סין ורוסיה: זה מסובך, וגם לישראל זה קשה

ואולם, גם לאחר תחילת המלחמה באוקראינה, ארה"ב מוסיפה להגדיר את סין כאיום העיקרי לביטחונה. בסוף מאי פירט בלינקן את האסטרטגיה של ממשל ביידן כלפי סין, בהדגישו: "גם כשהמלחמה של הנשיא פוטין נמשכת, אנחנו נישאר ממוקדים באתגר החמור ביותר לטווח הארוך לסדר הבינלאומי – האתגר שהרפובליקה העממית של סין מציבה בפנינו". בלינקן אומנם סייג את דבריו באומרו שארה"ב "אינה מחפשת עימות או מלחמה קרה חדשה", אבל בסין הגדירו זאת כ"דיבורים לחוד ומעשים לחוד. הסינים הצביעו, למשל, על העובדה שארה"ב קיימה ביוני מפגן עוצמה בחצר האחורית שלה, כאשר הצי הפסיפי האמריקני יוביל את "התרגיל הימי הגדול בעולם" בהשתתפות 26 מדינות (לרבות ישראל).

מאז הפלישה לאוקראינה גינו פרשנים סינים קולות מבית שביקרו את אכזריות הפעילות הרוסית באוקראינה, בהדגישם את הצורך בגיבוי רוסי לקראת עימות עתידי אפשרי דומה בים סין הדרומי והמזרחי, בדגש על טייוואן. פרשנים סינים אחרים כתבו שהפסד של פוטין לאוקראינה ולמערב פירושו שסין תהיה "הבאה בתור". בתקשורת המפלגתית-ממלכתית נטען שוב ושוב, שהמערב בהובלת ארה"ב מנצל את המלחמה כדי "להגביר את פעולות הדיכוי וההכלה שלו נגד סין".

המלחמה באוקראינה ממחישה את ערכו הרב של מערך הבריתות של ארה"ב, שמגיש סיוע צבאי לקייב, בעוד רוסיה, הנלחמת לבדה, מתקשה להכריע. בדומה לרוסיה סין מסתמכת רק על עצמה, ולה ברית היסטורית אחת בלבד, עם קוריאה הצפונית, הענייה והמבודדת. בעיני האסטרטגים בבייג’ינג, גם ערכה הצבאי של "אחוות הברזל" עם פקיסטן האסלמיסטית הוא מוגבל.

בשנים האחרונות הלחץ שמוסקבה ובייג’ינג חשות בו מצד וושינגטון מביא אותן להדק את שיתוף הפעולה הצבאי. אין תימה שבשעה שמנהיגי ה-Quad התכנסו בטוקיו, ערכו מטוסי קרב רוסיים וסיניים גיחה משותפת לגבול יפן. גם המראות של ההרס הכבד בבוצ’ה ובמריופול לא מנעו מהדיפלומט הבכיר של סין, יאנג ג’יה-צ’ה, לכתוב החודש בבטאון המפלגה שבשנה הקרובה "על סין ורוסיה לדבוק בשותפות האסטרטגית המקיפה של תיאום לעידן החדש".

למרות הכרזות יומרניות על שותפות "ללא גבולות", האמון ההדדי בין רוסיה וסין הוא מוגבל. מראשית המלחמה הבהירו בכירים סינים שאין ברית צבאית בין המדינות, וטרם סופקו עדויות לסיוע ביטחוני סיני לרוסיה. רוסיה מסרבת למכור לסין את הטכנולוגיות הצבאיות המתקדמות ביותר שלה, ואילו הסינים מבצעים פריצות סייבר לשרתי התעשיה הביטחונית הרוסית. רוסיה מקרינה את עוצמתה באירופה, במזרח התיכון ובאפריקה במישור הביטחוני והפוליטי באגרסיביות רבה, בעוד שסין מתמקדת בפיתוח הכלכלי. ואילו במרכז אסיה, שחשוב לרוסיה במיוחד, סין נוגסת בהשפעה הרוסית בכל ההיבטים.

מבט חטוף במפה ממחיש את האתגרים הביטחוניים האדירים שטמונים בקריסה אפשרית של הענקית מצפון, שעימה סין חולקת גבול המתפרש על פני למעלה מ-4,000 ק"מ, שגם ההסכמה (2003) על התוואי שלו אינה מסוגלת להשכיח את העבר המדמם לאורכו. לאומנים סינים שמייחלים לאיחוד עם טייוואן עדיין מביטים בערגה על נמל ולדיווסטוק, ששושלת צ’ינג נאלצה למסור לרוסים במאה ה-19, ומסתכלים בכעס על מונגוליה העצמאית, שרק בשל התערבות סובייטית אינה מאוחדת כיום עם מונגוליה הפנימית של סין.

