אימא אודסה (א')

בימי ילדותו הייתה אודסה עיר בינלאומית ושער ליצוא חיטה מאוקראינה השופעת, לכל רחבי אירופה. חוקר הספרות והמתרגם עמינדב דיקמן כתב: "'ז'בוטינסקי שלי' (על משקל "פושקין שלי" ודומהו) היה ונשאר לדידי אודסיט, אודסאי מובהק, שמעשיותו ובקיאותו, הכמו-סוחרית, בהלכות עולם, מתובלות היו ביותר מקמצוץ הומור, ובייחוד הומור-עצמי משובב נפש".¹

בעשרים ושלוש שנות חייו הראשונות התפתח ז'בוטינסקי – מילד מחונן, סקרן, לוחם, מרדן, בעל חשיבה עצמאית, חובב ספרות ומחבר שירה, ששלט בשמונה שפות, בעל דמיון מפותח ובעל אומץ לב נדיר – ליהודי לאומי,² שכבר בגיל שבע-עשרה חזה את השואה (ראה להלן), אף שבעצמו, לדבריו, לא חווה אנטישמיות בנעוריו.³

הוא ביקש להעביר את בני עמו למקום מבטחים, ובעיניו לא הייתה חלופה לארץ-ישראל, אף ששעריה היו חסומים בפני היהודים, והסיכוי להסיר את החסמים עבור עלייה של מיליוני יהודים, היה אפסי.

בחירתו בציון לא הייתה ממניעים דתיים, אלא בדומה לנורדאו, מטעמים אבולוציוניים: בארץ-ישראל התפתחה, לדעת שניהם, הלאומיות היהודית, ורק שם יכולים היהודים לחולל מהפכה עברית, להיפטר מ"מחלת הגלותיות", להיות עם חופשי, ולפתח את תרבותם הלאומית.

בארץ-ישראל שלטו אז הטורקים המוסלמים, ורוב תושביה היו ערבים מוסלמים. ללא סילוק הטורקים בכוח וללא נטרול בכוח של התנגדות התושבים לא ניתן היה להקים בה מדינה יהודית. לכן לאומיותו הייתה צבאית, כלאומיותם של לוחמים, ליברלים והומניסטים, שלחמו בשלטון זר. כמו המשורר הלאומי ההונגרי, שנדור פטופי, ממנהיגי המרד הלאומי ההונגרי ב"אביב העמים" (1848), שנהרג בקרב מול הצבא הרוסי שחש לעזרתו של השלטון ההונגרי, שהיה בעל ברית של השלטון האוסטרי, במלחמתו לדיכוי המרד. בגיל שש-עשרה תרגם ז'בוטינסקי שירים של שאנדור פטופי לרוסית.⁴ כמו ג'וזפה גריבלדי⁵ וג'וזפה מציני⁶, הגיבורים הלאומיים האיטלקיים וגיבוריו האישיים של ז'בוטינסקי, שעיצבו את תפיסתו הלאומית ושאותם העריץ, וכמו יוזף פילסודסקי⁷, המהפכן והמדינאי הפולני, שפעל לסיום שלטונה של רוסיה על פולין, ולעצמאותה, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

פטופי היה גיבור תרבות עולמי: המשורר היהודי-גרמני, היינריך היינה, כתב עליו בשירו "1849"; המחזאי והמשורר הנורווגי, הנריק איבסן, כתב עליו בשירו "אל הונגריה"; המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, הפציר במשורר אביגדור המאירי לתרגם משיריו לעברית, כפי שאכן עשה.⁸

על גריבלדי ומציני למד ז'בוטינסקי בהיותו עיתונאי וסטודנט ברומא. אחר פילסודסקי הוא עקב כעיתונאי רוסי וכמנהיג ציוני, שהרי פולין הייתה חלק בלתי נפרד מן האימפריה הרוסית, חלק ניכר מיהודי האימפריה היו תושביה, ובבירתה, ורשה, חי קיבוץ היהודים הגדול ביותר באימפריה.⁹

שימוש בכוח למטרות צודקות לא סתר אז את השקפת העולם ההומניסטית שהייתה נחלתו של ז'בוטינסקי, כפי שהיא סותרת אותה בעת כתיבת שורות אלה, אחרי שתי מלחמות-עולם במאה העשרים. המהפך התרבותי הזה לא רק קיעקע את תדמיתו של ז'בוטינסקי ההומניסט בעיני יהודים וישראלים רבים, אלא גם קיבע למדינת ישראל תדמית מיליטריסטית בעולם.

