האם חייבים להבין הכל

יש אנשים שחייבים להבין הכל, אחרת הם לא יעשו מעשים ולא ייהנו מיצירות. הם יקראו ספרים רק בעברית, יצפו רק בריאליטי ולא ישמעו מוזיקה מודרנית. לעומתם, אחרים דבקים בפסוק "נעשה ונשמע", שמים את מבטחם ברבי, במנהיג וביועץ ההשקעות, כי הם לא מבינים את מסתרי הבריאה, את רזי הפוליטיקה ואת סבכי הכלכלה.

ננסה לעשות סדר בסוגיה קרדינלית ואקטואלית זאת. לית מאן דפליג כי רצוי להבין הכל, אך לצערנו יש לכל דבר מחיר ואם אתה קורא רק ספרות עברית אתה מאבד את האוצר העצום של הספרות העולמית ואם אתה קורא רק ספרות מתורגמת אתה מאבד מרכיב עיקרי של איכות הספר - עושר השפה, משקל השירה, הניחוח האותנטי.

אחת הסיבות העיקריות לכך שלמדתי שפות רבות הייתה שרציתי ליהנות מהספרות, השירה, המחזות, הסרטים והאופרות בשפת המקור. אין גם כתקשורת עם המקומיים במסעות עסקיים, תרבותיים ותיירותיים בשפתם, אחרת הצרפתים ייראו לך סנובים, כשהם הכי ידידותים לפרנקופונים, והספרדים ייראו לך בורים כי הם לא מבינים אותך.

לא ירדתי לסופה של האימרה "ביידיש זה נשמע יותר טוב", עד אשר למדתי יידיש וקראתי שוב את טוביה החולב, כשאני מתגלגל מצחוק לנוכח חוש ההומור המדהים של שלום עליכם, שכלל לא עובר בתרגום המשמים שקראתי בעברית. כך היה גם כשקראתי לראשונה את דון קיחוטה בספרדית ונהניתי מהפיוטיות והקסם של סרבנטס במקור.

אפשר לראות עשרים פעם את "אופרה בגרוש" בעברית, אנגלית או צרפתית, אבל רק כאשר אתה צופה באופרה בברלין בשפה הגרמנית אתה חש עד תומם את המקצב, הציניות, והחרוז של כל סצנה, כי אין כמו המקור לתאר את כוונת המחזאי, המשורר או הסופר. שום תרגום, טוב ככל שיהיה, לא יוכל מעולם להשתוות למקור, לעושר השפה.

התנ"ך בעברית

והפוך, גם אם יתרגמו את התנ"ך לכל שפות העולם (והוא אכן הספר הכי מתורגם), לא ניתן יהיה לחוש את הנשגבות של ספר תהילים ושל פסוקים כ"מי האיש החפץ חיים", "אל תשליכני לעת זקנה", "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם", את שירת רחל, את מחזות סובול, את ספרי עגנון. תנ"ך צריך ללמוד בעברית כדי להתעמק בו.

אבל יש מחיר ללימוד שפות, כי ככל שאתה לומד יותר שפות, אתה שולט בהן פחות ופחות. אני אומנם למדתי 50 שפות אבל איני שולט באף אחת, כי את שפת אמי צרפתית למדתי רק 4 שנים בבית הספר, העברית שלי מעולה אך לא כמו של צבר, ולצערי האנגלית שהיא השפה שבה אני הכי מתבטא למדתי ממורים ייקים, ואוי למבטא ולדקדוק.

מזמן הגעתי למסקנה שמוטב לקרוא, לכתוב ולדבר בשפות רבות גם אם אינך שולט בהן, כי עדיף להשתמש בשפת המקור גם אם אינך מבין את כולה ואתה נזקק למילון, לקביים של תרגום צמוד, כשאתה קורא את אנה קרנינה ברוסית או את סמטה בקהיר בערבית. כך גם למדתי נורווגית כדי להבין טוב יותר את המחזאי האהוב עלי איבסן.

זה לא אסון אם אתה לא מבין הכל, כי מה שאתה מפסיד בהבנה (שאתה מתגבר עליה עם תרגום צמוד) אתה מרוויח בעושר שפת המקור. כשאני רואה את ברגמן אני שומע את השחקנים בשוודית ונעזר בתרגום בגוף הסרט, ובוודאי באופרות של ורדי, כשאני כמעט ולא נעזר בכתוביות. ואני בטוח שאני מפסיד הרבה מההנאה מהסרטים היפניים.

