"הוא יכול להיעלם; התיק לא ייעלם"

השופט: ירון בן-דוד, בית משפט השלום בבאר שבע

המועד: יום רביעי, 8.6.2022, שעה 11:15

הנושא: תיקים פליליים


ערימה גדולה של תיקים מונחת על שולחנו של השופט יריב בן-דוד. אנחנו בשלבים הכי מקדמיים, כאשר הנאשמים מגיעים לראשונה לבית המשפט ובן-דוד צריך לבדוק מי מיוצג ומי צריך סניגוריה ציבורית, ולקבוע את התיק להקראה. שאלת כפירה של משקיף מהצד: האם לא ניתן להעביר בחוק את ההליך הזה, לפחות בחלקו, למזכירות? אולי אפילו להליך ממוחשב? סתם רעיון.

בין התיקים ניגשת אישה לדוכנו של בן-דוד, טוענת שהגישה בקשה ולא קיבלה תשובה. בן-דוד מנסה להיות סבלני: "כשמגישים בקשה, זה לא אומר שהדיון היום. תלכי למזכירות". האישה טוענת שהיא חולת סוכרת וממתינה מאז 08:30. בן-דוד נכנס לתיק, כותב החלטה ואומר לה: "הרגע ניתנה החלטה. תלכי למזכירות, תקבלי את ההחלטה. אין לך מה לחזור לכאן. תקראי את ההחלטה. כרגע אין לך מה לעשות כאן". האישה אינה מרפה: "הבנת הכל?". בן-דוד: "גבירתי, את מפריעה לי, אני בדיון". היא מסננת משהו ויוצאת.

כאמור, רוב זמנו של בן-דוד מוקדש לפתיחת ההליכים. הוא שואל את הנאשמים האם קיבלו את כתבי האישום, האם יש להם סניגור פרטי או שהם מבקשים מינוי מהסניגוריה הציבורית (כולם בחרו באפשרות השנייה). למרות הרשימה הארוכה של התיקים, בן-דוד אינו מעגל פינות. כאשר תשובתו של אחד הנאשמים לשאלת הסניגוריה אינה ברורה, בן-דוד מוודא: "אתה מבין? צריך מתורגמן לפעם הבאה? להזמין מתורגמן לשפה האמהרית?". מישהו שליד הנאשם טוען שהאיש דובר עברית, אך בן-דוד מעיר: "זה לא נראה" ומורה להזמין מתורגמן לדיון ההקראה.

"ראש השלוחה הנחה לקיים דיון"

כאשר הצדדים מודיעים על חזרה מאישום, בן-דוד תוהה באוזני התובעת מדוע צריך את כל העסק. הרי אפשר למסור הודעה לבית המשפט וגמרנו. תשובתה: "ראש השלוחה הנחה לקיים דיון כדי שהנאשמים יתייצבו". עוד נקודה לתשומת לב ברמה גבוהה יותר מאשר השופט הבודד: האם יש לאפשר למשטרה לבזבז את זמנו של בית המשפט ולטרטר סתם את הנאשמים? זה נראה כמעט כאילו המשטרה רוצה לתת להם טפיחה קטנה על היד משום ש"נאלצה" לבטל את כתב האישום.

בן-דוד פונה לנאשם אחר: "זה על תקיפת בת זוג והיזק לרכוש. זה אירוע שהיה בינך לבין האישה, לפי מה שהם טוענים. מדבר עברית טוב? תכף תקבל פרוטוקול. חובה להגיע. אם לא - צו הבאה, עניינים. יש לך בפרוטוקול טלפון של הסניגוריה [הציבורית]. תחכה חודש, חודש וחצי, לא יתקשר איתך [הסניגור] - תתקשר לסניגוריה, יגידו לך מי הסניגור".

כעת סיפור מקורי. הנאשם לא הגיע, כי - לדברי הסניגורית - אתמול הייתה ברית המילה של בנו והוא קלקל את הקיבה. תאמרו: ביש מזל. אבל המדור כבר ראה יותר מדי פעמים צירופי מקרים כאלה. והפעם, כפי שמציין בן-דוד, "זו דחייה רביעית-חמישית". התובעת מסכימה להימנע מהוצאת צו הבאה כפוף להמצאת אישור רפואי. הערה מהצד: זה בדיוק מסוג המצבים הרפואיים בהם הרופא תלוי לגמרי במטופל, ואינו יכול לאשר או לשלול את תיאורו.

בן-דוד מכתיב: "זאת הבקשה החמישית לדחיית מועד הדיון, והפעם נוכח קלקול קיבה ממנו סובל הנאשם על-פי הטענה. אין מנוס מדחיית הדיון פעם נוספת. הפעם לא יוּצַא צו הבאה נגד הנאשם, ברם ככל שלא יוצגו מסמכים רפואיים - ישקול בית המשפט הוצאת צו הבאה". כעת מתחיל מו"מ בין הסניגורית לבין בן-דוד על מועד הדיון הבא; דומה שבנסיבות אלו, בן-דוד פשוט היה צריך להודיע מתי הדיון ושהיא תסתדר עם יומנה. לבסוף נקבע 15 ביוני ובן-דוד מציין ש"מועד הדיון תואם עם יומן בא-כוח המשיב".

