בצעדת הדגלים, ריקודגלים, צעדו עשרים אלף בני אדם, רובם המכריע צעירים, תלמידי ותלמידות אולפנות וישיבות תיכוניות וכן ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות. בלטו בהיעדרם, צעירים חילוניים, צעירים חרדים, אנשי ההתיישבות העובדת.
יום ירושלים הוא יום לאומי, חג לאומי, לא חג מגזרי. ירושלים עיר הקודש, היא בירת העם היהודי, בירה של כל יהודי בעולם. יום ירושלים הוא יום חגה של מדינת ישראל, יום חגו של יהודי בכל העולם. יום הודיה על שיבת הבנים לגבולם, על הניצחון המפואר בו השיבו לוחמי צה"ל את ירושלים העתיקה לבעליה האמיתיים. יום בו תפילות כל הדורות, דמעותיהם וגעגועיהם התנקזו לרגע המכונן של ליטוף אבני הכותל, תקיעת השופר והשבועה הנצחית "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
עד לפני שנים אחדות צעדו עשרות אלפים בירושלים, בני ההתיישבות העובדת, לצד בתי ספר ומוסדות חינוך ממלכתיים, ועדי העובדים הגדולים, כולם העלו את ירושלים על ראש שמחתם. אלא שזוהרו של יום ירושלים עומעם והפך לנכס של בני הציונות הדתית אשר מצליחים בכל שנה למלא באהבה ובדגלים את רחובותיה של ירושלים, גם אחרי חמישים וחמש שנים מיום שחרורה.
כל הכבוד לציונות הדתית ולמחנכיו על החיבוק לירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, אך עם זאת חובה עלינו לבחון מדוע הציבורים הנוספים בחרו להדיר רגלם מירושלים, למנוע מעצמם את שמחת שחרור בירת ישראל. לצד הריקודגלים המסורתי והמיוחד, אפשר בהחלט להציב אלטרנטיבות ממלכתיות אשר יקרבו את הציבור הכללי. צעדות ירושלים בעבר היו תפארת של חגיגה והכרזה על שבועת האהבה לירושלים.
לאהוב את ירושלים
דומני כי לפני הצעדות, התופים והמחולות, על משרד החינוך, משרד התרבות, משרד התפוצות, ומשרד ירושלים לשלב זרועות ולבנות תוכנית להעמקת הזהות היהודית, והחיבור של כל ילדה וילד בעולם לירושלים. כשהילדים יגעו בשורשים ולא יצמחו להיות גידולי מים, ההשפעה על ההבנה שירושלים היא הלב הפועם של העם היהודי, תיתן אותותיה בתחומי חיים נוספים.
ירושלים ויום חגה חייבים להיות מופקעים מהפוזיציה הפוליטית. אדרבה, יגיעו מאות אלפי אזרחי המדינה ויצעדו בגילה וברינה ברחובות ירושלים, במרכז העיר. אדרבה, יגיעו מאות אלפי תלמידי בתי ספר ויפסעו במקומות בהם פסעו גיבורי האומה. אדרבה, יגיעו נכדים ונינים ויפסעו במשעולי הקרבות, ובסמטאותיה רוויות הדם של עיר השלום. בתי החינוך חייבים להקדיש תוכניות מובנות, ערכיות, חווייתיות לאורך כל השנה, על בירת העם היהודי, לחשוף את התלמידים לירושלים, לא רק בטיול בר ובת מצווה, לחבק ולאהוב את ירושלים.
מראה עשרות אלפי החוגגים ביום ירושלים מניפים בעוז ובגאון את דגל המדינה וביד השנייה מהדקים את הכיפה שלא תיפול מעוצמת הריקודים, זו תמונה מלבבת. אפשר בחינוך לאהבת המולדת לשכפל את התמונה לכלל הציבורים במדינת ישראל. יום ירושלים הוא יום חגו של העם היהודי, כל העם היהודי וכל מי שמזדהה עם העם היהודי השב למולדתו אחרי אלפי שנות חולות נודדים.
הניסיון להביא את ריקודדגלים לעיירות וערים המרוחקים מירושלים, לא צלח. מדובר באותם חובשי כיפות ואותן לובשי חצאית ומניפי דגלי הלאום בשמחה. רוב הציבור אינו מתחבר, משל הייתה חגיגה עירונית זו תהלוכת הכנסת ספר תורה המעניין את בני משפחת מכניסי ספר התורה ותו לא. יום ירושלים ראוי שיהיה יום חג משמעותי לכלל אזרחי מדינת ישראל, איש איש על דגלו, על אופי פעילותו, אך לב כולם לערש הולדתו של עם הנצח, לירושלים.
