|
הרצל ובלפור חקק אומנם נולדו בגלות - בבגדד הרחוקה, אך מגיל שנתיים, עת הובאו לירושלים, חיבקה אותם העיר בזרועות אהבה, והם אהבוה בלֹא מצרים ובלֹא גבול לאהבתם
|
| ▪ ▪ ▪ |
הקדמה
במבט ראשון על הספר רואים, שלא רשום עליו מחיר. בדיוק כמו שלירושלים שלנו אין מחיר. האם זה סמלי? האם במכוון? מה שברור: שהעיר הזאת נכנסת עמוק עמוק ללבּו של כל אחד מאוהביה, ובראש ובראשונה לכל אחד מתושביה. הרצל ובלפור חקק אומנם נולדו בגלות - בבגדד הרחוקה, אך מגיל שנתיים, עת הובאו לירושלים, חיבקה אותם העיר בזרועות אהבה, והם אהבוה בלֹא מְצרים ובלֹא גבול לאהבתם. ואף היא לא הייתה צריכה לשׂים להם גבול או גדר, כדי להשאירם בתוכה.
הספר לא רק סוקר את ירושלים דרך נקודת הראות של שני התאומים המשוררים המעלים את תקופותיה השונות, דרך עיניהם: מבט של ילדים בשובבותם, בוגרים ברצינותם, הורים בדאגתם והיום סבים על כס שלוותם, אך זו גם ירושלים של פרוזה ושירה. העיר עולה בספרם במלוא הדרה דרך המילים היפות של שני המשוררים: במַסה וגם בשירים.
מבנה הספר
מבחינת הצורה, הספר מחולק לשלושה חלקים. חלק ראשון: מַסה על ירושלים. חלק שני: שירי מקום. וחלק שלישי: נקרא "ירושלים באשמורת שלישית".
חלק א'- מסה על ירושלים
כבר בפתיחת הספר מצוינת תכונה המאפיינת את ירושלים של האחים חקק; ירושלים "כמכונת הזמן": אנו יכולים בכל רגע נתון, לבחור את התקופה שאנו רוצים לחיות בה ואת האקלים שרצוננו להיות בו, בלשונם של הכותבים. זה משפט מפתח חשוב לייחודה של העיר; עיר יְבוס או ארץ המוֹריה של התנ"ך, ומשם עד העיר העתיקה והעיר החדשה וכל מִכמניה, כל אוצרותיה ההיסטוריים, התרבותיים לתקופותיה השונות. במבּטם של האחים על העיר כ'טבּורו של עולם', כבירתם של בני ישראל והישראלים של היום נראה דוֹק של קודש, אהבה אין קץ לעירם שלהם, ערשׂ תרבּותם הישראלית: זה המקור הנובע לשירתם - ומעל הכל נגיעה בַּקודש, בכל אחת מאבניהָ, בכל עץ מעֵציה, בכל רֶגב מאדמתה.
הדברים בהחלט ניכרים במילות השירים והתיאורים שהאחים מתארים, אף שמותיה של ירושלים לדורותיה עולים משירו של בלפור חקק:
"הֵם קָרְאוּ לָהּ שָׁלֵם
הֵם קָרְאוּ לָהּ יְבוּס
הֵם קָרְאוּ לָהּ קַפִּיטוֹלִינָה
הֵם קָרְאוּ לָהּ אַל – קוּדְס".
ובסוף השיר - הפואנטה: גילוי אהבתו לעירו כשהוא מכַנה אותה בשם יְרוּשֶלִי - היינו: ירושלים שלי.
ילדות בירושלים
על דרך הטבע, עולם הילדות המסתורי משאיר חוויות צבעוניות ועמוקות בלב הילד, אותן הוא מושך עמו בצורה בהירה ורגשית למשך שנים ארוכות בחייו. כך גם אצל שני התאומים, שהילכו להם ברחובות העיר ואכלו מפּרי הדעת של ירושלים: פעם היו אלו פועלי דפוס, שנגלו להם בילדותם והצטיירו בעיניהם כסופרים, והיו גורם לחיקוי שאולי היה המקור השורשי להתפתחותם לכדֵי שני משורריה התאומים של ירושלים. פעם בכניסה בשער של שכונת מאה שערים, הם חיים עם "תחושה שבבואנו לכאן, אנו מתקדשים להיות כִּשליחי זמנים שהיו", ופעם איך לא? בשכונת מגוריהם 'בתי סיידוף', עליה הם מרבים לשורר, לספּר, לחלום ואולי גם להזות.
