּ". מרוקו היא ממערב לארץ ישראל. ממלכֶת מרוקו נושאת עמה מסורת של מאות בשנים, וכיוון שהוכנסה תחת כיבוש צרפתי, הייתה למדינה עצמאית רק ב-1956. בַּמערב נושקת מרוקו לַאוקיינוס האטלנטי, מִצפון נוגעים בה גלֵי הים התיכון. מִדרום היא נשטפת בסופות החול של מדבּריות הסַהרה. הנופים הגאוגרפיים הללו קסמו לנו מאוד. כאנשי ספרות, אנו נמשכים אל המגע בין המציאות ובין המיתוס (ואף פרסמנו בעבר ספר "פּרקי בּרדיצ'בסקי" על המיתוס, הפולקלור והמסורות התרבותיות בסיפוריו של יוצר זה). העולם התרבותי של הבֶּרבֶּרים והערבים במרוקו שופע מיתוסים.

גם העבר היהודי של מרוקו קסַם לנו: היצירות העבריות, שנוצרו כאן במשך מאות בשנים משכו את לבּנו, בעיקר הפּיוטים שנחקרו על-ידי פרופ' אפרים חזן, פרופ' יוסף שטרית ואחרים. יש גם ספרות הלכתית עשירה שחובּרה במרוקו: ספרי שו"ת, תקנות וכו'. לא נפרט כאן את ההיסטוריה של מרוקו, אך נזכיר את עליית השושלת העלאו'ית, מאז השליט אל-מנצור (המנצח). כלומר: מאז המאה ה-17 שושלת זו שולטת במרוקו. גם המלך העכשווי, מוחמד השישי הוא עלאו'י (נזכיר שהזרמים הגדולים באִסלם הם הסוּנים והשִיעים).

נֹאמר כאן בקצרה, שלאחר התקופה הקולוניאלית, שֶבּה מרוקו (כשאר מדינות צפון אפריקה) הייתה תחת כּיבוש צרפת וספרד, בשנת 1955 החליטו הצרפתים להחזיר את מוחמד החמישי מגלוּתו ולהמליכו כשליט מרוקו העצמאית. לאחר מותו של מוחמד החמישי, שָלט המלך חסן השני, וכיום שולט בּנוֹ: מוחמד השישי. הפדרציה של יהודי מרוקו נמצאת בקשר קרוב עם בית המלוכה, ובזכות קשרים אלו, הושבו לארץ שׂרידי הגופות של מעפילי הספינה "אגוז". התיאום של הפדרציה היה עם יצחק רבין, בהיותו ראש הממשלה, וכן אחר כך בתמיכה ציבורית של מנחם בגין כראש הממשלה. טבוּעי ה"אגוז" קבורים היום בהר הרצל.

[המקאמה של הרצל ובלפור חקק על חללי "אגוז"]

עיר הבּירה כיום היא העיר רַבָּאט, למרות שהיו ערים אחרות, שמילאו תפקיד זה במרוקו במאות השנים האחרונות. ביום שני, 9 במאי 2022, הגענו מקזבלנקה לרבאט. נזכור שהח'ליף יאקוב אל מנסור ניצח בקרב את המלך אלפונסו השמיני מקסטיליה ב-1195, והחליט לבנות עיר שתבטא את הניצחון: "רבאט אל פאתח", מחנה הניצחון. אך תהילת העיר הייתה קצרה. בני השושלת האלמוו'חדית הובסו ב-1212. רק בשנת 1912, בדרך של עָרמַת ההיסטוריה, קבע המושל ליוטיי את העיר רבּאט כבירה פוליטית של מרוקו. הגענו למרוקו בטיסה ישירה. מאז יולי 2021 יש טיסות ישירות למדינה מוסלמית זו.

בערב הראשון שלנו ברבאט התארחנו אצל קונסול ישראל-מרוקו (מטעם הקהילה היהודית ומטעם הפדרציה) הִישאם בן מכלוף. הוא הופיע לפנינו בלבוש מסורתי. התקיים טקס של מפגש דגלים: דגל ישראל ודגל מרוקו. לצליליה של להקת פולקלור מקומית התקיים ריקוד בשילוב דגלי ישראל ומרוקו. נכח במקום גם שגריר ישראל במרוקו דויד גוברין. עמדנו מול המשתתפים נושאים קערה של תפוחים, סמל של קירבת לבבות בפסוקי המקרא ("סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים" (שיר השירים ב, 5).

