מציאות מעוותת

פרק ראשון

במשך שנה ארוכה הייתה האנושות חסרת אונים לחלוטין אל מול נגיף שהגיח בהפתעה לעולמנו; נגיף מיקרוסקופי בעל מבנה לא מאוד מורכב, ובמשקל כזה שאם נאסוף את כל הנגיפים בעולם נקבל פחות מקילוגרם אחד. בתום כשנה לפרוץ המשבר שמה האנושות את ידה על חיסון לנגיף, שיכול להיות הכלי היעיל ביותר לסיום המשבר בטווח הארוך, והוכיח את עצמו בהדיפה מסוימת של המגפה בטווח הקצר. הקורונה כבר לא אותה המגיפה שהייתה בעידן טרום החיסונים, ולמדינה יש להציע פתרון לאזרחיה מלבד הטלה של מגבלות. אף שהתפתחות הווריאנטים ותכונותיהם מאתגרים שוב את ניהול המשבר, קיומו של החיסון מקל על מערכת הבריאות מחד ונותן תקווה לחיים רגילים בעתיד מאידך.

אם נחזור לימי הטרום-קורונה, כשהיא עוד לא הפציעה לעולמנו, ניזכר בעולם שונה מהעולם כיום, מאז הופעתו של חולה הקורונה הראשון. הייתה נאיביות גדולה שאחזה אז באנושות. בדיעבד זו הייתה תמימות של ממש, כשאיש לא היה יכול לשער שניאלץ להסתגר בבתים ולבטל כמעט כל פעילות בחוץ. יכול להיות שבמאה ה-21 לא נוכל לצאת לאכול במסעדה או לצפות במשחק כדורגל? מהו הסרט הבדיוני הזה שאנחנו נמצאים בו? כיצד ייתכן שיש חשש אמיתי למחסור במזון בארצות הברית?

ככל שהנאיביות טרם המשבר הייתה רבה יותר, כך היא התחלפה בפאניקה עמוקה יותר; פאניקה שגרמה לשיתוק - ברמה הפרטית וגם ברמת המדינה - כאשר גבולות נסגרו, סגרים הוטלו ומדדי הבורסות התרסקו. ביציאה מהסגר השתנתה השגרה ל"שגרת קורונה", שגרה הרבה פחות חופשית וכיפית מאשר בעבר, ואף נתונה לשינויים תדירים, עד כדי חזרה לסגרים. השלכות המגפה חורגות מההשפעה הישירה על הבריאות, והן יראו את אותותיהן לאורך שנים, אם זה במישור הכלכלי, אם החברתי ואם במישור הפוליטי והמדיני.

אבל האם הבנו בזמן אמת את האתגרים שמשבר הקורונה הציב לאנושות? האם תמונת המציאות בישראל במהלך השנה הראשונה והמאתגרת ביותר במשבר הייתה בהירה וברורה? האם תיאור המציאות על-ידי אמצעי התקשורת הישראלית היה אמין? ואם לא, מדוע?

אם באמצעות רדיו שפועל בזמן נסיעה למקום העבודה, אם בהודעות שקופצות מכל מיני אתרי חדשות במשך היום ואם בערב בערוצים המרכזיים - כולנו נתקלים בחדשות, מי יותר ומי פחות. מעבר לדיווחים על אירועי היום, אנשי התקשורת מנתחים אותם, ומוסיפים פרשנות על החלטות אלו או אחרות שאמורות להשפיע על חיינו.

יהיה קשה להעלות על הדעת שרוב המידע שנצרך בתקשורת אינו מתאר נאמנה את המציאות. אבל השאלה היא האם האנשים שמתיימרים לתאר את המציאות בכלל מבינים את המציאות ואת הסיפורים המרכזיים בה? ואם הם כן מבינים אותה, האם ייתכן שהם מציגים תמונה מעוותת של המציאות במודע? כאשר בתחילת המשבר הוחלט בערוץ 12 ליצור את הקמפיין "מחדל הבדיקות" - בידיעה שמספר הבדיקות לנפש בישראל היה בין הגבוהים בעולם, ובידיעה שאין הבדיקות לבדן מספיקות להתמודדות עם הקורונה - אין זה כשל גמור של מקצוע העיתונות?

בעיית האמינות וההגינות של התקשורת הישראלית היא סוגיה שעלתה זה מכבר בשיח הציבורי. אלה מבינינו שרואים יום-יום חדשות ועוקבים אחר האירועים יודעים שהפרשנויות שמוצגות בתקשורת מובאות על-ידי כתבים ופרשנים בעלי אג'נדה, ולכן צריך לקחת אותן בערבון מוגבל. הביקורת על אמינותה של התקשורת ועל ניסיונה לייצר נרטיבים מוטים ומגמתיים מופנית לרוב מצד אנשי ימין בזירה הפוליטית והתקשורתית.

