הסכסוך הישראלי-ערבי הוא לכאורה סכסוך לאומי, אולם בחינה מעמיקה של הדברים מראה שיש בו גם יסודות דתיים, אתניים ותרבותיים, שמקשים מאוד על ישובו. הדיון בסכסוך הישראלי-ערבי בעת החדשה אינו יכול להתחיל ב-1936 או 1947 שהם מועדי התרחשויות נקודתיות בהיסטוריה האזורית אלא אמור להתחיל בשינוי אזורי שהוא חלק משינוי עולמי - מלחמת העולם השנייה והשלכותיה - שכל מה שבא אחריו נובע ממנו ומושפע ממהלכיו. האירוע הישיר הוא נפילת האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה והחלפת שלטונה האזורי בהשפעות אימפריאליות אחרות - בריטניה וצרפת בעיקר - ומעורבות דסטרוקטיבית גוברת של אירגונים בינלאומיים. האירועים המשפיעים ישירות הם: כיבוש הארץ ע"י בריטניה 1916, הסכמי סייקס-פיקו 1916, פרסום הצהרת בלפור 1917 ואישור המנדט הבריטי על הארץ בידי "חבר הלאומים" 1920.
2 הצהרת בלפור חלה על שטח משני עברי הירדן (כ-108 אלף קמ"ר), והגדירה כוונה בריטית להקים בית לאומי יהודי בא"י - "פלשתינה" כפי שכונה השטח - ולאפשר המשך החיים הסדירים לערביים "הילידים" שבה. ב-1920 אישר "חבר הלאומים" את המנדט הבריטי על הארץ.
ב-1922 בגדה בריטניה בהתחייבותה ובצעד חד-צדדי החליטה לקרוע את עבר-הירדן -"הגדה המזרחית" (כ-78% משטח המנדט) - מהתחום שניתן לה כמנדט ולהקים עליו את האמירות ההאשמית של עבר-הירדן שרוב תושביה ממוצא פלשתיני. בכך מימשה בריטניה למעשה תוכנית חלוקה בפועל בלתי הוגנת ובלתי מאוזנת של "פלשתינה" בין התנועה הלאומית הערבית לבין התנועה הציונית. מכאן ואילך אין עוד מקום לישות ערבית מדינית-ריבונית נוספת בשטח המנדט, כאשר לתנועה הציונית נותרו כ-22% מהשטח למימוש ביתה הלאומי בו. כלומר: השטח בו מחזיקה ישראל מאז 1967 ושחרור איו"ש - הוא השטח הנותר שיועד להקמת הבית הלאומי היהודי בא"י ובכך תם למעשה הדיון ההיסטורי.
ממועד זה ועד ימינו אלה מתחוללת סידרה של ניסיונות פוליטיים וצבאיים, ערביים ובינלאומיים לשנות את המציאות מ-1922 בשני אופנים ;האחד: החדרת מהגרים ערבים לא"י המערבית ויישובם בה במטרה למנוע בעד יהודים מלהגיע אליה ולממש בה את זכותם לריבונות לאומית. חלק ממאמצים אלה מניבים פרעות ופוגרומים נגד היהודים במטרה להפחידם ולגרשם מכאן וכך גם להרתיע אחרים מלהגיע. השני: השתלטות מהגרים ופולשים ערבים וצאצאיהם על הטריטוריה המיועדת לבית הלאומי היהודי וניכוסה לעצמם. תחת לחץ פוליטי ושכנוע של אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים של גורמים בריטיים ואחרים, מסייעת הממלכה המאוחדת לערבים במעשיהם, בעיקר בתחום מניעת עליית יהודים או גירושם. תוכניות החלוקה (5 תוכניות) ומדינית "הספר הלבן" (4 מהדורות) הם חלק ממדיניות בריטית זו, כל עוד נמשך המנדט הבריטי על הארץ. כאשר מודיעים הבריטים על סיום המנדט ב-14.5.1948 - מכריז הישוב היהודי על הקמת מדינת-ישראל והערבים מכריזים מלחמה כוללת על המדינה שאך זה נולדה בזכות.
לאום איננו כובש שטחים שלו אלא משחררם משלטון זר או מגן על ריבונותו בהם. זאת עשתה ישראל גם כאשר סילקה ב-1967 את ירדן משטחי איו"ש וירושלים אותם כבשה הממלכה ההאשמית בתחילת מלחמת 1948.
לאחר שכבשה ירדן את איו"ש, העניקה לתושבי החבל אזרחות ירדנית שהייתה תקפה עד אמצע 1984. לאחר שהבין המלך חוסיין שישראל אינה מתכוונת להחזיר את שטחי איו"ש לשליטתו - בין היתר בעקבות הכשלת יוזמת שמעון פרס להסכם ברוח זו עם ירדן בתחילת שנת 1948
3 ביטל המלך את אזרחותם הירדנית של כל תושבי איו"ש ואלה נותרו לשבת בשטחים ששוחררו משליטה ירדנית במלחמת ששת-הימים.
כיום מהווים כ-65% - 70% מתושבי ירדן צאצאי-מהגרים או מהגרים משבטים זהים לאלה המהווים את פליטי 48' או 67' ואלה שנכנסו לשטחים שלא כחוק. הטיעון העיקרי בסכסוך המדיני הוא שא"י חולקה למעשה ע"י הבריטים ב-1922 בין התנועה הלאומית היהודית לערבית בעצם הקמת המלכה ההאשמית - ירדן (1924). ירדן היא הישות המדינית הערבית היחידה היכולה להתקיים בשטח המנדט לשעבר, כפתרון מדיני לתנועה ערבית לאומית בשטח המנדט. אין - ומעולם לא היה - יסוד או מקום לשום דרישה לישות ערבית בשטח המנדט, ועצם הסכמתה של ישראל למציאות זו היא ויתור ישראלי פוליטי מרחיק לכת מצידה לערבים.
הערבים היושבים כיום בתחומי השליטה של ישראל הינם בחלקם פליטים ירדנים שאינם מורשים ע"י מדינתם לשוב אליה ובחלקם - פליטי מלחמת 1948 בה ניגפו מפני ישראל בעת שתקפוה. אין לאלה שום תביעה טריטוריאלית תקפה לישראל שאינה מכירה ולא תכיר בשום תביעה כזו מצידם. הנ"ל הינם מהגרים בלתי-חוקיים או צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ ללא היתר ותפסו שטחים לא להם באופן בלתי חוקי. אחרים הם פולשים בלתי חוקיים מתקופת המעבר שבין שלטון הירדנים באיו"ש לשחרור השטח ע"י ישראל והנותרים הם צבועים המתחזים לבעלי עניין.
ישראל העניקה אזרחות לערבים ילידי המקום שישבו בא"י המערבית טרם הקמת ממלכת ירדן, כמחווה למען השלום כאשר התנאי היה ועודנו: נאמנות למדינה היהודית והימנעות ממעשים עויינים ומתוקפנות נגדה. כאמור: רבים מאלה היושבים כיום באיו"ש הם אזרחים ירדנים שבוטלה אזרחותם באופן חד-צדדי ע"י מלך ירדן ולכן זו בעיה ערבית פנימית. ישראל מתירה להם לשהות בשטחה מטעמים הומניטריים עד לישוב הבעיה עם ירדן או מדינות ערביות אחרות שתהיינה מוכנות לקלוט אותם. אין כוונה להעניק להם אזרחות או תושבות קבע בתחומים הריבוניים של מדינת-ישראל. אם ינהגו בעויינות או תוקפנות נגד ישראל תושביה או חוקיה עלולים הם להיות מגורשים ממנה לאלתר ולצמיתות.