זכינו להגיע, ביום למחרת, לביתו של רפאל אדרי, ממנהיגי קהילת היהודים ברבאט. היה זה בשבוע של סיום האֵבל על אביו דויד בן מרים. קיימנו תפילת מנחה וערבית בביתו. אחר כך הזמין אותנו המארח לסעודה בביתו. נכחו שם גם נציגי התרבות של שגרירות ישראל במרוקו. בתוכנית הערב, העניק סם בן שטרית אות הוקרה לרפאל אדרי מטעם הפדרציה של יהודי מרוקו. הוא הזמין אותנו כיושבי ראש אגודת הסופרים בעבר, והענקנו לרפאל אדרי את בּול הלשון העברית של 'השֵירות הבולאי'. לאחר שנשאנו דברים בפניו, קראנו שירים על השׂפה העברית מתוך ספרינו.

המסע בכבישים לאורך החופים עורר בנו קולות מִנִי קדם. אנשי תנ"ך אנו (ובעֲבָרנו גם זכינו בחידון התנ"ך העולמי), ובלימודינו האקדמיים למדנו בצעירותנו את התרבות הפֵניקית. במסעות במרוקו, כמו חזרנו אחורה בזמן. כאן בְּנופים אלה פעלו הפֵניקים הקדומים, בנופים של האוקיינוס האטלנטי, בערי חוף אלה. הייתה תקופה, כמובן, שהשׂפה הצרפתית הייתה השׂפה הבינלאומית של הפוליטיקה העולמית (המאה ה-19), וניתַן לראות עקבותיה של תרבות זו בסֵפר "מלחמה ושלום" של טולסטוי. כעוסקים בחקר תנ"ך, זכרנו, שבימי קדם ידע המרחב הזה שׂפות עתיקות, שמעטים יודעים לפענח ולקרוא היום. למדנו בצעירותנו אַכָּדית, אוּגָרִיתִית (שתיהן בכתב יתֵדות) ואֲרמית בלימודי התנ"ך, והיום הנוֹפים נקִיים מכְּתב היתֵדות ומן השָׂפות העתיקות. היום המוסיקליות של השׂפה הצרפתית מתנגנת כאן כל הזמן...

ממערב לרבאט ראינו את החומות של סָאלֶה, עיר קטנה שהוקמו בה מדרסֶה, מִסגד ואמַת מַים (שקיימת כאן מאז ימי הביניים). כילדים גדלנו על סיפורי שודדֵי הים, וכאן בנופים אלה פעלו שודדי הים של רבאט ושל סאלֶה. בעידן המודרני, כשאנשים הפסיקו להיות שודדי ים, הם הפכו לאוּמנים, וקמה כאן תעשיית אומנות לסוגיהָ (פרויד היה קורא לזה: "סוּבְּלימציה" של התוקפנות למעשׂה יצירה). החוֹמה המבוצרת של סאלֶה מרשימה ביופייה, ולא פלא, שלפני שהצרפתים הפכוּ את רבָּאט לעיר בירה במאה העשרים, הייתה סאלֶה היפהפייה חשובה יותר... לעיר סאלֶה תשעה שערים, והגדול שבהם בַּאבְּ בּוּ חַאגָ'ה. ממש תשעה קַבִּים של יופי.

ביקרנו במאוזוליאום של מלכי מרוקו, בקצה 'העיר החדשה' של רבאט (Ville Nouvelle). יהדות מרוקו, גם לאחר עלייתה לארץ, שומרת יִראת כבוד כלפי בית המלוכה של מרוקו, ולוּ בגלל היחס המיוחד של מוחמד החמישי בזמן ה'שואה' ליהודי ממלכתו. הוא נחשב למלך, שהיה מוסלמי נאמן לדתו, אך קידם שוויון זכויות לנשים ורפורמות חקלאיות. המאוזוליאום בא להנציח את השושלת העלאו'ית, המושלת במרוקו מאז 1664. במתחם המאוזוליאום נכללים מסגד, מוזאון וקברי המלכים (מוחמד החמישי, חסן השני). המלך העכשווי מוחמד השישי הוא בנו של חסן השני. בשער הכניסה למאוזולאום יש שומרים רכובים על סוסים, שתפקידם לשמור על קדושת המקום. כפי שבאנגליה מצטלמים עם מִשמר הארמון, הצטלמנו כמובן עם השומר על סוסו... על-פי המסורות של מונרכיות, תמונתו של המלך נמצאת בכל מקום במרוקו. זכינו לפגוש את בן משפחת המלוכה, עבד אל עלאו'י, יועץ המלך (על כך בהמשך).

