- קים-צ'ו פאן-ת'י היא הילדה שצולמה בורחת באימה מהפצצת נפל"ם אמריקנית בווייטנאם ב-8 ביוני 1972, בצילום שהפך לאחד הסמלים הבולטים ביותר של המלחמה. מאמרה בניו-יורק טיימס נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
גדלתי בכפר הקטן טראנג-באנג בדרום וייטנאם. אמי אומרת שצחקתי הרבה כשהייתי ילדה קטנה. חיינו חיים פשוטים עם שפע מזון, כי הייתה לנו חווה ואמי הייתה בעלת המסעדה הטובה ביותר ביישוב. אהבתי ללמוד ואני זוכרת ששיחקתי עם בני הדודים שלי וילדים אחרים בכפר.
כל זה השתנה ב-8 ביוני 1972. יש לי רק הבזקי זיכרון מאותו יום נורא. שיחקתי עם בני הדודים שלי בחצר המקדש. לאחר רגע חלף מטוס בגובה נמוך וברעש עצום. ואז התפוצצות ועשן וכאב נורא. הייתי בת תשע. נפל"ם נדבק אליך, לא משנה כמה מהר אתה רץ, וגורם כוויות וכאבים לכל החיים. אני לא זוכרת את עצמי רצה וצורחת "חם מדי, חם מדי", אבל קטעי סרטים מראים זאת.
קרוב לוודאי שראיתם את התמונה שלי מאותו יום, בורחת עם אחרים מההתפוצצות – ילדה עירומה עם ידיים מונפות, צורחת בכאב. התמונה צולמה בידי ניק אוּט, אשר עבד ב-AP. היא פורסמה בעמודים הראשונים בעיתונים בכל העולם וזיכתה אותו בפרס פוליצר. ניק שינה לנצח את חיי וגם הציל אותם. לאחר שצילם, הוא הניח את המצלמה, עטף אותי בשמיכה והוביל אותי לקבלת טיפול רפואי; לנצח אהיה אסירת תודה.
עם זאת, אני גם זוכרת שמדי פעם שנאתי אותו. גדלתי תוך תיעוב של התמונה הזאת. חשבתי: "אני ילדה קטנה, אני עירומה, למה הוא צילם? מדוע הורי לא הגנו עלי? כיצד הוא הדפיס את התמונה? מדוע רק אני עירומה וכל האחרים לבושים?". חשתי מכוערת ומבוישת. מדי פעם רציתי להיעלם, לא רק בגלל הכוויות המכסות שליש מגופי וגורמות כאב מתמיד, אלא גם בשל הבושה והמבוכה. סבלתי מדיכאון איום. הילדים בבית הספר התרחקו ממני. חששתי שאיש לא יאהב אותי.
התמונה התפרסמה עוד יותר והקשתה עלי לנהל את חיי הפרטיים והרגשיים. ישבתי לאין-ספור ראיונות עם עיתונאים ופגישות עם בני מלוכה, ראשי ממשלות ומנהיגים אחרים, שכולם ביקשו למצוא משמעות בסיפורי ובתמונתי. הילדה הרצה בשביל הפכה לסמל של אימי המלחמה. האדם האמיתי הביט מן הצד; חששתי שאראה כפגומה.
תמונות, מטבען, מנציחות רגע; אבל מי שמונצח בהן, במיוחד ילדים, חייב להמשיך הלאה. אנחנו לא סמלים; אנחנו בני אנוש. רק בבגרותי, לאחר שערקתי לקנדה, התחלתי למצוא שלווה ומשימה בחיי, בעזרת האמונה, בעלי והחברים. סייעתי להקים קרן והתחלתי לסייר בארצות מוכות מלחמה כדי להעניק סיוע נפשי ורפואי לילדים. אני יודעת מה המשמעות כאשר הכפר שלך מופצץ, הבית שלך נהרס, לראות בני משפחה מתים וגופות של אזרחים חפים מפשע מוטלות ברחוב. אלו המראות של וייטנאם ושל מלחמות בכל מקום, כמו היום באוקראינה. בדרך אחרת, אלו גם המראות המגיעים ממעשי טבח בבתי ספר. אנחנו אולי לא רואים את הגופות, אך אלו הם המקבילים המקומיים למלחמות.
אני נושאת על גופי את תוצאות המלחמה. הצלקות, הגופניות והנפשיות, נותרות לעד. כעת אני אסירת תודה על העוצמה של אותה תמונה שלי כילדה, כמו גם על המסע שעברתי כבוגרת. הזוועות שלי – שאני בקושי זוכרת – הפכו לעולמיות. אני גאה בכך שעם הזמן הפכתי לסמל של שלום. 50 שנה מאוחר יותר, אני שמחה ש-ניק תפס את הרגע, למרות כל הקשיים שהתמונה הזאת גרמה לי. התמונה הזאת תהיה תמיד תזכורת לרוע הבלתי-יאמן לו מסוגל המין האנושי. ועדיין אני מאמינה ששלום, אהבה, תקווה וסליחה יהיו תמיד חזקים יותר מכל נשק שהוא.