הספר של חנן עמיאור, "הסדנה להנדסת תודעה", הוא אגרוף בבטן למי שקיבל את הנרטיבים של התקשורת, בעיקר בהקשר הפוליטי. אבל גם אנשי שמאל, שעוקבים באדיקות אחרי החדשות, יודעים שהאולפנים הם למעשה זירה פוליטית. הפרשנים מציגים דה פקטו את דעתם האישית על פוליטיקאים ואנשי ציבור, הכתבים הפוליטיים מעבירים דיווחים שלעיתים הם לא יותר מהעברת מסר מפוליטיקאי זה או אחר והתחקירנים מציגים את מושא התחקיר באור מאוד מסוים, שמתאים לאג'נדה הפרטית של הכתב או לאווירה ציבורית מסוימת. נוסף על כך, העריכה של תוכניות האקטואליה אורזת את החדשות באופן מגמתי, כך שגם האיזון בין דעות הדוברים בפאנל - אם קיים - לא יכול להיות מאוזן באמת.

לדעת רבים, אירועים מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל הושפעו מהסיקור התקשורתי. למשל, אופי הסיקור של תוכנית ההינתקות נועד לתת לגיטימציה מלאה לעקירת היישובים מצד אחד, ולצבוע בגוון אלים את מתיישבי גוף קטיף מצד שני. אין לזלזל ביכולתה של התקשורת להשפיע על דעת הקהל, גם אם רוב הציבור מבין שאין להאמין לכל ידיעה או כתבה בעיתון.

קלמן ליבסקינד, אחד העיתונאים הבכירים בישראל ואיש ימין מובהק שמתנגד לפינוי התנחלויות, הודה בפה מלא שהנרטיבים שהוצגו בסיקור ההינתקות חלחלו גם אליו. בשיחתו עם עמית סגל אמר: "[...] למרבה הבושה [...] גם עליי זה עבד. אני פרסמתי לפני ההינתקות טור נגד תושבי גוף קטיף [...] כי אכלתי את כל התעמולה הזאת נגדם, ופרסמתי טור שיצא נגד האלימות המתוכננת שלהם כי היה נראה שיש לה בסיס, ונגד הקריאה שלהם לסירוב פקודה שלא הייתה, אבל קראתי עליה בעיתונים. וגם אני, שבא ממקום פוליטי ברור והתמיכה שלי בתושבי הגוש ברורה, פרסמתי טור נגדם". בחלק השני של המאה ה-21 התחוללו שינויים משמעותיים בתקשורת הישראלית.

השינוי הראשון חל באיוש אולפני החדשות, שביטא את הניסיון לקיים איזון בין הדעות השונות בציבור הישראלי, מתוך מטרה לתת ייצוג למגזרים שונים ולעמדות שונות. עם זאת, ניסיונות אלו טרם הצליחו לבטא נאמנה את מרחב הדעות הישראלי - ואף בתחילתו של העשור השלישי של המאה ה-21 קיים ייצוג חסר לעמדות שמרניות שתפוצתן גבוהה בחברה הישראלית.

השינוי השני, שאינו קשור כמובן רק לתקשורת הישראלית, הוא צמיחתו של השיח ברשתות החברתיות, והמינוף של השיח הזה על-ידי הפוליטיקאים. עמית סגל סיפר בהרצאותיו על התקשורת בישראל ששני השינויים האלה הצליחו, לפי דעתו, להביא למצב שבזירה התקשורתית לא קיים יתרון מובהק לאף צד; יתרון שהיה קיים לפני כן לצד הפוליטי השמאלי. לדבריו, התקשורת הפכה משחקן אקטיבי במגרש הפוליטי לכדור, שכל אחד מהצדדים בועט בו ומשחק איתו לפי צרכיו.

אני מסכים כמעט לחלוטין עם האבחנה הזאת. אני חושב שרוב הציבור בישראל מבין - גם בעזרת השיח ברשתות החברתיות וגם בגלל אירועי העבר - שהתקשורת משחקת במגרש הפוליטי, ובמאבקים פוליטיים אין קדושים או נבלים, ואין צד טוב וצד רע. מאבקים שמבוססים על תפיסות עולם ועל אידיאולוגיות הם מנת חלקם של כל העוסקים בפוליטיקה, ולכולם יש אינטרסים, גם לתקשורת שאמורה לשקף את המציאות ולא לעצב אותה כפי רצונה.

מצד שני, עשור לאחר כניסתן של הרשתות החברתיות כמעט לכל בית, קיימת עדיין מסה קריטית של אזרחים שלא מתעדכנים בעזרת המתרחש בטלגרם, בפיד אקטואליה בפייסבוק או ברשתות חברתיות אחרות. כדי להתעדכן, הם רואים בעיקר חצי שעה של אחת המהדורות המרכזיות או את הכותרות הראשיות של ynet. כל אלה מנסות - ואף מצליחות בחלק מהזמן - לתת רושם ענייני ואובייקטיבי, אבל בפועל ערוכות בצורה מגמתית מאוד ומוטות לכיוון אחד בלבד.