הווי בתי הכנסת בירושלים של ילדותם, ספרי הקודש ובראש ובראשונה אהבת התנ"ך הביאה אותם באופן טבעי ביותר לאהבת השׂפה העברית על רבדיה השונים; שפת התנ"ך, המדרש ולאחר מכן שפת ההשכלה ושפת ימינו. אך אין הם מוכנים לוותר על המורשת היפה של העברית המקראית, זו שדורות על דורות השתמשו בה ביופיה, בטוהר מילותיה, ואולי אווירת חֶרדת הקודש, שהשפה מקיפה סביבותיה.
יש להבין את הילדות הזו של שנות החמישים, את כתונת הפסים שרקמה להם אמם כמו ליוסף הצדיק, את ריח עץ הערבה שהגן בשכונה על בית השימוש, ששייך לכולם. ריח השכונה הוא ריח הילדות. מראות השכונה כחותָם על לב, כמו למשל הנשים היושבות מתחת לעץ הערבה ומבררות אורז, עדשים, וכן מבררות ביניהן עניינים שברומו של רחוב ירושלמי אחד של שכונת סיידוף.
וכך כותב בלפור:
" אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל יַלְדוּתִי
בְּבָתֵּי סְַידּוֹף
לָשׁוּב אֶל בֵּית אָבִי
לָשׁוּב אֶל בֵּית אִמִּי
לָשׁוּב אֶל עַצְמִי".
אך האמת היא שההליכה היא הדדית: כשם שבלפור או הרצל הולכים לבתי סיידוף, כך הולכים בתי סידוף בין חדרי לבו של זה ובין חדרי לבו של זה: בתי השכונה מציפים בהם זיכרונות עם ריח ילדות חם בוער, 'אסלי'. אך זה לא רק עץ הערבה ובור המים, זה גם ארון הספרים. המקום של התיק, הפַּיילה של הכביסה, המְחקים ששימשו להם כאותיות דפוס, אולי גם העיפרון המקושקש בצבעים שונים. כל פריט הופך בזיכרון למיוחד במינו, אולי טהור, אולי בא מִדְביר של קודש...
וכותב הרצל חקק:
"שִׂפְתֵי סָבָתִי נַגְּנוּ בָּאֲוִיר, מַרְאֶה
הַקְּעָרָה שֶׁלָּנוּ בְּבָתֵּי סַיְדוֹף
הוֹד בֵּין הָעַרְבָּיִם, אוֹתוֹ פֶּסַח שֶׁבּוֹ הֶעֱלוּ
מַיִם מִן הַבּוֹר
מַיִם זַכִּים".
(מתוך: אנא בכֹח אנא בשיר).
ההוד בין הערביים, שהוא מרגיש בלבו, ורואה אל נגד עיניו (הרצל) הוא אולי אותה עצבוּת נוגה, שרואה המבוגר, ואולי אותו הוד שרואה בלפור. אך הוד הילדות הזה של בין הערביים בנקודת הזמן ההיא – אלה דברים שלא יישכחו. האווירה הזו תמיד תרגש אותם מחדש, כי זה טִבעה של ילדות וזה כוחה של ירושלים.
הרצל מגדיר תחושותיו כך: "ילדוּת בירושלים היא עולם של פלאים, עולם שמראותיו נסחפים כקרוסלה למרכבת קודש של חזיונות" (עמ' 25). אכן במבט לאחור, הילדות היא פלא פלאים, אך חוויות הילדות נצברות הן במאגרי הלב לשנים רבות, אך הן קצרות מועד בזיכרון הילד החווה אותן.
