בחירות עכשיו

איני מכיר את ח"כ ניר אורבך. גם איני מעוניין להכירו. עיתונאים פעילים חייבים לעשות כן. לא עיתונאים שחדלו מפעילות שוטפת. יש לי פטור. איני מכיר גם את עידית סילמן. גם אותה איני מעוניין להכיר אף שפגשתיה פעם בחוג בית. יש לי עוד פטור.

הם מעוררים שאט נפש לא בגלל עמדותיהם אלא מפני שכל עוד חששו כי הקואליציה תאריך ימים הם חסו בצילה. ברגע שהסתבכה הם "במגעים" עם אנשיו של ח"כ ביבי להחליף צבע או דגל. כמו זיקית.

אם אורבך אחד מל"ו צדיקי הדור עליו לנטוש את ספינת הקואליציה הטובעת למען האומה בלי תנאים. אך הוא גובה מן המולדת עמלה בצורת כורסה מובטחת בכנסת הבאה. בעצם אורבך הוא כעבד עברי, וילך אחרי ח"כ ביבי וירצע את אוזנו אל הדלת בבחינת "אהבתי את אדוני".

תמוה. מה קרה? המולדת אינה ראויה שיילחם בעבורה ללא תנאים? ללא שריון בכנסת הבאה? ללא משרה אם השריון ייסדק? עד כדי כך הדאגה לארץ-ישראל היא עניין למקח ולממכר בע"מ כפוף לכיסא בכנסת ו/או משרה בשכר?

סיעת ימינה חרורה ובוגדנית ועריקה ומאוסה יותר מכל מה שידעה כנסת ישראל מאז כינונה. הרכבה הוא הכישלון הגדול של נפתלי בנט בבחירת אנשים, ולכך נוסף גם הרובד של עובדי לשכתו שקפצו מסיפון הספינה ברגע בו נראה היה כי טביעתה בלתי נמנעת.

אני חוזר להצעתי להקים את החזית להצלת ישראל מבנימין נתניהו, שתורכב מכל הסיעות המאכלסות את הקואליציה הנוכחית ותבטיח לבוחר רק דבר אחד: More of the same. בשנה זו כיהנה בישראל הממשלה היעילה שאפשר להעמיד לרשות הציבור במציאות של תיק"ו פוליטי, שהוא פגע רע, מין חולי-רע.

היא אינה צריכה להתרשם מן הסקרים העכשוויים. אלה יתהפכו במהירות. הממשלה ומרכיביה לא יגיעו לבחירות לבד. הדגלים כבר פרושים. הכיכרות הריקות משוועות שנחזור. הגשרים קוראים לנו. נשוב להגן על ארץ המכורה, על הדמוקרטיה במולדת, על הנורמליות והשפיות. כלשון הלחן "מאום לא ירתיענו".