שיר של עדנה אפק

פסֵיפָסִים

גְּאוֹנִים וְשׁוֹתְקִים רָבְצוּ פְּסֵיפָסִים
אִלְּמוּתָם עֵדוּת לַפְּאֵר שֶׁהָיָה:
עִיר בִּירָה,
חֲתִימַת הַמִּשְׁנֶה
סַנְהֶדְרִין, וְחָכְמַת הַשְּׁפִיטָה.

יֶלֶד קָטֹן כִּדְרֵר בְּכַדּוּר
וְהִפְרִיחַ צַהֲלוֹת שֶׁל שִׂמְחָה.
חָשַׁשְׁתִּי שֶׁיַּחְרִיד פְּסֵיפָסִים
מֵרִבְצָם
וְיָפֵר שַׁלְוַת עֵדוּתָם.

אָז אָמַרְתִּי:
יֶלֶד הֲתֵדַע
מָה פֹּה הָיָה?
מוֹשַׁב הַסַּנְהֶדְרִין
וַחֲתִימַת הַמִּשְׁנָה.
כָּאן נֶאֱגָר סוֹד רוּחַ גְּבוּרָה.
הֲתֵדַע?

וְהַיֶּלֶד בִּי הִבִּיט בִּתְמִיהָה:
מִשְׁנָה?
סַנְהֶדְרִין?
מִלָּה מְשֻׁנָּה.
הַי גְּבֶרֶת, מָה בְּדִיּוּק אַתְּ רוֹצָה?

אָז אָמַרְתִּי:
כָּאן שָׁכְנָה בַּגָּלִיל עִיר בִּירָה
כָּאן הִלֵּךְ הַנָּשִׂיא יְהוּדָה
כָּאן חָשַׁב וְהָגָה
פֹּה חָתַם אֶת רוּחַ גְּבוּרַת חַכְמֵי הָאֻמָּה.

אַךְ הַיֶּלֶד הִמְשִׁיךְ לְכַדְרֵר וְאָמַר:
אִשָּׁה זְקֵנָה, מָה הִיא תֵּדַע?
אָמַר, וְהֵקִים מְהוּמָה.
וְהוֹרָיו לֹא כִּיהוּ בּוֹ
וְאַף לֹא אָמְרוּ לוֹ דְּבַר מָה.

שׁוֹתְקִים רוֹבְצִים פְּסֵיפָסִים
אִלְּמוּתָם גְּאוֹנָה.
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא.
וְכָךְ בַּשְּׂדֵרָה
הִמְשִׁיךְ, וְהִמְשִׁיךְ הַכִּדְרוּר
וּמוּסִיקָה קוֹלָנִית, לבִדּוּר

הכותרת

פסיפס או מוזאיקה, להזכיר, זו יצירה אומנותית העשויה חלקים קטנים של אבנים, בדרך כלל, שיש הרמוניה ביניהם לכדי עיטור שלם מסוים. כלומר, אין חלק מהפסיפס שעומד בפני עצמו. האחד קשור לשני אל מערכת הומוגנית אחת. ולמה אני אומר זאת? כי לכך אני מצפה מתכני השיר. היינו תרומה של כל אחד מאנשי השתיקה היפה למכלול השלם שנקרא למשל תורה שבעל פה או תיעוד של יצירת מופת לדורות. כלומר, בחירת הכותרת כבר מסקרנת את הקורא לקרוא את השיר כדי לעמוד על מהות הפסיפס.

בית ראשון

גְּאוֹנִים וְשׁוֹתְקִים רָבְצוּ פְּסֵיפָסִים
אִלְּמוּתָם עֵדוּת לַפְּאֵר שֶׁהָיָה:
עִיר בִּירָה,
חֲתִימַת הַמִּשְׁנֶה
סַנְהֶדְרִין, וְחָכְמַת הַשְּׁפִיטָה

גאון היה תואר של ראש ישיבה מסוף המאה השישית עד אמצע המאה השביעית אך האמת היא שבעגה הציבורית אנו מכנים את חז"ל כגאונים מבלי לשייך לתקופה מסוימת ונראה לי שלכך התכוונה המשוררת.