נפרדנו מן היהודים של רבאט. ראינו במפגש אצל רפאל אדרי, שגם אִם היהודים מתפללים בעברית, ומכּירים את נוסח התפילה ואת הלחן של התפילות והפּיוטים, הם אינם שולטים בשָׂפה העברית. הם מדברים ערבית מרוקאית וכן צרפתית. השתמשנו בצרפתית שלמדנו בבית ספר 'אליאנס' בילדותנו וכן בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים כדי לתַקשר עם יהודי מרוקו.

יצאנו כל חברי המשלחת לעבר העיר פֶז (Fes). ראש המשלחת, סם בן שטרית, תִדרך את המשלחת בכל שלב לגבי זהות נציגי הפדרציה של יהודי מרוקו בכל עיר ובכל כפר. המדריכים פנחס אלקיים ושַרלי עַמר נידבו פרטֵי רקע על המקומות, שאנו מגיעים אליהם. לזכותה של העיר פֶז, ייאמר, שהיא העתיקה ביותר מכל הערים, שביקרנו בהן. עיר מלוכה, כך היא נתפסה תמיד בהיסטוריה של מרוקו, בירה רוחנית. לכן, זכתה ב-1981 להיכלל באתרי המורשת של אונסקו. היא נוסדה ב-789 על-ידי המלך אידריס הראשון, ובנו אידריס השני. העיר הפכה לעיר חשובה עם השנים, לאחר שקמה בה אוניברסיטה. אך בתהפוכות ההיסטוריה, העיר פֶז נושלה ממעמדה הבכיר.

בפֶז נמצאת גם מַדרָסָה בּוּ-אִינאנִייה (מִכללה ללימוד דת). בפֶז אל זֵ'דיד (פז החדשה Fez el-Jedid), שנבנתה ב-1276 נמצא המלַאח היהודי (הרחובות של הרובע היהודי צרים מאוד). זו חוויה יהודית מאוד להיכנס לרובע היהודי העתיק של פֶז, שהשתמר כפי שהוא, אך ללא דייריו היהודים, שעלו ברובם לישראל. הכניסה למלאח היהודי עוברת דרך בַּאבּ אל סַמארין, ומשם פתוחה הדרך אל שער המלאח (Bab el Mellah). אחת ההשערות היא שמשמעות המילה "מלאח" פירושה בִּיצה מלוחה, כי הרובע הראשון בעיר פֶז הוקם על בִּיצה מלוחה. לאורך הרחובות ברובע נראים בתי מלאכה רבים וחנויות בשוּק. בתי הכנסת הרבים, שהיו במלאח, לא שׂרדו. ידוע שרבים מהיהודים עסקו בצורפות של זהב וכסף. גבולות הרובע נקבעו בימיו של הסולטן העלאו'י מוּלאי יזִיד. בגלל צפיפות הדיור, היהודים בנו בתים ולהם שתי קומות סביב חצֵרות.

חוויה מיוחדת הייתה להיכנס לכּוךְ, שבו גרה משפחתו של הרמב"ם (ר' משה בן מימון). כניסה לכּוך החשוך מובילה למדרגות צרות, ושם נמצאת הדירה הקטנה שבה גרה המשפחה שברחה מקורדובה. כאשר היה "הנשר הגדול" בן 13, נדדה משפחתו מספרד, עקב רדיפת היהודים בספרד על-ידי שושלת אלמוּו'חדים, שניסתה לאַסלם בכוח את היהודים. בהיותו בן 17 כתב פירוש למִשנה "ספר המאור". בהיותו בגיל 22 עברה המשפחה לגור ברובע היהודי של פֶז, והם נקלטו בקהילת מרוקו. כאשר החלה רדיפה של המוסלמים גם במרוקו, ברחה המשפחה לישראל. בדירת עוני גדל הרמב"ם, כמו בא לאַמֵת את הפתגם "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה" (נדרים פ"א, ע"א).