מולדתו הראשונה, אודסה, העיר שבה נולד, ממוקמת בפאה הצפון-מערבית של הים השחור. אתור בנופה הגשמי, ההיסטורי והרוחני, אחרי מנוֹעים לפיתוח תורת הביטחון שלו:

רוח מלחמה שרתה באודסה, ומאותן סיבות היא מצויה בה אף בעת כתיבת שורות אלה,¹⁰ מאה ארבעים ושתיים שנים אחרי לידת ז'בוטינסקי, וזאת לאחר שרוסיה קרעה מאוקראינה את חצי האי קרים הסמוך לאודסה, לוחמת לקרוע ממנה את מחוזותיה המזרחיים ואולי אף להשתלט עליה כליל. לא רק בתולדותיה ארוגה בה מלחמה, אלא אף בשמה: הצארינה, יקטרינה הגדולה - שהורתה בשנת 1794 להקים התנחלות בערבה שנכבשה חמש שנים לפני כן מן הטורקים - העניקה לה את שמה, כי לאורך החוף המערבי של הים השחור, לרבות באתר שעליה נבנתה העיר החדשה עצמה, שכנו התנחלויות יווניות בעת העתיקה. חביבה של הצארינה, האדמירל הספרדי-נפוליטני ג'וזה דה-ריבס, שכבש את העיירה הטורקית חאגיביי ב-1789, יזם באותו מקום את הקמת העיר, והיה מושלה הראשון. הוא יעץ לצארינה לקרוא לעיר על שם אחת ההתנחלויות היווניות העתיקות: אודסוס או אודוס. יקטרינה, מחלוצות הפמיניזם בעת החדשה, העניקה לעיר שם נקבי: אודסה.

גם אירוע היסטורי זעיר זה נכלל בתבנית נוף מולדתו של ז'בוטינסקי, שלא רק אהב, אלא גם העריך ביותר נשים (ראה להלן).

אודסוס ואודוס נקראו על שמו של אודיסאוס, גיבור מלחמות טרויה, ואחת מן הדמויות שעיצבו את תרבות המערב. אודיסאוס, לא רק שהיה מדמויות המופת הספרותיות של ז'בוטינסקי, כפי שניתן להבין מסיפורו "עשרה ספרים", אלא שגם מהלך חייו של ז'בוטינסקי דומה לחיי גיבורו של הומרוס. ז'בוטינסקי קרוב לוודאי שהיה מודע למורשתו של דה-ריבס, לא רק משום שעלילות ככלל ריתקו אותו, אלא גם משום שרחובה הראשי של אודסה קרוי על שמו. וכשהגה את שם העיר, פעמים אין ספור מאז ילדותו, קרוב לוודאי שנצנצה בתודעתו דמותו של אודיסאוס.

בהנחה שהומרוס העניק לאודיסאוס את שמו, לפי התפקיד שייעד לו בשני האפוסים הגדולים שחיבר, עסקו חוקרים רבים בשאלה מה משמעותו של השם הזה. הנה אחדים מן הפירושים: "הוא אשר במהלך חייו מכאיב לאחרים וניסיון חייו מכאיב לו" (מאיים ומאוים); "חורש מזימות (הסוס הטרויאני) המתמודד בהצלחה עם אלים" (כיעקב אבינו).

שלמה המלך כתב בספרו (משלי, כ"ד, ו): "בתחבולות תעשה לך מלחמה". כאודיסאוס כן גם ז'בוטינסקי, ביקש להילחם במוח ולא רק בכוח. ומבלי לוותר על הכוח, להפעילו בתבונה.

כאודיסאוס, וכחברו, יוסף טרומפלדור (ראה להלן), גם ז'בוטינסקי שנא מלחמות. הוא אף חיבר מחזה פציפיסטי (ראה להלן), אך הבין שלא ניתן להימנע מהן.

כל חייו היו מסע רצוף של ניסיונות קשים, שבהם הוא למד את הוויית הצבא והמלחמה ופיתח, בשנות העשרים של המאה העשרים, את תורת הביטחון.
סביר להניח שז'בוטינסקי – שאף למד יוונית בבית ספר תיכון – קלט מסרים תרבותיים-היסטוריים אלה, ודמותו של אודיסאוס נספגה בתבנית נוף מולדתו. ב-1928 הוא פרסם "הכרזה מטעם מפקד הכבוד העליון לברית טרומפלדור העולמית", ובה ניסח את חלומו-חזונו: "ואני מחפש נוער שיהיה נאיבי בטבע, כבשירי הומרוס, כעשרת הדברות: ידוֹע ידע את הקושי, אבל גם להאמין ידע, להעז, שאיפה עד הקץ, לשער השגות המגיעות עד האופק...". רק נוער כזה מסוגל היה בעיניו לחולל את המהפכה העברית שאותה שאף לחולל. את הנוער הזה ביקש ז'בוטינסקי לחנך.