ולמה הרהרתי בנושא זה דווקא השבוע, כי אמש ראיתי את הסרט של טריפו "לילה אמריקני" (דווקא ב"יס") מבלי שהבנתי חלקים ממנו, היום ראיתי את הסרט של אורסון וולס "צידו האחר של הרוח" (דווקא בנטפליקס), ואדם קרוב סיפר שמאוד נהנה מההצגה של ניסים אלוני בגשר "הכלה וצייד הפרפרים", אך הפריע לו שלא הבין אותה.

לא עובד

כאמור זה בסדר גמור, אם לא יורדים עד תומו של סרט, הצגה וספר, אם נחשפים לצדדים אחרים של היצירה שהם לא פחות חשובים מההבנה שלה. כך במחזה של אלוני אתה חש בפואטיות של אלוני, בקסם של ההצגה, במשחק, בבימוי, אבל לצערי ההצגה הזאת שהקרוב ראה לא תבוא לחיפה, אם כי ראיתי ונהניתי מהביצוע המקורי ב-1967.

אין לי מושג למה היה צריך לדחוס את הקהל בגשר על הבמה כששני השחקנים משוטטים בין הכסאות הריקים, כמו שלא ברור לי למה התאטרון האבנגרדי בברלין העלה את ביקור הגברה הזקנה על גרם מדרגות כשהשחקנים עולים ויורדים כמו על סולם יעקב, או למה תיאטרון חיפה העלה את המלט דווקא כשהשחקנים יושבים על כסאות.

לפעמים זה לא מובן אבל זה עובד ולפעמים זה לא מובן וזה גם לא עובד. כך נהניתי בצורה בלתי רגילה מהעיבוד האבנגרדי והכוריאוגרפיה של סאשה וולץ לבלט המהפכני (בזמנו) של סטרווינסקי "פולחן האביב" הרבה יותר מהגירסה המקורית (של 1913) של ניז'ינסקי, כשבלט מרינסקי העלה את שתי הגירסאות במלאת מאה ליצירה.

עד כאן תרבות. זה בסדר לא להבין יצירה, לפחות בחלקה, אם נהנים ממנה ברבדים אחרים, אך בחיים המעשיים אני גורס שאין בשום פנים לעשות דבר שלא ברור לך עד תום ואסור לך לסמוך על שיפוטו של אחר ויהיה זה האדם הכי יוקרתי, חכם ומבין בתבל, רב מקניבסקי עד לובביץ', מנהיג מביבי עד פוטין, ובוודאי לא יועץ השקעות.

אין לתת פרוקסי, הרשאה לאחר לחתום בשמך, להחליט בעבורך, להנהיג בשמך, להשקיע את כספך. נעשה ונשמע הוא אוקסימורון כי אין לעשות דבר שאינו בשיקול דעת, מבלי שתבין את המעשה עד תומו. כל רב שטוען "סמוך עלי, על הבורא, על בד"ץ שמבינים טוב יותר ממך" הוא מאחז עיניים, כי הוא משתלט עליך כעל בובת סמרטוטים.

תהליך מסוכן

"אינך יכול להבין למה השואה קרתה, כי אין לרדת לעומק כוונות 'השם', כי זה נשגב ממך". עצם העובדה שהשואה קרתה היא ההוכחה הניצחת ביותר למי שעוד היה זקוק להוכחות שאין אלוהים ובוודאי שאינו רחום וחנון ולא דואג לשלומם של ישראל, הוא לא נמצא אונליין במוצאי יום כיפור בשביל לשפוט אותך והוא בכלל לא מודע לקיומך.

אני מתפלא איך אדם נאור כבלז פסקל כתב: "זה הלב שמאמין באלוהים ולא התבונה". לדעתי, הלב יכול לקבוע אהבה, רגשות, הרבה יותר טוב מהתבונה, וכך למדתי מנסיוני. אבל לסמוך על הלב כדי לדבוק באמונה הוא תהליך מאוד מסוכן, כי הלא רציונלי יכתיב את מעשינו. האמונה לא צריכה לגבור על התבונה ובוודאי שלא לנהוג בחיינו.