הרצל ובלפור חקק אינם שוכחים לרגע את הדמויות, שהשפיעו על חייהם ועל כתיבתם. בלי שום קשר מיוחד לעיר ולנופיה. הם מזכירים את הסבים שלהם ותרומתם הנכבּדה להם ולזֶהותם. הם צמחו מתַרבות בית הכנסת והמדרש. וכן הם מזכירים דמויות מכוננות, כמו 'בן איש חי', "עושה פלא" ועוד. וכן את המשוררים והסופרים הגדולים, שגם הם הילכו ברחובות העיר שחובְּרה לה יחדיו. כך אורי צבי גרינברג, ברנר, יהודה בורלא, ש"י עגנון. הם מדברים על המשוררים כמו ביאליק למשל, שידע לבטא את "נפש האומה הקרועה". הרצל כותב על המשוררת זֶלדה המחוברת לסודות "כרם אברהם" בירושלים:
" הַקִּירוֹת חָשׁוּ אֶת הַכַּרְמֶל
שֶׁבְּנַפְשָׁהּ בִּרְחוֹב צְפַנְיָה
גָּמְעָה הֶחָצֵר אוֹרוֹת צְפוּנִים
מִבַּעַד בַּרְזִלֵּי הַגְּזֻזְטְרָה
הַהֲרוּסִים מִלִּים נִגּוּנִים
הִכּוּ כְּצִפּוֹר צִבְעוֹנִית- - ".
לאחר סקירת המשוררים והסופרים האהובים והמשפיעים, חוזרים התאומים להווי השכונתי ולסדר יומם, שבו שוב שרתה האווירה של בית הכנסת, שכנראה הוחדרה בהם די חזק, והיא חוזרת בנופך מסתורין, אך גם במראֶה גלוי וברור – "ילדי תהילים" (מכיר אני זֹאת מקרוב, כי אני שכּותב דברים אלו גם הייתי 'ילד תהילים'). כאן קוראים תהילים במנגינה מיוחדת, מתקשרים איך שהוא לשירת הבַּקשות המופלאה, לשירת הסליחות, לפיוטים קלאסיים ידועים כמו "דרור יקרא לבן ובת", כמו "לְכה דודי". ירושלים של 'ילדי תהילים' הייתה ירושלים חגיגית קדושה, המקבלת את הילדים בלבוש חגיגי ובקול דק ילדותי יפה וזךְ, המהדהד בין קירות בית הכנסת הירושלמי "מִנחת יהודה".
חלק ב: שירי מקום
בחלק זה של הספר מסבירים התאומים, שהביאו מתוך רוב השירים שכתבו על ירושלים רק את אלו המתייחסים למקום מסוים בעיר. אלו שירים שהם מכנים אותם 'טופוגרפיים'. אך במהות נראה לי, שהשירים מתארים פיסות מקום בעיר ירושלים: פיסות או היבט נקודתי שתפס את המשורר והביא אותו לכתוב עליה. למשל: כור מחצבתם הארצישראלי – שכונת 'בתי סיידוף'.
הם כותבים, שירושלים אינה מזדקנת לעולם (עמ' 37), ולי נראה, שגם כאן יש הדדיות מסוימת, שלפי היכרותי אותם הם רק נעשים צעירים בירושלים... הנוסטלגיה קופצת עליהם בכל אתר ואתר, והילד שבהם ממשיך להלֵך בה לילות כימים, וכך שנים רבות. כשהם חולפים בשכונת כור מחצבתם 'בתי סיידוף' קמה ועולה הילדות ומתנפלת עליהם כמוצאת שלל רב. היא באה ממראה עיניים ומתחושות הלב.
הרצל נושא עיניו מעלָה, נזכר וכותב: "מי הכביסה מלמעלה טפטפו על ראשינו. גשם סבּון". או מזכיר כי: " בבור המים של חיינו אפשר היה למצוץ את המתיקוּת האפֵלה".
ובשיר 'הכתובת והצליל' שלו הוא כותב: "הן בבתים האלה נברא כל העולם. הרוח, הדמיון היו בנשמתם". כמה רגש עומק והתפעלותן של עיניים ילדותיות מושכות עמן החוויות עד הלום. 'בתי סיידוף' בעיניי ילד, היו כל עולמו. ולפיכך הוא מכיר ויודע עד כמה הם השפיעו עליו; על הרוח, הדמיון והרגש.