כשנולד, הייתה אודסה עיר חדשה, יחסית לערי רוסיה ואירופה הוותיקות, דוגמת רומא, מולדתו השנייה. אודסה, רק בת שמונים וארבע שנים, לעומת אלפיים ושבע מאות שנותיה של רומא. יקטרינה הגדולה הורתה, כאמור, להקימה ב-1794, כהתנחלות בשטח כבוש, על שטחי ערבה שוממים כמעט לחלוטין, ללא מקור מים משלה. שטחים אלה נכבשו מטורקיה על-ידי רוסיה במלחמה העות'מנית-רוסית (1792-1787). יקטרינה ביקשה לקבוע עובדות טריטוריאליות שהיו חיוניות, לדעתה ולדעת יועציה, לביטחונה של האימפריה. רוסיה אילצה את טורקיה לוותר עליהם בהסכם יָאש.¹¹

בשבוע הבא: העקרונות ההיסטוריים של האסטרטגיה הרוסית מאז איוואן "האיום" במאה השש-עשרה ועד פוטין היום; תבונתו האסטרטגית של ז'בוטינסקי; ההיסטוריה הצבאית של אודסה; אופיה של אודסה שהשפיע על ז'בוטינסקי והשקפת עולמו; אהבתו של ז'בוטינסקי את אודסה.

1. עמינדב דיקמן: "זאב ז'בוטינסקי, מין לורנס איש-ערב עברי", הארץ, 12 ביולי 2005.
2. לאומיות הייתה בימי התבגרותו הפוסט-דתיים של ז'בוטינסקי האג'נדה של הממסדים והאליטות באירופה. זה היה מזלה של הציונות ומדינת ישראל. אחרי מאה וארבעים שנה, שולטת בכיפה האג'נדה הפוסט-לאומית והפוסט-מודרניסטית שאת הלאומיות הפכה לפשיזם ולימין קיצוני.
3. זאב ז'בוטינסקי: "זיכרונות בן דורי – אודסה שלי", הוצאת ערי ז'בוטינסקי ועמיחי, עמ' 31: "בראשיתן ובמחציתן של שנות התשעים (של המאה התשע עשרה)... נרדמה אפילו האנטישמיות... חיינו היו קלים ועליזים", עמ' 31. מיכאל סטניסלבסקי טען במחקרו שרק אחרי פוגרום קישינב חל בז'בוטינסקי מהפך "מאינטלקטואל רוסי קוסמופוליטי, במפנה המאה, לאידיאולוג ציוני מקורי" (פרק שישי). אני סבור שהוא טעה, בין היתר כי לא חקר באופן יסודי את ילדותו ונעוריו של ז'בוטינסקי, ולכן הניח בטעות כי ז'בוטינסקי הומר לציונות, כהרצל וכנורדאו, מקוסמופוליטיזם נאור. הרצל ונורדאו אכן לא היו ציונים עד המהפך שעברו בבגרותם, בשנות התשעים של המאה ה-19. לא כן ז'בוטינסקי.
4. סטניסלבסקי, שם, עמ' 127 באביב העמים ב-1848 הוא ניצב בפתח המוזאון הלאומי של הונגריה והקריא את שירו, "שיר לאומי", הפותח במלים: "על רגליך מדיאר! המולדת קוראת! / עתה הוא הזמן, או לעולם לא! האם נהיה עבדים או בני חורין? / זו השאלה, בחר את תשובתך! / בשם אלוהי ההונגרים / אנו קוראים / אנו קוראים, לעולם לא נהיה עבדים / לעולם לא עוד!" (ויקיפדיה).
5. גו'זפה גריבלדי (1882-1807), גנרל, פטריוט ומנהיג איטלקי. מכונה גם "גיבור של שני עולמות" בעקבות פעולותיו הצבאיות הן באירופה והן בדרום אמריקה. הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות במאבק לאיחוד איטליה, ולגיבור לאומי איטלקי. ראה: דניס מק-סמית, "ג'וזפה גריבלדי", הוצאת הדר, 1965.
6. ג'וזפה מציני (1872-1805), פטריוט, פוליטיקאי פילוסוף איטלקי. הוגה דעות בולט של הרעיון הלאומי ומנהיג התנועה לאיחוד איטליה.
7. יוזף פילסודסקי (1935-1857), הנהיג את המאבק הטרוריסטי והדיפלומטי לעצמאות פולין. פיקד על צבא פולין שהביס את הצבא האדום ב-1920, שהבטיח את עצמאות פולין, ועיצב את המערכת הפוליטית שלה.
8. אביגדור המאירי, משירי שנדור פיטופי (תרגום ומבוא), הוצאת סיני, 1961.
9. על יחסו החיובי של ז'בוטינסקי לפילסודסקי ניתן ללמוד מהרצאתו במועדון הרופאים והאינג'ינרים בוורשה ב-1936: [קישור]
10. מלחמת רוסיה-אוקראינה.
11. טקסט של ההסכם: [קישור]