"סיפור"

פרק ראשון

התעוררתי כאן. במקום הזה. מסביבי יושבים אנשים. הם לובשים סרבלי עבודה. הם מדברים על העבודה אבל אני לא מנסה להקשיב. אני זוכר רק את האיש ההוא. אני אקרא לו A. אולי בזכותו אני כאן? מישהו עזר לי. אני חושב שזה היה בעל המקום. הוא היה נחמד. הוא אמר, איך קוראים לך. לא ידעתי מה לענות אז אמרתי לו את השם הראשון שחשבתי עליו. הוא הסתכל עליי ואז על התרמיל שהיה ליד הרגליים שלי. הוא אמר, באת מרחוק. מהעיירה J שבדרום, אמרתי. אני בדרך לבקר את הדודה שלי. מה שמה, הוא אמר. קנדיס, אמרתי. היא מהצד של אימא שלי, אמרתי. זכרה לברכה, אמרתי. היה לה ריח של עצים בגשם, אמרתי. לא, לקנדיס. כן, היא מתה, אמרתי. הן לא היו קרובות. הוא הושיב אותי ליד השולחן ונתן לי ארוחה חמה.

הוא צעק, ויליאם, תומאס, והגיעו שני אנשים. לאחד קראו ויליאם ולשני קראו תומאס. הוא הסתכל עליי ואז עליהם ואז עליי שוב. תטפלו בו, הוא אמר. הוא לחץ לי את היד. הם יטפלו בך, הוא אמר. ואז הלך. גם תומאס וּויליאם הלכו אבל הם חזרו. הם הביאו איתם מגש של אוכל. שמעתי אותם צוחקים. את A פגשתי ברכבת. הוא לבש ז'קט כחול כהה. הז'קט היה מכופתר מהמותניים עד הצוואר. היה לו גם כובע. גם הוא היה כחול כהה. הוא העיר אותי ואז ראיתי שנשארתי לבד בקרון. פחדתי, אז ישר חיפשתי את התרמיל שלי. היה חושך ואז אור, וראיתי את התרמיל שלי. האור הגיע מחוץ לרכבת ונכנס פנימה. הוא היה מתחת לכיסא. קמתי ושמתי אותו על הגב. יצאתי החוצה מהרכבת. בחוץ היו הרבה אנשים. הם זזו כל הזמן ולא הפסיקו. היו גם כאלה שהפסיקו.

הם ישבו על ספסל ואכלו ושתו. מישהו עישן סיגריה. לא שמעתי מה שהם אומרים כי הסתכלתי על האור. הוא היה חזק מאוד. הוא היה לבן אבל יצאו ממנו צבעים. הסתכלתי על הצבעים בתוך האור. הם הסתובבו באוויר ועשו צורות. הסתכלתי על הצורות. הן זרמו. מישהי שרה. הצורות נעלמו. אז עזבתי את הצורות והסתכלתי עליה. אבל אז מישהו נגע לי בכתף וכבר לא הסתכלתי עליה. נבהלתי מאוד. רציתי לצעוק והוא אמר אדוני אם תוכל לזוז קצת הצידה, והסתובבתי וראיתי את האיש הכחול מהרכבת. הוא הוריד את המזוודות מהקרון. זזתי הצידה. חזרתי להסתכל על האישה ששרה אבל היא נעלמה.

הייתי צריך להתחיל ללכת אז ספרתי צעדים, אחת שתיים שלוש ארבע אחת שתיים שלוש ארבע. ולא הלכתי על המשולשים אלא רק בתוך המרובעים. אחת שתיים שלוש ארבע. עד שהגעתי לספסל. הרגשתי שאני צמא והלכתי לקיוסק וביקשתי שם בקבוק של סודה. סודה זה מים עם אופי. קנדיס אמרה את זה פעם. הורדתי את התרמיל מהגב וסובבתי אותו אליי. פתחתי את השרוך והוצאתי את הארנק. פתחתי את הארנק ושמתי כמה מטבעות על הדלפק. החזרתי את הארנק וסגרתי את השרוך. מישהו קרא עיתון ממול. היו לו רק רגליים ולא היו לו פנים. הידיים החזיקו את העיתון. הסתכלתי על העיתון. היה כתוב שם שביתת עובדים של ארגון הנמלים.