"השופט הבא ישבור את הראש"

בן-דוד מנסה לעבור לעניינם של שני נאשמים, אך מישהו מתפרץ: "למה אני אחרון? אתה יודע איפה אני גר? יצאתי ב-07:30". בן-דוד מגיב: "אדוני, זה בית משפט!". הוא מטפל באותם נאשמים, ומוכן לקבוע את הדיון הבא לאוקטובר משום שאחד מהם - ללא תאריכים ואסמכתאות - שעד אז יש לו "ועדות רפואיות וטיפולים". בן-דוד מבקש מהנאשם דובר העברית: "תתרגם לו שהוא קיבל כתב אישום ומבקש סניגוריה ציבורית". הוא מזמן מתורגמן לדיון ההקראה ואף מבקש למנות סניגור דובר ערבית אם הדבר מתאפשר.

כעת הגיע תורו של הנאשם קצר הרוח ומתברר שזה היה רק הקדימון. האיש סובל מבעיות נפשיות, אך חוות הדעת האחרונה בעניינו הייתה ביוני 2019 ואז נקבע שאינו כשיר לעמוד לדין. התביעה, בצדק, עומדת על בדיקה עדכנית - אך בן-דוד מציין שהאיש נשלח אשתקד לבדיקה ולא הגיע. סניגורו מזהיר שמצבו של מרשו יידרדר אם יישלח שוב לבדיקה.

בן-דוד רוצה לסייע: "אני מסכים איתך. אפשר להתקדם בלי חוות הדעת. אבל אם הם [התביעה] עומדים על זה, זה מצב מורכב. אני אשלח את זה לראש השלוחה. אם התביעה לא תהיה מוכנה [לוותר], לא תהיה לך ברירה אלא ללכת על חוות הדעת. אם התביעה תגדיל ראש ותאמר שלא היה כשיר [ניתן יהיה לוותר]. אבל הוא לא רוצה ללכת. מה אני יכול לעשות? הוא יכול להיעלם; התיק לא ייעלם".

בן-דוד מאפשר לנאשם לדבר. הלה טוען שאמנם נכנס לבית לא-לו, אך נרדם ולא עשה דבר. "להיכנס לבית - זו עבירה", מנסה להסביר לו בן-דוד. הנאשם: "אתה עושה כאילו פרצתי, גנבתי" ומתחיל לצעוק. בן-דוד נותר רגוע: "אם אתה רוצה רק להשמיע ולא לשמוע, אין בעיה. ברגע שתסיים, תגיד לי. הפנו אותך לפני שנה לפסיכיאטר שיבדוק אותך. הסניגור כנראה צודק".

הנאשם ממשיך להתווכח וטוען שהוא מצוי במעקב חודשי. בן-דוד: "זה משהו אחר, זה לא מספיק לבית משפט. אתה רוצה ללכת לחוות דעת?". הנאשם מתחיל להתמקח: הוא רוצה בדיקה בירושלים או בצורה מקוונת. ואז יש לו דרישה חדשה: להעביר את התיק לירושלים, מקום מגוריו. בן-דוד, עדיין בסבלנות רבה, מנסה להסביר שאין הליך שכזה ומכניס לפרוטוקול את עיקרי הדברים.

אבל כאשר הנאשם ממשיך בשלו, בן-דוד מפסיק להכיל אותו: "יש לך סניגור? דבר איתו". הסניגור, ראוי לציין, היה פאסיבי כמעט לחלוטין ולמעט כמה נסיונות מן השפה ולחוץ - לא עשה דבר כדי להשתלט על מרשו. במבט מהצד נראה, שזה משרת את טענתו בדבר חוסר כשירותו של האיש. בן-דוד מציין בפרוטוקול ש"הנאשם צועק ומתלהם כלפי בית המשפט" ואומר לו: "עד שהתיק הזה יסתיים, אתה תגיע לכאן, ואם לא - אתה תיעצר". בן-דוד מכתיב שהוא נותן לנאשם הזדמנות אחרונה להיבדק בידי פסיכיאטר, ומנחה לבצע את הבדיקה בירושלים ככל שהדבר אפשרי.

הנאשם ממשיך לצעוק: "למה מחליפים כל הזמן שופט? לא מכיר אותו, הוא לא היה בפעם הקודמת". הסניגור מתערב לראשונה ואומר למרשו שאולי התביעה תסגור את התיק, אך בן-דוד מעיר: "אל תבנה על זה". והוא מבהיר: "בדיון הבא, ככל שתהיה חוות דעת, אני מעביר את זה ל-144 [דיון על סדרי התיק] לשופט הבא, שישבור את הראש. הוא לא רוצה לעזור לעצמו - אני לא יכול לעזור לו". רק כעת פוקעת סבלנותו: "אני אקרא לאבטחה. מספיק. צא החוצה, בבקשה. צא החוצה! צא החוצה!". בן-דוד מסנן: "חוצפן"; אבל הנאשם אינו מוותר על זכות המילה האחרונה: "אתה חוצפן".



השורה התחתונה: לא רבים היו נותרים סבלניים זמן כה רב כמו בן-דוד, במיוחד מול הנאשם האחרון, והוא ראוי על כך לשבח. הביקור באולמו הציף בעיות רוחביות - דיונים שלכאורה לא צריך בשבילם שופט ותביעה המתעקשת לבזבז זמן - כמו גם את חוסר האונים של בית המשפט מול נאשם המתחמק בכל דרך אפשרית. כתמיד, בעיות רוחביות מצריכות התייחסות רוחבית.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.