בערב התכנסנו בבית הקהילה היהודית של פֶז, בהנהגת מואיז שריקי. הקהילה מרגישה ייחוס מיוחד, בהיותה הקהילה העתיקה ביותר במרוקו, והם מקימים מוזאון המתעד את קהילתם. נפגשנו לארוחה עם הקהילה במוזאון. זו חוויה מרגשת להיפגש עם יהודים שחיים חיי גולָה, ומבקשים את הקשר עם מדינת ישראל והיהודים בה.

עוד מראֶה מיוחד מהעיר פֶז: המסגד הקאראוו'י. זהו מבנה עתיק במרחב המוסלמי, שנבנה ב-859. הוא הוכר על-ידי אונסקו כאוניברסיטה ותיקה, האוניברסיטה המוסלמית של פֶז, שפועלת ברציפות במשך מאות שנים. המסגד הענק במתחם זה נבנה על-ידי פטימה בת מוחמד אל פיחרי, שתרמה לכך את כל הונה. בקרבת המסגד נמצאת מדרסַת אל עטרין.

ביום למחרת, יצאנו אל העיר מראקש. בדמיוננו עצי דקל מִתְקשרים תמיד עם עירק, וכל המורשת המשפחתית של הורינו שזורה בדקלים בבגדד, ועל הגדות של החידקל. והנה מתברר, שהעיר מראקש שזורה בדקלים יפים לתפארת. העיר נבנתה על-ידי השושלת המורביטונית (1062), אך ב-1147 כבשו אותה האלמוו'חדים, ובנו בה את המבנה המפואר של מסגד הכּוּתוּבִּיָה, אדריכלות מוּרית, בצירוף קסבָּה. בשנת 1668 נפלה העיר בידי השושלת העלאו'ית. הכּותובּיה הרשימה אותנו מאוד, וכמובן הצטלמנו על-רקע מבנה זה. המינרט של המסגד פורץ אל קו הרקיע, ועל-פי חקיקה לאורך שנים, אסור לאף מבנה לעבור את גובה המינרט של הכותובּיה. רק למתפללים המוסלמים יש רשות לעלות לפסגת המינרט ולצפּות על הנופים... העיר מהלכת קֶסם על המטייל בה, וגם אם אינה עיר בּירה, היא נתפסת במרוקו כבירַת הדרום...

סמוך לכותוביה התהלכנו בכיכר גֶ'מָעָה אל פנָה, כיכר צבעונית ושופעת ניחוחות אוכל ותבלינים. בעבר נערכו בכיכר הזאת טִקסֵי עריפת ראשים של הנידונים למוות. היום זו כיכר, שפורחת עם שקיעת השמש: היא מוצפת דוכנים של צמחי מרפא, נגנים ולהקות רקדנים, דוכני בּשׂר, כלי בית לסוגיהם: קומקומים, מחבתות, עששיות (לַמפּות) וכיו"ב. מסורת מסַפּרי הסיפורים נמשכת גם בדורנו: יש עמדות למסַפּרים העממיים, שגוֹבים סכומים אפסיים, והם מכַשפים את הקהל בסיפוריהם. עברנו במרקש ליד חצרות ובהם בּורות להשרייה וצביעה, ראינו שם את בתי המלאכה לעיבּוד עורות. כאן מקומם של הבורסקאים. יש כאן חנויות עור, כאן מוכרים הכל מֵעוֹר. כָּתנות אוֹר לֹא בנמצא!

כדי להכיר את האמנות העממית, ביקרנו כל חברי המשלחת בתיאטרון 'פנטזיה שה- עלי' (Chez Ali). מיקבץ עשיר של להקות עממיות, וגם צְפייה במופע, שכָּלל מפגשים שונים בין קבוצות הריקוד, וגם רוכבי סוסים שעשׂו פעלולים מול עינינו, תוך זיקוקים וקולות נפץ של ירי.

