הנסיעה לעיר הגדולה

הכאב היה בלתי נסבל. פקחתי את עיני ומצאתי את עצמי שרועה על תלולית האבנים הלבנבנות, הקטנות, שפצעו את לחיי הימנית. הדם נזל מהפצע הפעור וניגר על האבנים שהתכסו בשכבה אדומה שהחלה להתקשות תחת השמים התכולים והשמש האביבית. צווארי היה תפוס וכתפי כואבת מהחבטה שספגתי, אבל הצלחתי להרים את ראשי ולהביט סביב. לפני השתרע שדה בר ירוק. לא היה שום בית באופק, רק מרבדים ירוקים ושקט מצמית. דממה.

מה אני עושה כאן? מי ישמע את בכיי? מי יראה אותי בפציעתי? אין כאן איש. אני נמצאת באמצע שום מקום. הצלחתי להתרומם לישיבה והבטתי בפסי הרכבת שהיו מרוחקים כמה מטרים ממקום הימצאי. עכשיו כבר החלה התודעה להתבהר. כמה זמן אני כבר שוכבת כאן מעולפת? גרוני יבש מצמא. בקושי רב הזדקפתי לתנוחת ישיבה וגיששתי אחר תיק הבד שלי. למזלי מצאתי אותו זרוק מאחורי גבי. תודה לאל.

השעון כבר לא היה על ידי, הוא כנראה נשמט כשנפלתי.... ואולי מישהו עבר כאן וניצל את העובדה שאני מחוסרת הכרה כדי לגנוב אותו. חבל, זהו שעון יקר. חמישה חודשי חיסכון נדרשו לי כדי לקנות אותו. התיישבתי ומחיתי את הדם בעזרת ממחטה שמצאתי בתיק הבד. לאט-לאט הזיכרון חוזר אלי. אני הייתי על הרכבת הזאת, בקרון האחרון שהיה כמעט ריק.

היה זה יום אביב נפלא באמצע חודש אפריל. כשהבטתי דרך חלון הרכבת בנוף משובב הנפש אשר חלפנו על פניו, חשבתי לעצמי: 'הנה, בעוד חודשיים אסיים את חוק לימודיי בגימנסיה והעתיד שלי נראה מבטיח, כמו שתמיד חלמתי. אני אלמד בסמינר למורים ולגננות בעיר הגדולה, ואפרנס את עצמי כתופרת עצמאית. עכשיו אני בדרכי לעיר כדי למצוא לי חדר בו אתגורר בתקופת לימודיי. ריטה, חברתי לספסל הלימודים, כבר ממתינה לי בתחנת הרכבת וצפוי לנו יום של בילויים והנאה'. לפני נסיעתי קיבלתי כתובת של קרובת משפחה רחוקה, אלמנה מבוגרת המבקשת להשכיר חדר בדירתה לבחורה צעירה. אין לי ספק שאצליח לעורר בה אמון והיא תקבל אותי בזרועות פתוחות כדיירת משנה. מיששתי את כיס השמלה כדי לוודא שצרור השטרות לחתימת החוזה נמצא במקום בטוח.

הם היו שלושה בריונים צעירים שעלו באחת מתחנות הרכבת הכפריות. שניים מהם היו מגולחי ראש ושלושתם החזיקו בקבוקי יין בעת שנכנסו בצהלה אל הקרון. הריח שנדף מהם היה נורא. ריח זיעה שהתערבל בריח שיכר. ככל הנראה, שלושתם היו מבוסמים כהלכה. אחד מהם התיישב במושב לצדי והשניים האחרים במושב מולי. התכווצתי במושבי והבטתי החוצה, אל הנוף הכפרי היפה שחלף על פנינו.

בעודי יושבת פצועה וחסרת אונים על האבנים הלבנות, מיששתי את כיס השמלה הנסתר. תודה לאל הכסף נמצא שם. עכשיו כבר הפך הזיכרון לצלול. הצעירים השתויים החלו להציק לי... הם דיברו ברומנית מהולה ברוסית והחליפו ביניהם בדיחות גסות. התכווצתי במושבי ואז הם החלו לפנות אלי - 'ילדונת, מה שלומך היום? למה הפרצוף החמוץ הזה? אני מכיר אותך... את מאונגן... בואי תצטרפי אלינו, קחי גם את קצת מהיין הזה'.

קמתי ממקומי בבהלה, מבקשת לעבור למושב אחר, לברוח מהם לקרון אחר, אבל אחד מהם חסם את דרכי ברגל גסה.

'לאן את ממהרת יהודונת? אהה? מישהו מחכה לך?'

'תעזבו אותי, בבקשה, תנו לי לצאת מפה...'

'חבל שהחברים שלי בעיירה לא גמרו איתכם'...

לבי שקע בקרבי. הפחד אחז בי. ניסיתי לעבור את מחסום הרגל אבל אז, כהרף עין, הם קמו ממקומם ואחזו בי. 'בואו נעיף את היהודונת המלוכלכת הזאת מחוץ לרכבת.... היא מזהמת את האוויר שאנחנו נושמים'... 'מה'??? פלטתי בחרדה ועוד לפני שהספקתי לחשוב תפסו אותי שלוש זרועות ידיים שעירות ואחזו בי בחוזקה. הכל כנראה ארך כמה שניות בהן הם גררו אותי לאורך הקרון ואחד מהם פתח את הדלת בחבטה.

'תעופי מכאן, יה מסריחה'.

מכאן אני כבר לא זוכרת כלום. הם זרקו אותי בשולי המסילה על גל האבנים ואין לי מושג כמה זמן שכבתי שם מדממת ומחוסרת הכרה... לעיר הגדולה לא הגעתי באותו יום ומעולם לא. גם לא לסמינר למורים ולגננות. כעבור חודשיים עמדתי על סיפון האונייה בדרכי לפלשתינא, עם מזוודה קטנה ובתוכה חפציי המעטים. 'אישה צעירה, אפשר לשאול לאן את מפליגה?' שאל אותי גבר מבוגר בחליפה מהודרת שעמד לצידי על הסיפון, בעת ששנינו הבטנו בנמל המתרחק.

'אני נוסעת להיות פועלת בארץ ישראל'.