"עוד אחד!", אמר מנהל השכרת דירות בסינגפור לכתב אקונומיסט שהגיע מהונג-קונג. התגובה מלמדת מי מהשתיים נהנית כרגע משפע של אנשים ועסקים. האיתות האחרון היה גישתן לקורונה: סינגפור החלה להיפתח לפני שאר העולם; הפסקת הבידוד הנדרש מן המגיעים להונג-קונג אינה נראית באופק.
הונג-קונג נתפסת כמרכז הפיננסי השלישי בחשיבותו בעולם, אחרי ניו-יורק ולונדון, ולפני סינגפור ושנגחאי. אבל עוד לפני הקורונה התעורר ספק בדבר דיוקו של דירוג זה. ב-25 השנים שחלפו מאז הוחזרה הונג-קונג לריבונות סינית, הידקה היבשת את שליטתה על המחוז: חוק הביטחון הלאומי הוחמר, עצמאות בתי המשפט נפגעה. הדבר הגביר את משיכתה של סינגפור, ובמקביל פחתו ההטבות של הונג-קונג מבחינת חברות המשקיעות בסין בהשוואה לשנגחאי. כיצד יתפתחו תפקידיהן של שתי הערים? אקונומיסט מציע להביא בחשבון שלושה גורמים: השימוש בעיר לניהול עסקים איזוריים או עולמיים, מיצובה כמרכז לניהול עושר שנוצר במקומות אחרים והגודל של שוקי ההון והשירותים הפיננסיים הממוקמים בה.
נתחיל בשאלה היכן מצויים העסקים. מעמדה של הונג-קונג כבסיס לחברות בינלאומיות היה קשור מאז ומתמיד ליחסיה עם סין, והללו התהדקו בשנים האחרונות. מספר החברות האמריקניות הפועלות בעיר אומנם ירד מאז 2012, אך מספר החברות הסיניות בה זינק. לסינגפור אין מעמד דומה, אבל יש משמעות רבה לגל של חברות בינלאומיות שלאחרונה פתחו בה משרדים – ואפילו חברות היי-טק סיניות עושות זאת, כדי לעקוף את "חומת האש הגדולה" הסינית המגבילה את הפעילות הבינלאומית. רשמית סינגפור אינה מעודדת הגירת חברות מהונג-קונג, אך בפועל היא בהחלט עושה זאת.
שנגחאי משכה חברות מערביות לפני הקורונה והן העבירו מהונג-קונג אליה את מטותיהן האיזוריים. אבל הסגרים הקשים במדינה בכלל ובעיר זו בפרט ציננו מגמה זו. סקר שנערך לאחרונה בין 133 חברות אמריקניות העלה, כי רק אחת מהן שוקלת להגדיל את השקעותיה בסין. עם זאת, מבחינת חברות הפועלות בסין גופא, שנגחאי עשויה להסתבר כחסרת תחליף. ככל שסין מהדקת את אחיזתה בהונג-קונג, כך הנוכחות במדינה עצמה הופכת להיות פחות בלתי מושכת. יש בה גישה דרקונית לממשל תאגידי ולקורונה, אך לצד זאת היא שוק ענק.
כאמור, הגורם השני הוא ניהול עושר – וכאן מתנהלת במלוא עוזה התחרות בין הונג-קונג לבין סינגפור. היקף הנכסים המנוהלים בהונג-קונג זינק בעשור שעבר מ-1.3 ל-3 טריליון דולר – אבל סינגפור זינקה מטריליון ל-3.4 טריליון דולר וחלפה על פני הונג-קונג כבר ב-2017. היא נהנית מחוקי פשוטים בתחומי הנאמנות והמיסוי, ובשנת 2020 השיקה כלי השקעה חדש ופופולרי. הונג-קונג סובלת מהצטמקות גם בתחומים אחרים של ניהול השקעות: קרנות הון סיכון המקוות להיבנות מהפריחה בדרום-מזרח אסיה מעדיפות את סינגפור, בין היתר בשל יחסיה הקרובים עם חברות הודיות.
אקונומיסט עובר לגורם השלישי – שוקי הון ובנקאות השקעות – וכאן הונג-קונג שומרת על מעמדה המוביל. סין אינה מתכוונת לאפשר זרימת הון חופשית מן המדינה ואליה, וכך נשמר מעמדה של הונג-קונג כשער ליבשת. 75% מן העסקות ביואן הסיני, המבוצעות במערכת "סוויפט" הבינלאומית, נרשמות בהונג-קונג. שווי המניות הרשומות בבורסה המקומית הוא 5 טריליון דולר, לעומת 7 טריליון דולר בשנגחאי ו-700 מיליארד דולר בסינגפור. מצב זה סייע להונג-קונג לפתוח פער בבנקאות העולמית, אם כי חלק מהדסקים שלהם עברו לסינגפור בשל מגבלות הקורונה.
אקונומיסט מסכם: הונג-קונג ממשיכה להיות הנתיב להשקעות בסין, אך תתקשה למשוך סוגים חדשים של פעילות. רוב החברות שעוברות אליה הן סיניות; מבחינתן של אחרות, האיחור בפתיחתה מחדש אחרי הקורונה מסמל את חוסר האכפתיות שלה למעמדה העולמי. לכן, חברות המבקשות לפעול באסיה צפויות להעדיף את סינגפור, ואילו הפועלות בסין – יבחרו לפעול מהמדינה עצמה.