יצאנו במראקש אל עמק אוּריקה (דרומית מזרחית למראקש), שם שוכנת אחוזת הקבר של משפחת הצדיקים בלחנס. שם, על הגבעות הנמוכות של הרי האטלס נמצאת אחוזת הקבורה, והיא מטופלת על-ידי צעירה ערבייה בשם פטימה. העמק מכוסה פרחי בר, ונהר האוריקה משקה את הפריחה. הנהר חוצה את העמק ומגביר את פוריותו. בשעות של גאוּת, הנהר זורע הרס. על צלע הגבעה בתים קטנים וגם אחוזת קברו של ר' שלמה בלחנס, שפוקדים את קברו יהודים וגם מוסלמים. נכנסנו לאחוזת הקבר וערכנו אשכבה. בלפור חקק התכבד בקריאת האשכבה. ראינו על קיר פנימי תמונתו של המקובל ר' יהודה פתיא מבגדד, שיֵש למשפחתנו מורשת הקשורה בדמותו. קראנו תפילה לזִכְרו.

משם יצאנו אל המלאח היהודי במראקש. חצינו את המלאח, ודרך דלת צדדית ברחוב (ללא מזוזה) נכנסנו אל דלת אחרת (עם מזוזה): בית הכנסת היחיד ששָׂרד במלאח: "צְלַאת אִלעזמָה", בביכ"נ אלעזמה. נותרו מתפללים מעטים שמנסים להבעיר את הגחלת. התפללנו בביכ"נ זה, נרגשים מהתחדשותו כמקום תפילה.

עלינו לזכור, שבעבר היו במרוקו 450 אלף יהודים, מתוכם עלו לארץ 250 אלף, והשאר נפוצו למדינות אחרות: צרפת, קנדה וארה"ב. לפי המשוער, חיים היום במרוקו 1,500 יהודים. אל נשכח, שכל מי שלומד תלמוד, לומד את המפרשים בצד הטקסט התלמודי: הרי"ף, רבנו חננאל והרא"ש, שהם חכמי מראקש.

הגענו לעיר הנמל הזאת, על חוף האוקיינוס האטלנטי. בכניסתנו לעיר, ראינו בצד הדרך עץ, שהעיזים מטפסות עליו. מיד חשבנו בהומור, שהרועה נתן לכל עז מטבּע של דירהאם, ואמר לצֹאן: לכו לאכול צהריים, ותחזרו אליי... מובן שהצטלמנו על-רקע עץ מכושף זה! ראינו בבתים הכפריים של אסוו'ירה את הכפריות המכינות שמָנים מעץ ה'ארגן', סבונים ושיקויי מרפא.

יצאנו משם אל מרכז "אדַאקירה", מוזאון למורשת יהודית, מכון מחקר וגם בית כנסת. המקום מנוהל על-ידי ריסה טובריני, מטעם מי שתרמו את הונם להקמת המרכז: שלמה ופנינה עטיה.

נסענו משם לקברו של הצדיק ר' חיים פינטו, מקובל ידוע ביהדות מרוקו. ובערב, התקיים אירוע ספרותי סביב שירינו. הֵכנו חוברת מיוחדת "מסע במרוקו", לקט שירים שלנו שתורגמו בשנים האחרונות לערבית. שוחחנו על יצירתנו ועל חיינו: "שירים ושורשים".

קזבלנקה - המפגש עם משפחת המלוכה

את השיא של המסע עשינו בקזבלנקה. השורשים של עיר זו קושרים אותה לשבטי הבֶּרבֶּרים במרוקו. בתקופת הסולטן סידי מוחמד זכתה לַשם דַאר אִל בַּיְידָה (הבית הלבן). עם הזמן תורגם השם לספרדית: קַזה-בְּלנקה (בית לבן). בתקופת המושל ליוטיי, הוא חידש ופיתח אותה כעיר נמל. לאחר עצמאות מרוקו ב-1956, התעצם הפיתוח של עיר זו.