אבל זה לא אומר שאני מבין הכל, שאני יודע את כל סודות הבריאה, מי יצר את העולם, אם יש או אין ניסים, אם יש יצורים תבונים שנחתו כאן בעולמנו, מה היה לפני הביג בנג ומי יצר את החורים השחורים וההרים המושלגים. אך זה שאיני יודע לא מחייב אותי לתת צ'ק בלנקו למתווך כרבי, כומר או אייטולה שיחליט עבורי איך עלי לנהוג.

קל וחומר אין להאמין למנהיג כריזמטי שיודע טוב יותר ממני מה לעשות, כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כל מנהיג צריך להישפט על-ידי האזרחים כי הם הריבון, לא הוא, לא המלך ולא האפיפיור. אמונה עיוורת במנהיג, כי אני הקטן ממעש לא מבין בסוגיות המדיניות, היא סכנה נוראה, כי העם ככלל יותר חכם מכל מנהיג פופוליסטי.

לא סתם העולם אימץ את שיטת הדמוקרטיה כשיטה הטובה ביותר, כי הכלל מבין טוב יותר מהיחיד הכי חכם. זה נכון במיוחד בדור האינטרנט עם חוכמת הכלל בויקיפדיה, ביוטיוב, בפייסבוק, בלינקדאין ובמדיה החברתית. מדינה עם השכלה לכל, שוויון מגדרי, חברתי ומגזרי עדיפה על כל אוליגרכיה, כי מה שאינך יודע חברך משלים בידיעתו.

כפר גלובלי

ולימינו - מתנהל קרב איתנים בין מחצית העם השמה את יהבה ואמונה במנהיג - בנימין נתניהו, ברבנים האשכנזים והספרדים, בתנ"ך, בתלמוד, במשיחיות, בצור ישראל, רק לא בחוכמתם הם, כי ביבי יודע טוב יותר, החוכמה רק בספרי הקודש וברבנים המתווכים, אנחנו קטנים ולא יודעים, ה"גדולים" יודעים טוב יותר מאיתנו, יחי המלך!

לעומתם ניצב מחצית העם המאמין רק בעצמו. העם יותר חכם, ההשכלה צריכה להיות רחבה, עם לימודי ליבה, אנחנו לא אי-מוקף אויבים ואנחנו בטח לא עם סגולה חכם יותר מאחרים. ישראל היא חלק מהעולם הנאור, אנו בני תרבות קוסמופוליטית, עם ייחודיות שלנו, אך רב המשותף מהמפריד בינינו ובין העולם, כי כולנו כפר אחד גלובלי.

ונסיים בכלכלה. אני האחרון שאגיד "אמרתי לכם" ואשמח לאיד כשהבורסות נפלו לאחרונה בעשרים עד שלושים אחוז. אבל לעומת נגידי בנקים מרכזיים וכלכלנים ידועי שם, מעולם לא סמכתי על חוכמתם יותר מאשר על ההגיון הבריא שלי. כך לא הבנתי איך ניתן לאורך זמן לשמור על ריבית 0 כי הכסף מוצר שחייב להיות עם מחיר/ריבית.

הייתה דרושה קורונה של שנתיים וחצי, פלישה לאוקראינה, אינפלציה רבתי ומיתון עולמי על-מנת שהעולם יתעשת ויתחיל לטפל באנומליות של הבועות של הבורסות, הנדל"ן, היוניקורן, ריבית אפס, ושהכל ימשיך לעלות כמו בסיפורי אגדות. העולם שם את יהבו בחברות השקעה, בחכמי בורסה ונתן להם פרוקסי על כספו, הפנסיות והעתיד.

כי הכסף חייב "לעבוד", אני לא אהיה פרייר ועדיף להרוויח אחוז אחד על לא כלום, גם אם מסכנים את כל הקרן. אני מעולם לא האמנתי ביד הנעלמה בכוחות השוק, במילטון פרידמן, בליהמן ובר סטרנס, אולי בגלל שאני קצת מבין בזה ונוכחתי שזה רק מעשיר את העשירים והמקורבים על חשבון הגדלת הפערים, מעמד הביניים והקיימות.

לסיכום, לא נורא אם לא מבינים יצירות תרבות עד תומן. ספרים, סרטים, הצגות ואופרות, כל עוד נהנים מהן בצורה אחרת. אבל בחיים המעשיים, בחברה, בכלכלה, במדינה, חייבים להבין כל מהלך וגם אם לא מבינים, אנו ככלל עדיין מבינים הרבה יותר טוב מהמנהיגים, הרבנים והכלכלנים, ואסור לנו לסמוך עליהם שהם מבינים יותר!