הוגים רוסיים, מצידם, חוששים כי סין עלולה בעתיד לנצל את החולשה של רוסיה ואת מיעוט התושבים בחלקה המזרחי העצום כדי להשתלט על שטחיה. התחזיות לפיה רוסיה תהפוך להיות מדינת חסות של סין הן חלום בלהות עבור הקרמלין לא פחות מאשר המשך הדומיננטיות המערבית בזירה הבינלאומית.

החזון המשותף לעתיד הסדר העולמי מוגבל להתנגדות של סין ורוסיה להובלה אמריקנית. מעבר לכך, סין היא המרוויחה הגדולה ביותר מהסדר העולמי הקיים והגלובליזציה בהובלת המערב. היציבות היחסית והפריחה הכלכלית העולמית הטיסה את המדינה למקומה הנוכחי ככלכלה השנייה בגודלה בעולם. בהשוואה לפעילות החתרנית של רוסיה, המעוניינת להפוך את הסדר הקיים על פניו, בייג’ינג מבצעת שינויים הדרגתיים שיעניקו ייצוג גבוה יותר לאינטרסים שלה.

גם היחסים עם המערב אינם חופפים. למרות ההתבטאויות הלוחמניות של סין, היא זקוקה למערב כדי להתמודד עם שורה של אתגרים מערכתיים המפרידים בינה לבין הגשמת "החלום הסיני" של מדינה סוציאליסטית מודרנית: איזון בין שנתיים של מגפה וסגרים דרקוניים לבין שיקום כלכלה מקרטעת, תמורות של רפורמות פוליטיות-חברתיות-כלכליות מקיפות, אוכלוסייה מזדקנת, התחממות אקלים ועוד אתגרים מבית. הסחר שלה עם רוסיה מתגמד לעומת הסחר בינה לארה"ב (657 מיליארד דולר) והאיחוד האירופי (828 מיליארד דולר). נתונים אלה יכולים להסביר מדוע בנקים ממשלתיים וחברות סיניות משתפים פעולה (לרוב) עם הסנקציות המערביות, ושיתופי פעולה עם חברות סיניות בינלאומיות נעשים בפרופיל נמוך.

מעמדה הבינלאומי של רוסיה נחלש במידה ניכרת בעקבות הפלישה לאוקראינה וצבאה סופג אבדות כבדות, אבל כלכלתה עתירת המשאבים מתאפיינת בחוסן גבוה, כפי שהמחישו שמונה שנים של סנקציות קודמות. סביר להניח כי מוסקבה תמשיך למלא תפקיד חשוב בזירה העולמית בכל תרחיש של התייצבות המשבר באוקראינה.

על-רקע זה, הקהילה הבינלאומית אינה מאוחדת ביחס למלחמה באוקראינה, באופן המשקף את הנטייה של מדינות רבות לנקוט מדיניות גידור זהירה בתחרות בין המעצמות, תוך העדפת האינטרסים הייחודיים שלהן מול רוסיה או סין. בעלות ברית ותיקות של ארה"ב, כגון הודו, מדינות המפרץ ומדינות דרום-מזרח אסיה כגון הפיליפינים, אינן מצטרפות לסנקציות ונמנעות מקטיעת הקשרים עם מוסקבה, בדומה להתעקשותן להימנע מבחירת צד בתחרות האסטרטגית בין המערב לסין.

המשבר סביב אוקראינה ממחיש את ריבוי מרכזי הכובד (רב-קוטביות) ואת הפילוג במערכת הבינלאומית, כשהמחנה המערבי יוצא חזק יותר ומלוכד יותר בעקבותיו. אף על-פי כן, כיום לא די בעוצמתו הכלכלית והצבאית של מחנה זה כדי לשקם את העליונות העולמית שממנה נהנה עם קריסת בריה"מ. ההסבר לכך הוא שחרף ההתחזקות הניכרת של הגוש הדמוקרטי-ליברלי בשלושת העשורים האחרונים, ברוב מדינות העולם שולטים עדיין משטרים בלתי דמוקרטיים, שמנהיגיהם חשים קרבה ערכית רבה יותר למוסקבה ולבייג’ינג מאשר לוושינגטון ולבריסל.

גם ישראל מצויה במוקד של לחצים, בייחוד מוושינגטון, להגביל את הקשרים עם מוסקבה ובייג’ינג. אולם הדילמות עבור מקבלי ההחלטות בירושלים מורכבות יותר מאשר אלו של מדינות לא דמוקרטיות. בניגוד אליהן, ישראל שייכת למחנה המערבי וחולקת עימו עולם ערכים משותף, ודעת הקהל בישראל נוטה לשקף זאת בהבעת תמיכה באוקראינה.