הגאונים הללו כבר לא קיימים אך כל אחד מהם היה כאבן בפסיפס שיחד יצרו עולמות רוחניים חשובים ביהדות ושתיקת הספרים היא אכן עדות להדר ולפאר שהיה בזמן בו הם חיו את חייהם, את התלהבותם, את הפולמוסים והמחלוקות שביניהם. האמת שהרביצה מאז מותם ממשיכה גם לימינו אנו הם רבצו פסיפסים כשמתו, אך הפסיפסים נשארו כעדות לכל פועליהם.

וכאן בא פרוט קל כדוגמה עיר בירה (כמיהה לירושלים כאסוציאציה ראשונה, מאוחר יותר מתברר שהכונה לכרם דיבנה) חתימת המשנה שהיה אירוע נכבד ובעצם היא רוצה להזכיר את כל מפעל המשנה וכן הסנהדרין תוך ציון של חכמת השפיטה שמתקשרת לגאונות שלהם. ואני שואל האם הם באמת אילמים? או שמא הפסיפסים מדברים את עצמם לא רק כסמל למה שהיה, אלא לתכנים שנמצאים מאחורי הסמל. זו שאלה המתבקשת מהכתובים אך נמשיך הלאה:

בית שני

יֶלֶד קָטֹן כִּדְרֵר בְּכַדּוּר
וְהִפְרִיחַ צַהֲלוֹת שֶׁל שִׂמְחָה.
חָשַׁשְׁתִּי שֶׁיַּחְרִיד פְּסֵיפָסִים
מֵרִבְצָם
וְיָפֵר שַׁלְוַת עֵדוּתָם.

מעניינת הסימטריה הניגודית - הילד שכל עולמו המשחק והמאפיין הוא באמת הכדור לעומת אנשי הפסיפסים שכל עולמם הוא הרוח, המשנה, התלמוד וכו, היינו במישור הפילוסופי הצבת החומר מול הרוח. וכן עולם המבוגרים מול עולם הילדים. למה ילד קטן? להזכירך "מפי יונקים ועוללים יסדת עוז" (תהילים).

אז הילד הקטן כדרר בכדור ושמח. הניגודיות יוצרת מתח דרמטי נפלא בשיר. הגאונים שהיו השותקים בפסיפס, לעומת ילד בראשית חייו שעולמו הוא המשחק בכדור. והקיטוב או ההנגדה הם אחד מהאמצעים הספרותיים היפים ליצירת מתח דרמטי בשיר. והמשוררת עושה זאת יפה.

אגב כדור: כדור הוא עגול, והוא מתגלגל. הילד במעגל החיים שנמצאים במעגל העולם על פני מעגל כדור-הארץ. כל חייו לפניו והכדור המתגלגל הוא סמל לחייו שמכאן ואילך יתגלגלו להם בנתיבם בחיים. האם זה יכול לעורר אסוציאציה לגבי תמונת הפסיפסים החומריים שגם הם כנראה עגולים? בהחלט כן כי כך אנו רואים את הצורות במרחב כדור-הארץ, מערכת של מעגלים. עיגול מסכת חיינו; עיגול בתוך עיגול. ילדות, נערות וכו.

מול הילד עומדת המשוררת הנכנסת לתמונה ומנסה להגן על הפסיפסים היקרים שחס וחלילה השובבות הילדותית לא תפר את היפה שבתרבות הרוחנית היפה שניתנה לנו. האם יש יסוד סביר להניח שיש מקום לחששה של המשוררת שהילד יפגע בערכי התרבות הללו? האם יבעט את הכדור אל תוך הפסיפס? השאלה נשארת פתוחה להמשך.

