פרטי האירוע
המערערת התחייבה בזיכרון דברים למכור דירה למשיבים. מקצת ממחיר הדירה שילמו המשיבים במעמד הכנת זיכרון הדברים ובמעמד החתימה עליו. בזיכרון הדברים נקבע, כי על המשיבים לשלם את יתרת מחיר הדירה תוך חודש, מבלי שיחויבו בריבית ובהצמדה. תשלום לאחר תום חודש זה יישא הפרשי הצמדה וריבית. כשלושה שבועות לאחר החתימה על זיכרון הדברים הפרה אותו המערערת. היא התקשרה בהסכם עם צד שלישי למכירת אותה הדירה. הצד השלישי רכש את הדירה בתום לב ובמחיר גבוה מזה שהוסכם עליו עם המשיבים. המערערת החזירה למשיבים את הכספים שאלה שילמו לה עבור הדירה. המשיבים תבעו את המערערת בבית המשפט המחוזי כשישה חודשים לאחר מכן, וזה פסק להם פיצויים לפי סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). הוא השתית את הפיצויים לפי סעיף 11 הנ"ל על ההפרש שבין המחיר בו נמכרה לצד השלישי בתוספת הפרשי הצמדה ע"פ מדד תשומות הבנייה מיום המכירה ועד ליום הביטול ההסכם לבין המחיר הנקוב בזיכרון הדברים. בית המשפט לא קבע כל ממצא ביחס לתביעת המשיבים לפיצויים גם מכוח סעיף 10 לאותו חוק. מכאן הערעור הסב סביב שאלת אופן חישוב הפיצויים וזכאות המשיבים לפיצויים לפי סעיף 10 הנ"ל.
טענות המערערת
אף שניתן לראות בהגשת תביעה משום הודעת ביטול, הרי שזו עדיין חייבת לבוא תוך "זמן סביר" ממועד היוודע דבר ההפרה, כעולה מהוראת סעיף 8 לחוק.
החלטת בית משפט
השופט ג' בך - סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע: "הופר חיוב לספק או לקבל שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שווים ביום ביטול החוזה". הסעיף מאפשר לנפגע לזכות בפיצויים, אך ללא הוכחת נזקו, אלא שעל מנת להכנס לגדריו של הסעיף יש צורך בקיום שלושה תנאים: (1) הפרת החיוב; (2) ביטול החוזה; (3) קיומו של הפרש בין התמורה לפי החוזה לבין שווי הנכס ביום ביטול החוזה.
סבירותה של הודעת הביטול, באשר למועד נתינתה, משתנה ממקרה למקרה. יש ותקופה קצרה של מספר ימים תראה כבלתי סבירה... ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים תראה סבירה. הכל תלוי במהות החוזה וטיבו, ובהתנהגותם של הצדדים. בנסיבות המקרה שלפנינו, בהן קיוו הקונים לקבל דירה חלופית מהמוכרת, אין, לדעתי, בפרק זמן של שישה חודשים משום חריגה מדרישות "הזמן הסביר".
ע"פ סעיף 11(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הנפגע זכאי לפיצוי בגובה ההפרש שבין תמורת הנכס או השירות לפי החוזה לבין שווים ביום מהביטול. המחלוקת המשפטית נטושה סביב פרשנותם של המונחים "תמורה לפי החוזה", ו"ההפרש" שבין תמורת הנכס לפי החוזה ושוויו ביום הביטול.
העיקרון הכללי בפיצויים בשל הפרת חוזה הוא, שעל הנפגע, התובע פיצויים, להוכיח את מרכיביו של סעיף 10 לחוק. כלומר, עליו להוכיח שנגרם נזק עקב ההפרה, ושנזק זה לא היה בר צפייה מצדו של המפר. סעיף 11(א) מהווה חריג לעקרון הנזכר בשני מובנים: האחד, בכך שהוא מקנה לנפגע זכות לפיצוי גם ללא הוכחת מרכיביו הנזכרים של סעיף 10 לחוק; והשני, בכך שהוא מגביל את שיעור הפיצויים ל"הפרש" האמור הנזכר בסעיף. בפסיקתו של בית משפט זה הודגש, שהתובע פיצויים על-פי סעיף 11(א) לחוק יוכל להצליח בתביעתו מבלי להוכיח את נזקו, ואפילו אם למעשה לא נגרם לו כלל נזק.