שכונות בירושלים
בלפור נזכר בבית הספר אליאנס וכותב עליו, וכן על משכנות שאננים ושכונת הבוכרים - ומי לא זוכר את החמאם הטורקי שהיה בה? אך ילדי בית הכנסת, ילדי התהילים, זוכרים יותר את הריח של הספרים, העולה בבית הכנסת "בבא תמא" בשכונת הבוכרים. כך הרצל כותב: "חֲשֵׁכָה מוּאֶרֶת מְצִיפָה פָּנִים /הַפָּרֹכֶת שׁוֹב וְרָצוֹא./ זֶה בֵּית הַכְּנֶסֶת בָּבָא תַּמָּא/ לוֹחֲשִׁים עוֹבְרִים, כִּבְנֵי צֹאן".
הרצל ובלפור שבויי תהילים, שבויי בית הכנסת, שבויי פיוטים. הכמיהה לרוח ולסֵפר כבר פיעמה בהם בילדותם. בהמשך מדַבּרים הם בירושלים העתיקה על סודותיה והמסתורין שבה. כמו: "קבר דוד", "הר הזיתים", נחל קדרון, "הר המשחית", שכבר שמו מסגיר את הפחד המסתורין והסוד. שששש...! טקס הפָּרה האדומה נערך שם...
הם מדברים על בית הספר לֶמֶל, שנישא לתפאָרה מול קולנוע אדיסון, הם נזכרים במורים שלהם מבית הספר כמו המורה אדון סגל; כל שם כזה מצביע להם על תקופה, ולנו הקוראים לא אומר דבר. הם מדברים על שׂפת האבנים של ירושלים, היודעות לספר את סיפוריהן בשפה האילמת שלהן. הם מזכירים את שבעת שערי ירושלים, והרצל משורר על כך בשיר נפלא שופע זיכרונות ורגשות. בלפור מדבר על כינור דוד, שעל-פי המדרש היה תלוי מעל מיטתו של דוד ובחצות הייתה באה בו רוח צפונית, והכינור היה מנגן מאליו. הם לא שוכחים להזכיר את נקבַּת השילוח שבעיר העתיקה ואת שְעון השמש הגדול ברחוב יפו בשכונת מחנה יהודה. גם כאן הם מזכירים את בתי הכנסת, שהעבירו ימי קודשיהם בהם כמו "מִנחת יהודה", או "זָהֳרי חמה" גם כאן מופיעים שירים מתוך ספרי שירתם, שכתבו על המקומות הללו.
בשיר 'זמן ירושלים' כותב בלפור חקק:
"מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ
הִתְעוֹרְרוּ בַּלַּיְלָה שְׁנֵי אֲרָיוֹת הָאֶבֶן
בְּפֶתַח תַּחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה
וּבֶחָלָל הַמְּקֻדָּשׁ שֶׁל הָעִיר
הִתְרַחֵשׁ שֶׁקֶט
הִתְחוֹלְלָה סְעָרָה
כְּשֶׁהַנֵּץ הַשַּׁחַר
בְּשׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה
מוּל שְׁעוֹן הַמִּסְתּוֹרִין הַיָּפֶה
שָׁפַךְ מוֹכֵר הַפֵּרוֹת
עוֹד כַּמָּה פּוֹלִים
אֶל מַטְחֵנַת הַקָּפֶה".
הלאה בדרכם בעיר לא מצאנו משחקי רחוב או שובבות נערים, אלא שוב משיכה אל התרבות היהודית הרצינית, התיאולוגית: שם בשכונת 'נחלת ציון' במקדש אהבתם בית הכנסת עַדֶס שם נהוג היה לשיר את שירת הבַּקשות היפה. הם מזכירים בשירתם את 'בתי ברוידא', את 'כנסת ישראל' את פנסי הפח (היינו, לפידים, שהילדים היו עושים בעיקר בימי הסליחות): 'עדס' היה שייך לקהילת ארם צובא.
חלק טופוגרפי אחר לשירתם זה הרובע של בריכת השׂולטן. שם, גֵיא בן הינום ונחל קִדרון. אזור מרטיט הן בכל אשר התרחש בו בעבר המקראי, והן בשל הסיפורים הרווחים בעם עליו. גיא בן הינום מזכיר גיהינום; ובימי המקרא: הַקרבת הילדים למולֶך.