ריבוי אתגרי הביטחון בסביבתה האסטרטגית של ישראל מקשים עליה לקטוע באופן מוחלט את קשריה עם רוסיה, שיש לה השפעה על בעיות הביטחון העיקריות של ישראל, או על היפרדות כלכלית מסין, שותפת סחר חשובה. רוסיה תוסיף לשמר את הדומיננטיות שלה בסוריה, תשמש מעצב מרכזי בנוגע להתבססות אירן שם ובנוגע לפעילות צה"ל בסוריה, וייתכן שאף בלבנון, ותשמר השפעה בסוגיית הגרעין האירני. קשריה עם אויבי ישראל ויריביה מעניקים לה כוח היזק רב באשר לאינטרסים הישראלים. לבסוף, קהילת יהודי רוסיה והיהודים באזורים שנכבשו על-ידי הרוסים באוקראינה, מושפעים מקשרי ירושלים-מוסקבה.

חרף לחצים פנימיים וחיצוניים כבדים, בחרה ישראל בדרך אמצע: היא אומנם גינתה חד-משמעית את המתקפה הרוסית, אולם משמרת קשר הן עם הקרמלין והן עם הנשיא ולדימיר זלנסקי, למקרה שתתבקש לסייע; היא מעניקה סיוע הומניטרי נרחב יחסית לאוקראינה, אולם מסרבת לספק נשק התקפי. בעוד שבזירה הציבורית בישראל ובעולם תוקפים את הממשלה באמירה ש"אינה בצד הנכון של ההיסטוריה", הרי שבשיח עם ממשלות וקהילות מומחים במערב, ואפילו באוקראינה, עמדת ישראל זוכה להבנה.

במקביל, החל מימי ממשל טראמפ מפעילה ארה"ב לחץ כבד על ישראל להגביל את הקשרים עם סין. העמדה של ממשל ביידן, לפיה סין נותרה האיום המרכזי על המערב, מבשרת האצה של המגמות השליליות ביחסי ירושלים-בייג’ינג. הדבר בא לידי ביטוי בהפסד של חברות סיניות במכרז הרכבת הקלה בגוש-דן, ובניסיון התמוה של שגרירות סין בישראל לדרוש מהעיתון ג’רוזלם פוסט לצנזר כתבה, כשהיא מאיימת לפגוע ביחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

ובכל זאת, מה שאמרנו על המשך חשיבותה של רוסיה בזירה הבינלאומית, נכון שבעתיים כלפי סין, שלפי ההערכות תהפוך לכלכלה הגדולה בעולם בעשור הקרוב. ב-2018 הפכה סין לשותפת הסחר השנייה בגודלה של ישראל, וחתימה מסתמנת על הסכם אזור סחר חופשי בשנה הקרובה תבטיח שתהפוך לשותפה הגדולה ביותר במקום ארה"ב. זאת ועוד: בזמן שארה"ב מצמצמת את נוכחותה במזה"ת, סין פועלת נמרצות לשדרג את השפעתה באזור. חוקרים סינים בכירים כתבו לאחרונה שהמלחמה באירופה צריכה לשמש רוח גבית למאמץ הזה.

בשונה מתקופת המלחמה הקרה, כיום הגלובליזציה ואופיה הרב-קוטבי של המערכת הבינלאומית מובילות לכך שכל חלוקה לגושים על-פי קווים אידאולוגיים בין דמוקרטיה לאוטוקרטיה אינה חדה. גם במחנה המערבי ישנם הבדלי גישות ביחס לרוסיה וסין. הקריאות לממשלת ישראל לפגוע עמוקות בקשר עם מוסקבה כדי "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה", או להזדרז ולהגביל את הקשרים עם סין, מציעות לה בעצם לשלם מחירים אסטרטגיים כבדים וארוכי טווח, בעוד שערכם של ההישגים שמהלכים כאלה יביאו – לוט בערפל.

ישראל נוהגת נכון כאשר היא נמנעת מתפניות חדות ביחסיה עם סין ורוסיה, ויש להמשיך לעצב מדיניות כלפי כל אחת מהן בנפרד. עליה להמשיך לאזן בין הפוטנציאל הטמון בהעמקת שיתוף הפעולה המעשי עם סין, תוך התחשבות ברגישות המערבית ובשיקולים ביטחוניים. מול רוסיה, מומלץ לשמר ערוצי שיח פוליטיים וביטחוניים כדי לקדם את האינטרס הישראלי במזה"ת, אך לא להימנע מביקורת על מוסקבה. נכון להמשיך להימנע מאספקת נשק לאוקראינה, ולהוסיף לסייע לה ביד רחבה יותר במישור ההגנתי וההומניטרי. דו-שיח שוטף של ישראל עם בירות המערב בסוגיית התחרות בין המעצמות יסייע להגביר שקיפות ולכייל ציפיות.