יש פועל אחד, קוראים לו ויזרמן. הוא המנהיג שלהם. בעיתון הוא היה מקדימה. בעמוד הגדול. איפה שהעיתון בצבעים. יש לו מצח גדול ועיניים שחורות וגדולות. למרות שהן שקועות. יש לו גם שפם ובור בַּסנטר. בתמונה הוא עומד על במה ומדבר אל המון פועלים. היד הימנית שלו עושה אגרוף והשמאלית מנופפת בנייר. לא רואים מה כתוב על הנייר. אבל מתחת לתמונה היה כתוב באותיות שחורות גדולות:

הפרטת הנמלים = מוות לַעובדים

פעם אחת ראיתי אותו. את ויזרמן. לא בתמונה בעיתון או בשידור טלוויזיה. פנים אל פנים. אני לא זוכר איפה זה היה. כנראה איזו הפגנה. אני זוכר קול חזק. המון אנשים מחאו כפיים וצעקו. נבהלתי מאוד וכיביתי את האוזניים עם הידיים. חשבתי לרוץ להתחבא אבל לא עשיתי כלום. רק הדלקתי שוב את האוזניים וכיביתי את העיניים. ויזרמן אמר שצריך לפקח על הכוח שהממשלה נותנת לבעלי ההון, כי אם לא נתארגן עכשיו, הוא אמר, זה עלול להיות מאוחר מדי. היום זה אני מחר זה אתה. כל זה היה כתוב גם בעיתון שהחזיקו הידיים שעמדו מהצד השני של הקיוסק. והמוכר אמר, אתה רוצה עוד משהו. ואני עמדתי שם באותו מקום ואמרתי לא תודה. והמוכר אמר, אם לא אכפת לך יש עוד אנשים שרוצים לקנות. הסתכלתי אחורה וראיתי אישה זקנה. היו לה בשתי הידיים סלים עם הרבה ירקות. כנראה היא דיברה אליי כי ראיתי שהשפתיים שלה זזות, אבל לא שמעתי שום דבר. אז ככה נשארתי לעמוד במקום. ושמעתי קריאות כועסות של אנשים אחרים, אבל לא הצלחתי להבין מה הם אומרים. אז נהייתי עוד יותר מתוח. ואמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו במהירות, אחרת, כמו שויזרמן אמר לפועלים בהפגנה, זה עלול להיות מאוחר מדי. אז הסתובבתי במהירות, אבל מרוב לחץ שכחתי שעל הגב שלי היה התרמיל.

ואז ראיתי את הזקנה עם הסלים שלה על הרצפה והרגשתי איך שנאבד לי כל השיווי-משקל. ניסיתי להתנגד אבל הצבעים הבהיקו לי בעיניים והרצפה משכה אותי אליה ותוך רגע כבר הייתי עם כל הגוף על הגוף של הזקנה ומכל הצדדים הקיפה אותנו ערבוביה של כרוביות וחצילים ועגבניות ובצלים וחסות. ושמעתי אנשים צועקים מסביבי. וקול שבכה. וגם אני רציתי לבכות אבל הדמעות נעצרו לי בפנים. והצעקות המשיכו אז מיהרתי לכבות את האוזניים ואז הרגשתי בנעל שבעטה בי מתחת לצלעות. וקול אחד אמר קום כבר אידיוט. וקול אחר אמר מטומטם. וקול רך יותר, שדיבר אל הקולות הראשונים ואמר תעזבו אותו אתם לא רואים שהוא לא בסדר. והיו ידיים שניסו להחזיק בי ולהרים, אבל הן רק הצליחו לגלגל אותי הצידה. ובגלל שהראש שלי היה בתוך הרצפה לא יכולתי לראות כלום חוץ מהצורות שזרמו בתוך השחור.

שמעתי את הקול ההוא, הרך. הוא היה מעורבב עם קולות אחרים. אבל הוא היה ברור וקרוב יותר. הוא שאל אותי משהו אבל לא הצלחתי להבין, כי בתוך הראש שלי הייתה תמונה. הסתכלתי על התמונה וראיתי שם עגלה של תינוקות. העגלה הייתה בתוך חדר ארוך, שגם היה צר. הוא היה גם סלון וגם מטבח. במטבח היו ארונות מטבח. הארונות מטבח היו על הקיר. וגם מחבתות וסירים וכפות מעץ וממתכת ועוד כלים. הם היו תלויים על הקיר. הקיר היה שלושה צעדים מצד שמאל של העגלה. העגלה הייתה קרובה אל הספה האפורה. הספה האפורה הייתה ישנה. ישב עליה איש. הוא ראה טלוויזיה. הוא צעק משהו אל האישה שעמדה מול הכיור ושטפה את הכלים. והיא ענתה לו, אבל לא בצעקה אלא בקול רך. והקול הרך הלך בתוך האוויר.

