הפשיעה איננה גזירת גורל

מסע חיי התחיל לפני שבעים שנה בדיוק. ביום 29.5.1952, נולדתי ביפו, למשפחה ערבית-נוצרית, החיה בארץ מזה דורות רבים. בבית היינו שש נפשות, אמי, אבי, שלושה אחים ואחות. אבי – קוסטה קרא ז"ל – עבד כמכונאי רכב בסדנת הרכב של המשטרה. אמי – אלכסנדרה קרא ז"ל – עבדה כמורה בבית הספר של הנזירות סנט ג'וזף ביפו. באותם זמנים, תקופת הצנע, בהם יפו הייתה מוכת עוני ופשע ורכישת השכלה הייתה בגדר מותרות, ראו הורי את עתיד ילדיהם ברכישת השכלה. חרף המעמסה הכלכלית שבמימון שכר לימוד לארבעה ילדים, נשלחנו כולנו ללימודים בבתי ספר פרטיים ביפו המשויכים למסדרים כנסייתיים שונים.

את לימודי היסודיים סיימתי בבית הספר טרה סנטה ביפו, בית ספר השייך למסדר הנזירים הפרנציסקניים. שפת הלימוד העיקרית בו הייתה ערבית. עברית נלמדה כשפה זרה שניה, החל מכיתה ד' או ה', כך שרמת לימוד השפה העברית הייתה בסיסית מאוד.

בגיל 13, עם סיום לימודי היסודיים, בהעדר בית ספר תיכון ערבי ביפו, ולאחר שנדחיתי על-ידי מספר בתי ספר עבריים באזור תל אביב, בטענה כי אני מצוי מתחת לגיל הרישום, התקבלתי ללימודים בבית הספר התיכון אשכולות, בית ספר שהוקם באותה שנה ביפו כמיזם פרטי של שבעה מורים ונתמך על-ידי הסתדרות הפקידים. כמי ששפת אמי היא ערבית, שבא מבית ספר יסודי שלימד עברית ברמה בסיסית בלבד, חווית הלימודים שלי באשכולות, שם לימדו את כל מקצועות הלימוד בשפה העברית ובנוסף לימדו תנ"ך ותלמוד בארמית – הייתה מאתגרת.

קשיי השפה ופערי התרבות העיבו על הישגַי בשליש הראשון ללימודים. ביקשתי מאמי, שרשמה אותי לאשכולות, לעבור לבית ספר אחר, אולי לאחד מבתי הספר הערביים מחוץ ליפו – אך תשובתה הייתה חד-משמעית: "זה מה שיש – תסתדר". במצב זה של חוסר ברירה אך עם הרבה עידוד מהורי, נחישות וכוח רצון, סיימתי את לימודי התיכוניים בהצלחה, ואף בהצטיינות במקצועות הספרות העברית, התנ"ך והתלמוד.

את לימודי המשפטים סיימתי באוניברסיטת תל אביב. לאחר התמחות במשרד עורכי הדין אשר ושמואל קינג בתל אביב והצלחה במבחן הלשכה, פתחתי בשנת 1975 משרד פרטי ביפו יחד עם בן דודתי, עו"ד פאיז פאנוס ז"ל. הייתי אז עורך הדין הערבי הראשון ביפו.

באותה עת ובשונה מימים אלה, שבהם בוגר משפטים בוחר את התחום שבו הוא רוצה להתמחות ולעסוק, לא בחרתי את התחום בו רציתי לעסוק, אלא התחום בחר בי. במסגרת עבודתי כעורך דין עסקתי במגוון תחומי משפט - נזיקין, חוזים, מקרקעין ותיקים פליליים - אך ריבוי התיקים הפליליים שהגיעו לטיפולי הסליל את דרכי לעסוק בתחום הפלילי. מעצם המשך מגורי ועבודתי כעורך דין בעיר הולדתי יפו, נחשפתי מקרוב למצוקות אלה שנזקקו לשירותי: מדייר עמידר שהתמודד עם תביעת פינוי שהוגשה נגדו, לפועל שנפצע בתאונת עבודה ונותר נכה ונעדר יכולת להתפרנס, לקשישה שרכושה הוכרז כנכס נפקד, אף שמעולם לא עזבה את יפו, עד לעבריין הרכוש וסוחר הסמים. עיסוקי במגוון נושאי המשפט, כעורך דין שצמח מהשטח, למשך תקופה של כ-14 שנים, משנת 1975 ועד לשנת 1989, שאז מוניתי לשיפוט, צייד אותי בניסיון חיים מעשי וב"חוכמת רחוב", אותם לא ניתן לרכוש בכל עבודה מאחורי שולחן משרדי. העיסוק באנשים, עם אנשים, על-אף הקושי שבעיסוק זה, נתן בידי כלי חשוב בהמשך דרכי המקצועית כשופט.