העיתון 'ישראל היום', שהודבקה לו התווית של עיתון נחות בשל תמיכתו הממושכת בשלטון נתניהו, אינו מייצר איזון לבדו, למרות תפוצתו הרבה. הסיבה לכך היא שחסר לו ערוץ מרכזי שיעשה "פולו-אפ" לסיפורים שלו. בניגוד לפוליטיקאים, שמהם אין ציפייה להפוך לאובייקטיביים, את מהדורות החדשות אנשים רבים פותחים בתקווה שהסיקור יהיה הוגן. כאשר חבר הכנסת אביר קארה ממפלגת ימינה או חברי הכנסת של יש עתיד פרסמו השוואה של תקופת החגים בשנת 2021 לעומת שנת 2020, וסיפרו שניתן להתנהל אחרת ללא צורך בסגרים, גם לאוהדיהם הגדולים ביותר כנראה התגנבה המחשבה שההבדל הגדול ביותר הוא שבשנת 2020 לא היו חיסונים. אך כאשר דני וויס ודני קושמרו אימצו את ההשוואה הזאת, וחזרו במשך תקופה ארוכה על כך שלעומת הממשלה הקודמת, "ממשלת השינוי" מנסה לחיות עם הקורונה ולא להטיל סגרים, אזי נשאלת השאלה עד כמה רחוק הם יכולים להגיע בניסיונות לקידום אג'נדה, ובמקרה הזה תוך זלזול מוחלט באינטליגנציה של הצופים?

לרוב, התקשורת מתוחכמת יותר, וללא מעקב אחרי הרשתות החברתיות, לא ניתן לדעת אם הסיפורים המוצגים במהדורה הם באמת הסיפורים המרכזיים, האם העריכה שלהם מגמתית, ועד כמה מגישי החדשות מקדמים את האג'נדה שלהם בדרכים שלא תמיד קל לשים אליהן לב.

אף על-פי כן ניתן לקוות שרוב אזרחי ישראל יודעים לסנן את העריכה המגמתית של חדשות 12 (או 11 ו-13) ואת הסיקור של אתרי החדשות המרכזיים. אירועים משמעותיים, כמו מבצעים צבאיים או מלחמות, מאלצים גם את הבלתי מעורבים להתעניין יותר בחדשות. אירועים כאלה מבצעים סוג של איפוס בתהליך העברת התעמולה של אמצעי התקשורת (הסיקור של מבצע 'שומר החומות' ותגובת הציבור אליו הם הדוגמה הטובה ביותר לכך). לכן יש לקוות שבדרך כלל דעת הקהל - בעת הגעתו של הציבור לקלפי כדי לממש את זכותו הדמוקרטית - מושפעת רק מעט מהטייתה על-ידי התקשורת.

אבל משבר הקורונה הוא סיפור אחר לחלוטין משלושה טעמים, שנוגעים לאופיו המיוחד של המשבר, ושמבדיל אותו ממשברים אחרים שפקדו את המדינה. ייחודו של המשבר הוא זה שאפשר לתקשורת המרכזית לבצע חבלה של ממש בדמוקרטיה הישראלית. היא השתמשה בכוחה כדי להשפיע על ההחלטות במהלך המשבר, וכן הטתה את דעת הקהל באופן מגמתי ומשמעותי על-ידי עיוות תמונת המציאות. על כך בהרחבה בפרק הראשון.

הפרק השני עוסק בשיטות שנקטה התקשורת כדי לגרום לאותו עיוות בסיקור המציאות שפגע בדמוקרטיה הישראלית. הפרקים השלישי והרביעי מתארים את הנרטיבים השגויים שהוטמעו במהלך המשבר, ונראה את אופן יצירתם בעזרת ספינים, מיתוסים וגם מידע שקרי של ממש שהופיע יום-יום בערוצים השונים. כובד המשקל לא יהיה בשאלה אם התקשורת פגעה בטיב ההתמודדות של המדינה מול הקורונה, אלא בשאלה אם היא פגעה בשיקוף המציאות לציבור, ואגב כך גרמה לפגיעה בדמוקרטיה הישראלית. עם זאת, פרק אחד מתוך הספר (פרק חמש) יוקדש להשפעה של התקשורת על המדיניות הבריאותית של הממשלה במהלך המשבר.

בפרק השישי נראה השוואה מעמיקה ורחבה בין ההתמודדות של ישראל עם המשבר בעידן שלפני החיסונים להתמודדותן של מדינות אחרות בעולם. בפרק השביעי ניזכר בתחזיות ובאמירות של אנשי תקשורת ושוכני אולפנים שהתיישנו היטב. ולבסוף נעסוק בשאלה, אילו שינויים חייבים לעשות כדי שפגיעה כזאת לא תחזור? ההתייחסות בספר היא לתקשורת המרכזית בעיקר, שחלשה בעת פריצתו של המשבר על רוב רובה של התקשורת הפורמלית בישראל, ובכלל זה שלושת ערוצי הטלוויזיה הגדולים (כאן 11, 12 ו-13), את האתרים המובילים (ynet, WALLA, N12 ועוד), עיתון 'הארץ' ואת ערוצי הרדיו הפופולריים (גל"צ, 103 וכאן ב').