הוא היה רך אבל הוא היה גם כבד. ואז האוויר נהיה גם כן כבד. הוא שם את כל המשקל שלו ונפל על התמונה. והתמונה נהייתה רטובה והרטיבות טפטפה בתוך העולם והיו לה נקישות כאלו, טק, טק, טק, טק, כמו של מתכת או של תוף או של נעלי עקב. והנעלי עקב התקרבו וראיתי שהן אדומות והסתכלתי עליהן לא יכולתי להפסיק להסתכל עליהן והן התחברו אל הקול הרך. ולא יכולתי לשמוע מה הוא אמר לי הקול הרך, כי הייתי עכשיו בהסתכלות על הנעלי עקב האדומות. אבל אז רגל אחת נעלמה ובמקומה הופיעו גם ברך וגם יד. ביד הייתה ממחטה לבנה. היד הגישה לי את הממחטה. היד עזרה לי לקום. התרוממתי. לקחתי את הממחטה הלבנה. ניגבתי בה את הפנים ואז קינחתי את האף. אמרתי תודה אבל לא הרמתי את המבט. והקול אמר בבקשה אם אתה צריך עוד משהו. ואני אמרתי לא תודה אני בסדר. וניסיתי לקום על הרגליים. ואז העולם התהפך למעלה ושוב הרצפה משכה אותי אליה. אבל היד עדיין החזיקה אותי והקול קרא אל קול אחר שהיה כבד והוא ענה לקול הראשון. ואני שמעתי את הקול וחשבתי אם אני מכיר אותו ולא ידעתי אם אני כן או לא. אבל ידעתי שהוא לא האיש מהתמונה או ויזרמן. ואז הקול הכבד התקרב ומשני הקולות יצאו ידיים ונכנסו אל תוך החיבורים של הידיים שלי.

ואני הרגשתי את הצמרמורת אני הרגשתי איך היא באה אבל עשיתי בשכל וחשבתי על דברים אחרים על כל מיני דברים רק לא לחשוב על הצמרמורת לא לחשוב עליה עד שהידיים ייצאו מתוך החיבורים של הידיים שלי. וזה עבד. חשבתי על דברים אחרים. עמדתי על הרגליים אבל השארתי את העולם הפוך. שמעתי את הקולות כשהם זרמו באוויר והרגשתי אותם בחזה ובעורף. הידיים לקחו אותי אל הספסל. הן הושיבו אותי שם. עדיין הייתי עם הראש למטה. שמעתי את הקול הכבד. הוא אמר, לאן אתה צריך. הוא אמר, יש מישהו שאתה מכיר. משפחה או חברים. ואני שיקרתי. אמרתי, כן. חבר שלי, אמרתי. הוא יודע שאני כאן, אמרתי. הוא יבוא לקחת אותי, אמרתי. הוא בטח תכף יגיע, אמרתי. הקול הרך אמר, אולי כדאי שנחכה איתו עד שיבוא החבר שלו. הקול הכבד אמר, אפשר להתקשר אליו. אם יש לך מספר טלפון, הוא אמר. הקול הרך אמר, נוכל לחכות איתך כאן עד שהוא יבוא. הקול הכבד אמר, יכול להיות שצריך לקרוא לרופא. אני אמרתי, לא, לא, אני בסדר, תודה. אמרתי, לפעמים זה קורה לי. והרמתי את הראש בפעם הראשונה כדי להראות להם. כי רציתי להיות לבד.

אבל גם כשהרמתי את הראש עדיין לא הסתכלתי עליהם ישר. והאיש אמר, אתה זוכר את מספר הטלפון שלו. ואני אמרתי, מספר הטלפון שלו. והוא אמר, זה בתיק שלך. ואיך שהוא הזכיר את התרמיל שלי בדקתי את הגב, אבל הוא כבר לא היה שם. ואז קמתי במהירות מהמקום והסתכלתי מסביבי וראיתי את האיש מתרחק ממני. הוא הלך עד לקיוסק. התרמיל שלי היה שם. הוא היה על הרצפה עדיין. הוא הרים את התרמיל והחזיק אותו ביד ואני הרגשתי פתאום איך הגוף שלי נהיה קל יותר. כי חשבתי שבלי התרמיל לא הייתי יכול להתקשר לחבר שלי. ואולי יש כמה חברים והם כולם מחפשים אותי. והאיש חזר ואמר בבקשה אולי כדאי שתבדוק אתה זוכר איפה שמת את המספר. אני לקחתי את התרמיל אבל לא הסתכלתי לו בעיניים, כי הסתכלתי במחוגים של השעון הגדול שהיה על הקיר של התחנה. ספרתי תזוזות של המחוג וניסיתי לנשום כמה שיותר עמוק. שמתי את התיק על הגב בחזרה ואז התנתקתי מהם וחזרתי לשבת על הספסל. חיבקתי את הראש עם הידיים והחשכתי את העולם. האיש והאישה לחשו. לא שמעתי מה הם לחשו. הזזתי את הגוף קדימה ואחורה וקדימה ואחורה וספרתי תנועות וחיכיתי שהם ילכו.