שפיכות דמים בראש חוצות

ליד כבוד השופטים, הסנגורים והקטגורים, העדים, הפרשנים, העיתונאים והצלמים, הונחו אחר כבוד שקיות הקאה עמידות, קשיחות. מרחץ הדמים שהתרחש באולם בית המשפט, סיפק תמונות של רצח נפש בשידור חי, מופע של השפלה וביזוי לעין כל בני אדם, ואין זה משנה מה מעמדם, השכלתם, תפקידם, וזהותם הפוליטית. זה היה מופע של חרפה עם פופקורן בטעם של רעל מרוכז.

השפל החדש אליו התדרדרה הפוליטיקה הישראלית, חרפה שתלאה עט אומן מלתארה, היא אות קין אשר תירשם לדראון עולם על מצח הפוליטיקאים שהביאנו עד הלום. האלימות המילולית, הבריונות ושפת הביבים אשר השתלטו על השיח הציבורי בעידודם ובהובלתם של הפוליטיקאים, הזדקקו למשפט הדיבה שמנהל ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו ובני ביתו מול ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, אשר קבע כי משפחת נתניהו הינה משפחה הלוקה במחלת נפש.

התמונות המזעזעות מבית המשפט, מבול הציטוטים של העדים, ההאשמות, תיאורים גרפיים, ההכחשות, יצרו תמונה מבישה, משפילה, מבזה המעידה על עליבות המעורבים בסוגיית החרפה. ראוי היה שבית המשפט יעשה מאמצים נוספים, עילאיים, למנוע את הבושה וההשפלה. החברה הייתה מודה לבית המשפט לו היה ניתן לחסוך מהציבור את גועל הנפש המזוקק שהוגש לציבור בבית המשפט. ראוי היה, משכשל בית המשפט, למנוע את קיום המשפט באופן חוקי, למנוע את פתיחתו לציבור, ולהורות על קיום המשפט, בזק, חד ומהיר עד להכרעה, בדלתיים סגורות.

אהוד אולמרט, אינו נמנה על דמויות המופת במישור הציבורי, בלשון המעטה. הטיח בוץ, זוהמה רפש, במשפחת נתניהו אשר גם היא אינה נמנית אסכולת חנה בבלי, אשת הנימוסים וההליכות. אך מעולם לא טענו כי אהוד אולמרט ומשפחתו לוקים במחלת נפש. צפוי היה כי קרב הבוץ הטובעני, קרב החרפה והבושה, מעורר הגועל האמיתי, מעלה הקבס, הגורם לבחילה, היה מזעזע את אמות הסיפים, ורבנים ואנשי רוח היו יוצאים באמירה ערכית חריפה וחד-משמעית נגד השיח האלים, המשפיל והמבזה.

היה צפוי שחתני פרס ישראל, סופרים, משוררים, ראשי אגודת הפסיכיאטרים, ראשי ארגון העובדים הסוציאליים, יו"ר ארגון והסתדרות המורים, יו"ר ארגון הפסיכולוגים, ראשי עמותות המוסר והצדק, הממומנים ושאינם ממומנים, יו"ר אגודת הסופרים, יו"ר ארגון התעשיינים, יו"ר ההסתדרות, כולם היו אמורים לזעוק זעקה גדולה ומרה על הביזיון והחרפה, על השפל המוסרי אליו דורדרנו על-ידי ההנהגה הישראלית.

ציפיתי לשמוע את מטהרי האוויר הפוליטיים, אלו שאינם מכונות רעל, אינם מזהמי אוויר, שיצאו נגד עצם קיום המשפט ויוקיעו את מי שביזה את תשושי הנפש, שיגידו, משהו, אך הטהרנים עסוקים באיחוי, שינוי ריפוי. השתיקה הציבורית הופכת את הציבור לחבורת מציצנים, הולכי רכיל, שופכי דמים, סובאי רכילות, שותפים לרצח הנפשות המתבצע בכיכר העיר.

מאסנו בסחי ובמיאוס, מאסנו בביב השופכין, מאסנו במדמנה, קצנו בביובית המסתובבת ביננו ומפיצה בואש. העם דורש ותובע שיח אחר, שיח של מחלוקת מתוך כבוד, מתוך הערכה בלי אבחונים ולא רק ממי שקילוגרמים של חמאה לוהטת מרוחה מעל ראשו.