הסתיים ירח הדבש הקצר בין טורקיה ליוון

פנייתה של יוון לכיוון וושינגטון, כשהיא מותירה מאחור את עמדתה ארוכת השנים, משקפת התפתחויות שהתרחשו בזירה הבינלאומית. ראשית, מאז 2018 התדרדרו בקצב מהיר היחסים החיוביים עם מוסקבה. רוסיה הואשמה אז בהתערבות בזירת הפנים ביוון, בתקופה שבה התקיים מו"מ על קבלתה של מקדוניה (כיום צפון מקדוניה) לנאט"ו. בנוסף, על-רקע הפלישה הרוסית לאוקראינה, יחסי יוון-רוסיה הגיעו לשפל בעקבות מותם של 12 אזרחים המשתייכים למיעוט היווני כתוצאה מהפצצה רוסית בחוף הים השחור האוקראיני. התקרית הביאה להתפרצות זעם ציבורי ביוון. הפנייה החדה של אתונה לכיוון וושינגטון ונאט"ו, כולל עמדתו הברורה של שר החוץ היווני, ניקוס דנדיאס, "לקבל את פני שבדיה ופינלנד למשפחת נאט"ו", נתפסת באופן שלילי במוסקבה.

יתר על כן: ניתן לומר שיחסי יוון-ארה"ב הם תמונת ראי של יחסי טורקיה-ארה"ב. בזמן שהיחסים בין אתונה לוושינגטון מעולם לא היו טובים יותר, נראה כי וושינגטון ואנקרה לא מצליחות להתגבר על מספר מחלוקות – למרות שיפור מסוים ביחסים בשל המלחמה באוקראינה. מהלכים מצד טורקיה, שנעשים בניגוד לציפיות של שותפותיה המערביות, הם תופעה שחוזרת על עצמה, כפי שממחישה התנגדותה של טורקיה להגשת הבקשות של שבדיה ופינלנד להצטרף לנאט"ו. אנקרה מתרעמת על כך שאין מספיק הבנה לצורכי הביטחון שלה, במיוחד בנוגע לארגון המחתרת הכורדית, ה-PKK ולשלוחה הסורית שלו. העובדה שאפילו הרכישה מארה"ב של מטוסי F-16 וערכות לשדרוג F-16 התגלתה כמאתגרת – עוד לאחר שהודחה מפרויקט F-35 בעקבות החלטתה לרכוש מערכות הגנה אווירית S-400 מרוסיה – מתפרשת באנקרה כיחס חריג כלפיה בלבד וכמהלך שאינו צודק.

ניתן אפוא לומר, שהיחסים הבילטרליים של וושינגטון-אתונה ואתונה-וושינגטון משפיעים אלה על אלה. נראה, כי מאמציו של מיצוטאקיס בארה"ב הם דרך לאזן את טורקיה, שהפעילה מצידה מאמץ דיפלומטי ניכר במזרח הים התיכון בשנה החולפת. יוון עוקבת מקרוב אחר מאמצי הנורמליזציה של אנקרה בחודשים האחרונים מול מספר מדינות מפתח, ובכללן ישראל. במקביל, מיצוטאקיס התכוון שביקורו (אירוע שתוכנן מאז 2020) יימלא את הוואקום שנוצר בעקבות המתיחות המתמשכת בין טורקיה לארה"ב.

הודעת מיצוטאקיס לפיה ארצו תנסה להשתלב בתוכנית ה-F-35, האזכורים שהשמיע בנאומו בפני הקונגרס על ההפרות הטורקיות של המרחב האווירי של יוון, וכן קריאתו למחוקקים האמריקנים לגלות זהירות ב"החלטות על רכש ביטחוני הנוגע למזרח הים התיכון", התפרשו בטורקיה כמהלכים אנטי-טורקיים, מה שיכול להסביר את דבריו הבוטים של ארדואן. באופן כללי, למרות שברור שההכרח למצוא תחליף וגיבוי לצורכי ארה"ב באזור שבעבר מולאו על-ידי טורקיה, הוא בין הסיבות העיקריות לכך שוושינגטון שיפרה את יחסיה עם אתונה, אנקרה מתרעמת על הניסיון האקטיבי של יוון למשוך את ארה"ב לסמוך יותר עליה.

