קרוב רחוק

איך זה להיות סופרת מוצלחת? יש לכך בכלל הגדרה? נראה שבגיל ארבעים ושתיים אביגיל שלו סוף-סוף הגשימה את החלום הזה. היא הוציאה לאור שלושה ספרים מצליחים, היא מוזמנת תמידית לספריות ומועדוני קריאה להרצות על פועלה, והיא בקרוב תהפוך להיות מועמדת לפרס ספיר היוקרתי. ממש מושא לקנאה. אך במקום זאת מתגלים סדקים בעולם, הלכאורה, מוגן הזה; סופרות ידועות יותר ממנה, וסופרות אלמוניות, כאביגיל נגבי, שתמיד מתבלבלים ביניהן בלי סיבה (ורק בגלל השם), וטל, תלמידתה בסדנת הכתיבה. שתי דמויות המאיימות על השקט שלה ועל העולם הבועתי שלה. סדקים הנבקעים לאט ובכאב.

סופרים אינם ידועים בנטיות המתמטיות שלהם, ובעתות שעמום נוטים בעצמם לבהות בטלפון הסלולרי. אביגיל ידועה בכך. היא צמאה לכל תשומת לב, מתאווה לשבח, אפילו קטן, לכתיבתה. אישור לכך שעמלה אינו לשווא, שכתיבתה אינה סתמית ואיבדה ממשמעותה. היא יודעת שדור המסכים של היום כבר פחות מתעניין בספרים וסופרים מעולם לא ראו הרבה כסף מעמלם (חוץ מכמה בודדים). הקוראים התמעטו, ומהמעמד המיוחד שזכו לו בתרבות העברית לפני שני דורות לא נשאר כמעט דבר. סופרים מתאווים לחיי נצח בכתיבתם, אך מבחוץ משדרים שוויון נפש מהול באירוניה.

על אף שאביגיל רואה בעצמה אדם רציונלי ולא מאמינה באמונות מינוריות ואותות מבשרי רע, ונוטה תמידית לשחק בסלולרי שלה "ארץ, עיר...", תמיד מנסה למצוא פגמים בעצמה. גם כשהיא נדרשת להמציא ספר המתחיל באות ק' היא שוכחת מספרה "קרוב רחוק", עליו היא נוסעת לדבר בספריות השונות. רק לאחרונה היא מרגישה שהיא קצת יכולה לסלוח לעצמה, אולי בזכות המועמדות לפרס הנכסף. היא אוהבת את מה שהיא עושה, אך לא אוהבת את עצמה.

בשביל מי היא כותבת? את מי היא רואה לנגד עיניה בעת מעשה הכתיבה? את הקוראים? את עצמה? הספר הוא ארס פואטי, יצירה שלמה על מהותה של יצירה, מהותה הנפשית של כתיבה. מאיה ערד מתייחסת כאן למבני כוח כאקדמיה, המוסד הספרותי, מוסד הנישואין ומערכות יחסים באופן ביקורתי, כפי שהדמות הראשית מתייחסת לעצמה. המוסד הספרותי מתגלה כאן כממד משני לדמותה של אביגיל שלו. הוא מעצים את קולה עד כדי צעקה, ובו בזמן מכוון את חיציו פנימה, אליה.

את אביגיל שלו מספרת קול חיצוני, שנדמה שמכירה אותה מאוד טוב. היא מתייחסת אליה כאנושית, על-אף שאביגיל לא נוטה להתייחס לסביבה באופן נחמד או נוח בהכרח. והיא, בעצמה, נעה בין נרקיסיזם לבין ייאוש. יש כאן אירוניה משעשעת וחריפה, הכרה במוגבלויות הנובעות, לעיתים, מתוך הכתיבה, ומן הצד השני מובאת הרבה חמלה ואמפתיה, המכירה בפגמים של הסופרת והדמויות סביבה. דמותה של הסופרת היא מעין קנאית ורודפת כבוד; היא משתוקקת להערכה ולתהילה באופן תמידי, והיא שואפת להיכנס לקאנון הספרותי בזכות פרס ספיר. יש כאן כתיבה בלשון חלקלקה, זחוחה משהו, אך כזו החושפת כאב ותודעה מרובדת של דמותה, החיה בפער בין הצלחתה הנוכחת למציאות חייה; היא מיזנתרופית, עוקצנית, לועגת לעצמה ולסביבתה, אך עם זאת - בוחרת ללמוד על עצמה.

בעת הקריאה בספר ניתן לחוש את הביקורת על עולם הספרות, על האגו, על הדברים המוסתרים שלעיתים אינם מגולמים כלל בטקסט של הסופר. זוהי יצירה על יצירה. הדמויות כאן, ברובן, מתוארות בפשטות ובקווים כלליים, אך כאמור, משקפות בכך על תודעתה של הדמות הראשית, הנכנסת למשבר ספרותי המוביל אותה לשינוי. משום כך, הספר נותן הצצה מרתקת לעולם הכתיבה, לאותו סופר הנתפס כיושב בודד וספון לשולחנו ומחפש את מזור הקהל.

כאמור, יש כאן ארס פואטיקה, נשמה חרוכה הנלחמת מול עצמה, מאוימת מסופרים וסופרות צעירים ממנה ונתונה לחרדות תמידיות. הפער בין המודעות למימוש גדול מדי. סדקים נפערים, היוצרים ספר הנקרא בבת אחת. הכתיבה של ערד מגלמת מעגל סגור ואמירה נוקבת על המוסד הספרותי. היא מצליחה לשקף את כוחה של קנאה וכוחו של הפחד וההתמודדות עם תיאורים אבי תהפוכות של נפש מיוסרת. בעיני אביגיל שלו "הספרות נכשלה", העולם שוב אינו המקום שהיה, ספרות היא נישה.

לאורך כל הספר עולה התהייה האם אביגיל שלו תזכה לאהדה לה היא מצפה. האם היא תתגבר על אישיותה הנרקיסיסטית ותצליח לראות גם את הסביבה. ומה יהיה עליה? "מה שאת מרגישה עכשיו זה אמיתי", אומרת אביגיל, אולי בהשלמה, אולי באירוניה, אולי כי היא מבינה שגם את הסדקים בחייה ניתן לרפא. אולי הפחד הוא רק פחד.