סינדרום ירושלים
האחים חקק חוזרים משם במסע הספרותי למערב העיר לרחוב אגריפס ומתגעגעים לבתים, שהיו ואינם עוד. מכאן הם מפליגים לדרום העיר, רחוב קלויזנר בירושלים, שם התגורר ש"י עגנון, צפייה ל'צור באהר' ולכיפת הסלע ונוף קדומים של ירושלים. ומכאן שירים הנוגעים בעגנון איש האגדה. או לפי הלשון שהם כותבים: האיש שהיה "לאגדת חיינו". כך מתארים הם גם את שכונת בתי סיידוף "החדשה" והבנייה החדשה ברחוב אגריפס. כותבים קולנוע אדיסון, שהשתנה. על הר "העצה הרעה" (בג'בְּל מוּכַּבּר).
בלפור כותב על השעה היפה בירושלים:
"הַשָּׁעָה הַיָּפָה בִּירוּשָׁלַיִם
בָּאָה אֵלַי בְּהֶסְתֵּר
קוֹרֵאת לִי לְשׁוֹרֵר
הַשָּׁעָה הַיָּפָה לְתַצְפִּית
מַהֵר הָעֵצָה הָרָעָה
הִיא שְׁעַת בֵּין הָעַרְבַּיִם".
בהמשך השירים מדברים בכללי על האהבה לעיר, ייחודה ועל "סינדרום ירושלים".
בלפור כותב:
" מִי שֶׁלּוֹקֶה בְּסִינְדְּרוֹם יְרוּשָׁלַיִם
מִשָּׁעָה שֶׁנִּגְמְרוּ פֵּרוֹתָיו
לֹא יוּכַל עוֹד לִנְשֹׁם אֲוִיר אַחֵר
אֶלָּא אֲוִירָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם עַכְשָׁו".
הם חוזרים לנופי ירושלים ושכונותיה: מזיכרון יוסף אל שכונות 'נחלאות' ודרכן אל 'מזכרת משה' ואל 'אוהל משה' ומשם אל 'משכונות ישראל'. מתחם 'בתי גורל' וכאן מזכירים את תפילת הסליחות העממית המקובלת והנפוצה בעם. הרצל כותב שיר: "זמן סליחות אתָאנו לפניך", ולאחר מכן תיאור יפה של קבּלת שבת בערב שבת בשוק מחנה יהודה על כל סוחריה. ואם בנחלאות עסקינן, אז הרצל כותב על רחוב המדרגות, הוא רחוב שילֹה:
"חוֹלוֹת הַמַּדְרֵגוֹת בִּרְחוֹב שִׁילֹה
כָּאן שִׂחַקְנוּ סְטָנְגה בְּאַהֲבָה
עֲצֵי הַיֹּפִי שֶׁל מַזְכֶּרֶת מֹשֶׁה
הַשַּׁלְוָה נַפְשָׁם נִשְׁאֲבָה".
עם שחרור ירושלים באו השירים על העיר העתיקה וכל הקשור בה, כמו 'פתקים בכותל', הליכה בסמטאותיה הצרות וגם הצצה אל רחוב הנביאים. שירים על "שער האשפות", "מוזאון חצר הישוב הישן", והשיר על האר"י הקדוש שנולד שם, ונגלה מחדש בשיר של בלפור חקק. בלפור כותב:
" הָאֲרִ"י נִשְׁעָן אֶל הַתֵּבָה עַכְשָׁו
לְעֵינֵינוּ הַמִּשְׁתָּאוֹת
הִנֵּה הוּא כָּאן אֲדוֹן הַנִּיצוֹצוֹת
צוֹפֶה אֶל כָּל הַכֵּלִים".
(מתוך 'רשות לתיקון עולם').
בהמשך עוד ציוני דרך ושירים כמו שער הרחמים, הר הזיתים, הר ציון, שער המוגרבים, אבו השתייה, מזכרת משה, אליאנס. ימין משה אוהל משה ויורדים למערב העיר לעין כרם וסביבותיה. בלפור מזכיר את המצורעים של ילדותו - "המצורעים של ילדותי" וגם קושר אותם בשירו לימי המקרא (מבמדבר י"ב, 12, ויקרא י"ד, 4), ובאותו נושא גם הרצל כותב "זמן המַרפּא מנגד".