מטרת סעיף 11(א) היא פסיקת פיצוי, קל יחסית לחישוב, על נזק שנחזה מהפרת סוג מסוים של חוזים. התרופה ע"פ סעיף 11(א) מיועדת להעמיד את הנפגע במצב דומה לזה של התובע המצליח בתביעה לאכיפת החוזה. בשני המקרים יועמד התובע במצב דומה לזה שהיה מתהווה אלמלא הופר החוזה. בצו האכיפה זוכה התובע לביצוע החוזה עצמו, ובתביעה ע"פ סעיף 11(א) מתאפשר לו ביצוע עסקה דומה ושוות ערך בלי הפסד כספי.
בחישוב ה"הפרש" האמור ע"פ סעיף 11(א) אסור לנו להתעלם מגורם האינפלציה. שכן גורם זה נלקח בחשבון גם בעת מתן צווי אכיפה. הלכה פסוקה היא, שאם הנפגע תובע אכיפה, כי אז, בהעדר הסכמה ברורה ומפורשת בדבר מהותו של הנושא בסיכון האינפלציוני, יידרש, כתנאי לאכיפה, לשערך, ולו בשיעור מופחת, את המחיר עליו הוסכם בחוזה.
הקביעה, כי ניתן לזכות בפיצוי, ללא הוכחת נזק, גם על "נזק אינפלציוני", בנסיבות בהן הכסף נותר בידיו של הנפגע, אינה עולה בקנה אחד עם מגמתה הנזכרת של הפסיקה. ע"י כך שקבענו, בדרך כלל, שיערוך חלקי כתנאי למתן צו אכיפה, הבאנו לתוצאה, שבמקרים מסוג זה מתחלק הסיכון האינפלציוני בצורה מסוימת בין שני הצדדים.
אם נאשר עתה את הפרופוזיציה, לפיה יש לפרש את ה"הפרש" הנ"ל ע"פ סעיף 11(א) לחוק ע"פ הערכים הנומינאליים, כי אז יזכה הנפגע, המרכז את תביעתו בסעד זה, לפיצוי מלא גם על צניחת ערך הכסף, וזאת חרף העובדה, שהכסף נותר בידיו. במלים אחרות, הסיכון האינפלציוני מוטל אז כולו רק על המוכר אשר הפר את החוזה.
ע"פ הפרשנות הנאותה של סעיף 11(א), יש לראות את המונח "הפרש" בין התמורה ע"פ החוזה ובין שווי הנכס במועד ביטול החוזה כמכוון להפרש האמיתי והריאלי בין שני הערכים הללו, היינו תוך לקיחה בחשבון של הגורם האינפלציוני. בכך תושג הסימטרייה הראויה בין שני הסעדים הללו.
בו בזמן שעל-פי שיקולי הצדק, לפי הסעיפים 3(4) ו- 4 לחוק, רשאי בית המשפט לקבוע, כי בעניין ביצוע אכיפתו של חוזה מתחשב הוא בשערוך באופן חלקי בלבד, הרי לא ניתן, לדעתי, לערוך שיערוך חלקי כזה ביחס לישור הסעיף 11(א) לחוק. על כן, בין שאנו מתחשבים בערך הנומינאלי של אותם סכומים, ובין לערכם הריאלי, התוצאה חייבת להתבטא בסכום מסוים. ע"פ חישוב מדויק, ולא ניתן להגיע אליה ע"פ שיערוך חלקי או תוך הפעלת שיקול דעת.
העולה מהאמור לעיל הוא, שאין מקום לקבלת הגישה הנומינליסטית ביחס לחישוב ה"הפרש" בין התמורה על-פי החוזה והשווי ביום הביטול במובן סעיף 11(א) לחוק, וכי יש למצוא ולקבוע את ה"הפרש הריאלי", תוך לקיחה בחשבון של האינפלציה בתקופה הנדונה. אם בחוזה עצמו ישנה קביעה מפורשת בדבר שמירת המחיר הנומינאלי עד לתאריך מסוים או בדבר הטלת הסיכון האינפלציוני על צד זה או אחר, אזי קובעת אותה תנייה וגוברת על העיקרון הכללי.
נראה לי, כי יש להסיק, כי על-פי כוונת הצדדים יש לחלק ביניהם את הסיכון האינפלציוני באותה צורה גם כאשר הפרת ההסכם באה מצד המוכרת. עולה מהאמור לעיל, כי לצורך חישוב הפיצוי המגיע לקונים ע"פ סעיף 11(א) לחוק, יש לקחת בחשבון את ההפרש הריאלי בין התמורה על-פי החוזה ובין שווי הנכס ביום ביטול החוזה.
הערעור התקבל, ולמסקנה זו מגיעים גם השופטים ד' לוין ו- ש' אלוני.
[ערך: שגיא בנתאי]