לשיפוט הגעתי לגמרי במקרה, כנאמר על שאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. בדיעבד, הסתבר לי ומהר מאוד, שלא "מלוכה" מצאתי, אלא עבדות בעוּלה נשאתי באהבה ובסיפוק רב במשך תקופה של 33 שנים. כך, באחת מהופעותי בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, פנה אלי סגן הנשיא אז, מרדכי בן-דרור ז"ל, לימים מנהל בתי המשפט, וביקש כי אגיש את מועמדותי לשיפוט. לאחר תקופת התלבטות, שמא טרם בשלה העת, הגשתי את מועמדותי. באוגוסט 1989 מוניתי לשופט בבית משפט השלום בתל אביב, בשנת 1999 מוניתי לכהונה בפועל בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנת 2000 מוניתי במינוי קבע, וביוני 2017 מוניתי לכהונת שופט בבית המשפט העליון.

במהלך שנות כהונתי בערכאות הדיוניות עיקר עיסוקי היה בתחום המשפט הפלילי. לרוב כשופט דן יחיד, לעיתים כראש הרכב פשעים חמורים, או כראש הרכב ערעורים פליליים. עסקתי במגוון תחומי העבריינות הפלילית, מעבריינות של משפחות פשע, גביית דמי חסות ועבירות אלימות קשות, המשך בעבירות של הברחות סמים בינלאומיות, תיקים מרובי נאשמים ועדים וכלה בעבירות מין. ניהול ההליכים המשפטיים בתיקים גדולים ומורכבים אלה לא היה קל. אך לצד האתגר והקושי שהיו כרוכים בניהולם, היה גם סיפוק רב.

כשופט שראה את הנאשם, משפחתו ומצוקותיו, לא התעלמתי מקורבן העבירה ובני משפחתו, אלה גם אלה הונכחו בגזירת הדין. המילים בספר דברים (א, י"ז) "לא תכירו פנים במשפט, כקטֹן כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש" - הנחוני בעשייתי השיפוטית. לצערי, קיום מידת הדין, שהיה לצנינים בעיני מי שסברו שהינם מעל הדין, הביא לכך שהוצמדה לי אבטחה במשך כל שעות היום והלילה לתקופה של כשלוש שנים. חוויה זו, ככל שניתן לכנותה כך, רק חיזקה אותי בדרכי.

בחמש השנים האחרונות, בתקופה בה כיהנתי בבית המשפט העליון, ידעה המדינה והחברה בישראל תהליכים פוליטיים וחברתיים מקטבים שהעמיקו את השסע בין ערבים ליהודים. על בדידות השופט על כס השיפוט לא אכביר מילים. כשופט בן למיעוט הערבי, תקופה זו לא הייתה קלה עבורי. אך נאמן למילות הפסוק מספר דברים הבעתי את דעתי, וכפי שנהגתי לומר מדי פעם למתמחים שלי – "טוב להיות בדעת רוב, אך לא נורא להיות במיעוט". אך המחלוקת הייתה תמיד לשם שמים, לשם האמת ולגופו של עניין. עשיתי זאת מתוך אמונה כנה בעמדתי, ולא "כשופט מיעוט לתיאבון", כלשונו של השופט מישאל חשין המנוח. עשיתי זאת ברוח דברי השופט האפרו-אמריקני הראשון בבית המשפט העליון בארצות הברית, ת'ורגוד מרשל: where you see wrong or inequality or injustice, speak out because this is your country, this is your democracy. Make it, protect it, pass it on.