המתיחות הגואה בין טורקיה ליוון מנוגדת ל"דיפלומטיית החיוכים" של טורקיה כלפי שחקניות אחרות במערכת האזורית, ביניהן איחוד האמירויות, סעודיה, ישראל ומצרים. מה יכול להסביר את הגישה השונה הזו? ראשית, קיימת תחושה באנקרה שיש "כלים שלובים" בין יחסי יוון-ארה"ב ויחסי טורקיה-ארה"ב. חברותן בנאט"ו, תחושת התחרות על הטבות אמריקניות, היסטוריה משותפת מתוחה וסוגיות חשובות נוספות שאינן פתורות, חברו למתיחות מתמשכת אשר אינה קיימת ביחסים הבילטרליים אחרים של אנקרה.

שנית, בניגוד למדינות המפרץ, שלהתקרבות אליהן יש מימד כלכלי מודגש, הסבירות שיוון תספק לטורקיה השקעות זרות ישירות נוספות משמעותיות היא זניחה. בנוסף, נקודות המחלוקת בין אנקרה לאתונה מתייחסות גם לנושאים בעלי משמעות כלכלית, כגון תיחום המים הכלכליים הבלעדיים.

ולבסוף, ברמה הפנימית, הבחירות הקרבות לפרלמנט ולנשיאות, המתוכננות לשנת 2023, משפיעות גם הן על החלטותיו של ארדואן. מעטות הסוגיות בעלות ההשפעה המאחדת על הציבור הטורקי יותר מאשר הסכסוך היווני-טורקי והטינה הטורקית כלפי התביעות היווניות (והיווניות-קפריסאיות) למים כלכליים בלעדיים. דוקטרינת "המולדת הכחולה", שפותחה על-ידי חוגים צבאיים וממשלתיים באנקרה ואשר מסכמת את תביעותיה המקסימליסטיות של טורקיה במזרח הים התיכון, הפכה כלי לגיוס דעת הקהל הטורקית סביב מה שנתפס כהגנה על זכויותיה הלגיטימיות של טורקיה ועל ריבונותה.

באופן כללי יותר, לאור המצב הכלכלי המתדרדר של המדינה, המייצר מרמור רב בקרב האוכלוסייה הטורקית נגד הממשלה, וכן הסקרים שמצביעים על תבוסה אפשרית של ארדואן והקואליציה שלו ב-2023, ממשלת טורקיה עושה שימוש נרחב יותר ברגשות לאומניים כדי לחזק את מעמדה. ניתן לראות זאת באיומים של אנקרה להגביר את פעילותה נגד הכוחות הכורדיים בצפון סוריה ובצפון עירק, וגם במהלכים שלה במזרח הים התיכון. בעשותו כך, ארדואן מנסה להגביר את התמיכה הציבורית בו ובמפלגה הלאומנית בטורקיה, שהיא בעלת ברית חיונית לנשיא, ואשר לפי סקרי דעת קהל עלולה להיחלש בבחירות לפרלמנט ב-2023.

המתיחות בין טורקיה ליוון גוברת בתקופה שטורקיה וישראל מנסות לשפר את היחסים ביניהן. התרחשות זו מוסיפה רובד של קושי לניסיון של ירושלים לאזן בין יחסיה עם קפריסין ויוון, לבין יחסיה עם טורקיה. מצב זה מצריך תגבור של המאמץ מצד קובעי המדיניות בישראל לשמור על-כנות ושקיפות מול אתונה וניקוסיה בכל הקשור להתפתחויות חדשות מול אנקרה. הרטוריקה הקשה של טורקיה נגד יוון היא תמרור אזהרה לכך שפתיחת הדף החדש ביחסי החוץ של טורקיה מלווה הסתייגויות רבות, ובהתאם לכך, ישראל צריכה להיות זהירה.

בנוסף, על ירושלים לתכנן כיצד תגיב במקרה שהמתיחות בין יוון לטורקיה תסלים לכדי עימות אלים במזרח הים התיכון - אזור בעל חשיבות אסטרטגית לישראל. למרות שבמצב העניינים הנוכחי אין לישראל הרבה מה לעשות כדי להפיג את המתיחות בין טורקיה ליוון ובין טורקיה לקפריסין, עדיין עליה לחשוב על דרכים שיאפשרו לה לתמוך, במישרין או בעקיפין, במאמצים לייצב את היחסים בין מדינות האזור.