הגעגועים לילדות וּלכור מחצבתם עולה גם מצורת עריכת הספר, שהרי לקראת סוף הפרק הזה הם שוב חוזרים לבתי סיידוף וסוגרים מעגל: למשל בשיר של בלפור: "בתי סיידוף- הנמֵל של החיים" - הם מזכירים את אימא סעידה וסבתא תוּפַחה, את אביהם עזרא והדברים, שאמר להם כשהלכו יחד בירושלים, ומשם הם חוזרים לעיר דוד. סיפור קצר על קורות המשפחה לאחר העלייה לארץ וכו'.
לסיום פרק זה הם אומרים, שהם בחרו בשניים: גם לדבר על ירושלים וגם לכתוב עליה שירים. וכותבים: "זכינו לבנות את ירושלים מחדש וגם לשורר עלֶיה בזכות החולמים בכל הדורות". הכתיבה כולה נושאת עמה מחויבות לשורר ולכתוב על העיר ירושלים.
חלק ג: ירושלים באשמורת השלישית
בלשונם היפה מסבירים האחים את הכותרת לחֵלק זה של ספרם ואומרים כך: "קמה וחרבה וקמה ירושלים .. וחלפו דורות. בדברי הימים רטטו שתי אשמורות והנה אנו היום כחולמים חלום, מרגישים בראשית: ירושלים באשמורת שלישית. ואכן, אנו בימי הבית השלישי בדורנו. כותב בלפור:
" עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם כַּלָּה
הִפְקַדְתִּי מְשׁוֹרֵר לְךָ
"יוֹשֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא
וְאָבוֹא מֵעֵמֶק בֶּן הִנֹּם
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ בַּחֲלוֹם".
ומסיים ואומר:
"וָאוֹמַר לָךְ
בְּשִירַי חֲיִי".
הם מסכְּמים וכותבים, שמסע בירושלים הוא אכן מסע בזמן: המשוררים יודעים כי בעיר הנצח חיים בתוך ההיסטוריה וגם מעל הזמן. הם חיים בירושלים של מטה, אך בכותבם שירה, הם נושאים מבט לירושלים של מעלה, המהלכת עליהם קסם והיא כאהובה לא ניתנת להשָׂגה.
בנספח לספר הם כותבים על "המשוגעים" של ירושלים ושירים שכתבו בעקבותיהם - כמו על פייפלה ורוזלה (זוג זקנים ניצולי שואה, שהיו משוטטים בעיר ואוספים סמרטוטים הוא אהב אותה מאוד), על זוזו המג'נון (שהיה הולך ומנגן במפוחית) וכן על האישה המסתורית, "קשר לאחד".
סיום: מחווה לירושלים
בשנים האחרונות פרסמו הרצל ובלפור חקק אחת לכמה שנים ספרי שירים, שבהם נכללו פרקים על ירושלים, ותמיד בצמידות זה לזה. בין לבין, הם כתבו יחד ספרים לילדים, כתבו יחד מחקר על ברדיצ'בסקי, כתבו במשותף לקסיקון לשון "טעות חזור", וכן ביארו את פיוטי התפילה בספר "חיבת הפיוט". הם מפרסמים גם מאמרים באתר ניוז 1, וגם פעילים בתחום הספרותי. אך הפעם, הספר שלהם הוא הפתעה: הם כתבו יחד ספר על ירושלים, שבנוי על שירים, שפרסמו סביב ירושלים, והדגש הוא שירים, שיש בהם מקום מסוים בירושלים. הם הגדירו זאת כ"שירים טופוגרפיים", ולא שירי אהבה מופשטים לעיר ירושלים. הסיור שלהם בירושלים באמצעות השירים שלהם מלווה בזיכרונות ילדות ובשיבוץ השפה הירושלמית של פסוקים מן המקורות. גדלתי גם אני כילד בירושלים, הייתי גם אני 'ילד תהלים' באחד מבתי הכנסת בעיר, ואני קרוב מאוד לעולם שהם מתארים בשיריהם ולשפה הירושלמית שהם כותבים בה. בעיניי, הספר הזה הוא מחווה מיוחדת לירושלים, חיבוק פואטי מרגש, זיכרונות שקשה לשכוח.
|
מה מועיל יותר ומה מועיל פחות בהנעת עובדים ועוד
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