הגענו לבית הקהילה היהודית להיפגש עם היהודים והנהגתם. לא ידענו, שצפויה לנו הפתעה, שנשמרה בדיסקרטיות. זכינו לאבטחה עם כניסתנו לבית הקהילה. ולאחר שסעדנו שם, הגיע למקום יועץ למלך מרוקו, בן משפחת המלוכה, עַבְּד אל עלאו'י. הוא נאם בפנינו בשם מלך מרוקו והעביר לנו מסרים של פיוס וקִרְבה לעם היהודי ולמדינת ישראל.

היינו אמורים אז לפגוש בקזבלנקה את ד"ר עזיז מונטסיר, מרצה לעברית. הוא שיגר אלינו תעודות הוקרה: תואר של 'שגריר ודוקטור של כבוד' על שם 'הרצל חקק' ו'בלפור חקק'. לוח הזמנים לצערנו השתבש, ובהגיעו למלון באותו יום, היינו במסע והוא חזר לעיר לאראש. קשר התרבות יימשך!

למחרת יצאנו לביכ"נ "בית אל" בקזבלנקה, וצמוד למקום גם את מסגד חסן השני. המינרֵט שלוֹ מיתמֵר לגובה 200 מ', שילוב של אדריכלות מוּרית וּרכיבים של אדריכלות חדשנית. ברחוב מוחמד קורי ראינו את קולנוע ריאלנטו. כאן הופיעה אֵדית פּיאף לפני חיילי הצבא האמריקני ב-1943. לרגע, נדמה היה לנו, שכל המסע שלנו הוא סוג של 'סינֵמה פַּרַדיסו'. לא פעם בחלום דימינו לפגוש ברחוב את הַמפרי בּוגרט ואת אינגְריד ברגמן מן הסרט 'קַזבלנקה', סרט בלתי נשכח. כשהיינו בקזבלנקה, סיפרו לנו על רעידת האדמה שהחריבה את אגדיר. הַנעימה של הסרט 'קזבלנקה' עוד מתנגנת בנו:

As Times goes by...

ערבּסקה מרוקאית/ הרצל חקק

בְּקָלִיגְרַפְיָה עַרְבִית אֶפְשָׁר לִכְתֹּב
אֶת מָרוֹקוֹ, וְיָפְיָהּ שֶׁל מָרוֹקוֹ
נִשְׁפַּךְ אָז בַּאֲרִיחִים הַמְּעַטְּרִים קִירוֹת.
אֶפְשָׁר לִכְתֹּב לָךְ שִׁירִים רַק בִּכְתַב יָד
עַל כִּפּוֹת, עַל תִּקְרוֹת
וְעַל נִבְרָשׁוֹת מְעֻטָּרוֹת.
בִּכְתָב נַעֲלֶה אֲנִי כּוֹתֵב לָךְ,
מָרוֹקוֹ יַקִּירָתִי,
מִזְמוֹר מְזֻכָּךְ בְּשֶׁמֶן אַרְגָּן, בְְּעַנְפֵי אוֹרוֹת.


לא ראינו את אגדיר/ בלפור חקק

בְּתוֹךְ הָאַטְלָס הַתִּיכוֹן, בַּיְּעָרוֹת הָעֲבֻתִּים
סִפְּרוּ לָנוּ שֶׁנַּגִּיעַ לָעִיר אַגָּדִיר
אֶל לֹבֶן הַבָּתִּים.
לְמַרְגְּלוֹת הָאַטְלָס הִתְרַסְּקוּ הַמַּפָּלִים בְּאֵימָה
הִתְרַסְּקוּ תִּקְווֹתֵינוּ לְקַו רֹחַב שֶׁיַּגְדִּיר אֶת אַגָּדִיר.
חִפַּשְׂתִּי בָּתֵּי אֶבֶן, גַּגּוֹת רְעָפִים אֲדֻמִּים
וּמֵעֵבֶר לְהָרֵי הָאַטְלָס רָעֲדָה הָאֲדָמָה.
כָּל הַבָּתִּים בָּהּ בָּהֲקוּ מוּלִי בְּלָבָן בָּהִיר
וּבְדִיּוּק כְּשֶׁעָמַדְנוּ לְהִפָּרֵד מִמָּרוֹקוֹ
רָעַד הַשִּׁיר.
חָרְבָה בְּתוֹכִי אַגָּדִיר.