הבאתי את הדברים לכלל ביטוי בחוות דעתי בבג"ץ 5555/18, ואין בכוונתי לחזור עליהם. בהקשר זה ראוי להזכיר, כי בשבועות האחרונים פורסמו בכלי התקשורת ידיעות בדבר קיומה של חשיבה מחודשת ומבורכת לעיגונו של עקרון השוויון בחקיקה. בידוע הוא, כי עקרון השוויון שהינו עקרון יסוד חוקתי, בבחינת אבן הראשה בכל משטר דמוקרטי ומעמודי התווך שלו, אינו מעוגן באופן מפורש בחוקי היסוד. בהעדר עיגון חקיקתי גזר בית משפט זה את עיקרון השוויון מהזכות החוקתית לכבוד, הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עיגונו של עקרון השוויון בחקיקה שהינו בבחינת המובן מאליו בכל משטר דמוקרטי ייתר את הצורך להיזקק ל"פרשנות מקיימת" או ל"הפליה מתקנת", כדי לקיימו. מגוון ההצעות והעמדות שהועלו בנושא עיגון עקרון השוויון בחקיקה כמספר הסיעות העומדות מאחוריהן. אין בכוונתי להביע עמדה באשר לדרך ולאופן בה ייעשה אותו עיגון חקיקתי. אך ככל שייעשה, ראוי לו שיקיף את כלל אזרחי המדינה.

כשופט שעסק במשפט הפלילי שנים לא מעט, אבקש לייחד מספר מילים לסוגיית הפשיעה ולטיפול בה. הפשיעה בכלל ובחברה הערבי בפרט, אינה מכת גורל או גזירת שמים. דומה היא יותר למחלה המקננת בגוף האדם; כך היא מקננת בחברה. היא אף מדבקת, משהאלימות חוצה מגזרים. כך, וככל שהמערכת החיסונית חזקה - פשיעה מתקיימת בעצימות נמוכה ונשלטת, שהרי לא בעולם אוטופי אנו חיים. אלא שלאחרונה המערכת החיסונית של החברה נחלשה. המרוץ אחרי הכסף הקל המושג כפרי העיסוק בפשיעה, היחלשות התא המשפחתי, התרופפות הסמכות ההורית, השיח האלים והעדר אכיפה והרתעה, הביאו לכך שהפשיעה הרימה את ראשה והיא מאכלת בכל חלקה בחברה, כשאת המחיר משלמים לעיתים קרובות גם אזרחים תמימים. חברה מתוקנת איננה יכולה להשלים עם השתוללות הפשע ברחובותיה, יהיו סיבותיו ומחולליו אשר יהיו.

נראה לי כי בטווח המידי, וכצעד חירום ראשוני, יש מקום להגברת האכיפה ויש לברך על כל צעד שרשויות החוק נוקטות בכיוון זה. אך האתגר גדול והמלאכה מרובה. באשר לטווח הארוך – יש להשקיע בחינוך לסובלנות, להידברות ואי-אלימות, אך עד שזרעים אלה ינבטו, וכדי לאפשר להם מצע ואקלים מתאים לכך, נדרשת אכיפה בלתי מתפשרת בטווח המיידי. בית משפט זה כערכאה המשפטית העליונה ואחת מזרועות האכיפה המשפיעות, רתום מאז ומתמיד, ולאחרונה אף ביתר שאת, להגברתה של האכיפה על דרך החמרת הענישה בעבירות אלימות ונשק.

בנוסף לאכיפה מוגברת והחמרת הענישה על-ידי המחוקק ובתי המשפט, יש גם מקום לחשיבה מחודשת בדבר ייעול ההליכים הפליליים, בין היתר על-ידי התאמת סדרי הדין הפלילי לעידן הנוכחי על ההתפתחויות הטכנולוגיות המאפיינות אותו והסרת חסמים הגורמים להתמשכות ההליכים. בשיתוף פעולה בין כלל מערכות אכיפת החוק, אני בטוח כי מדינת ישראל, שהתגברה על מגיפת הקורונה והייתה לדוגמה ומופת למדינות העולם בתחום זה, מסוגלת להדביר מגפה זו של פשיעה הפוגעת פגיעה קשה בביטחונם האישי של אזרחיה ובאיכות חייהם.

בנימה אישית, על-אף העבודה הקשה, השעות הארוכות והאחריות הכבדה שרבצה על כתפי מעצם התפקיד, נהניתי מהעבודה, מהעיסוק במגוון רחב של נושאים משפטיים, ומהאתגרים האינטלקטואליים הכרוכים בכך. נהניתי מחברתם של חברי בשעות ההתייעצות, על כס השיפוט ובזמן ההפסקות הכפויות מאחורי גב האולם. שם היינו אנשים, שבאו מרקעים שונים, שהחליפו ביניהם שיחות ודעות על ענייני דיומא והיכרנו זה את זה יותר מקרוב. השתדלתי, ואני מקווה שגם הצלחתי, שהמחלוקות המקצועיות בינינו לא יעיבו על היחסים האישיים.

מי יתן ונדע ימים רגועים וטובים יותר.