ובכן בית שלישי

אָז אָמַרְתִּי:
יֶלֶד הֲתֵדַע
מָה פֹּה הָיָה?
מוֹשַׁב הַסַּנְהֶדְרִין
וַחֲתִימַת הַמִּשְׁנָה.
כָּאן נֶאֱגָר סוֹד רוּחַ גְּבוּרָה.
הֲתֵדַע?

היא שואלת שאלות רטוריות את הילד הקטן, שהרי גם לקורא וגם לדוברת ברור שהשובב עם הכדור לא יודע עדיין על המורשת שהשאירו חז"ל (לפחות לא על רובה) ואגב השאלות הרטוריות שבעצם מזכירות לנו את מהות הפסיפסים בתוספת גבורה (בר כוכבא, רבי עקיבא ותלמידיו ועוד) אנחנו מודעים לחשיבות הרבה שיש למורשת החז"לית בעיניי הדוברת. היא רואה את האתרים שבירושלים כקודש שאסור לחללו. ולכן "התדע"? מין טון מוביל לשאלה התדע את קדושת המקומות האלו מול הכדור שהוא חולין?

בית רביעי

וְהַיֶּלֶד בִּי הִבִּיט בִּתְמִיהָה:
מִשְׁנָה?
סַנְהֶדְרִין?
מִלָּה מְשֻׁנָּה.
הַי גְּבֶרֶת, מָה בְּדִיּוּק אַתְּ רוֹצָה?

הילד כצפוי מהבית הקודם מרים גבה! הוא תוהה על המילים המוזרות בעיניו שהדוברת אומרת כמו משנה, סנהדרין. מעין בורות ובערות. עד כדי כך שהוא אפילו לא מבין את הדרישה של הדוברת אליו ואומר "מה את בעצם רוצה לומר? הדברים שלך רחוקים מהשכל לא ברורים. שוב ניגודיות בין הילד הקטן השובב שעולמו הוא המשחק לעומת הגברת הנכבדה המנסה להגן על נכסי מורשת האומה.

ויש לשים לב ליפה שבהקבלות של התהייה של הילד או התמיהה שלו וכאן אני מתייחס לצורה המחזקת את התוכן:

א. חזרה על המילים משנה סנהדרין

ב. המילה סנהדרין נשמעת לו כאילו מגלקסיה אחרת

ג. הי גברת מה את רוצה?

החזרות האלו בצורות שונות מיפות את השיר צורנית ומחזקות אותו תוכנית.

בית חמישי

אָז אָמַרְתִּי:
כָּאן שָׁכְנָה בַּגָּלִיל עִיר בִּירָה
כָּאן הִלֵּךְ הַנָּשִׂיא יְהוּדָה
כָּאן חָשַׁב וְהָגָה
פֹּה חָתַם אֶת רוּחַ גְּבוּרַת חַכְמֵי הָאֻמָּה.

בבית זה יש ציון של מקום ההתרחשות, היינו בגליל. בעיר הבירה לדעתי הכוונה לכרם דיבנה של רבי יוחנן בן זכאי. מזכירה את רבי יהודה הנשיא וחתימת המשנה. מה הילד עם הכדור יודע על כרם דיבנה? כלום. מה הוא יודע על חתימת המשנה? כלום. כלומר, הגברת הדוברת מנסה בכל זאת להעביר לילד הקטן משהו מקדושת המורשת ואתרי הארץ אך ברור לכל שזה משחק אבוד. המשחק בכדור הוא ממשי יותר לילד מאשר "משחק" הרוח והמורשת.

בית שישי

אַךְ הַיֶּלֶד הִמְשִׁיךְ לְכַדְרֵר וְאָמַר:
אִשָּׁה זְקֵנָה, מָה הִיא תֵּדַע?
אָמַר, וְהֵקִים מְהוּמָה.
וְהוֹרָיו לֹא כִּיהוּ בּוֹ
וְאַף לֹא אָמְרוּ לוֹ דְּבַר מָה.

כאן מופיע העוקץ. לא רק שהילד חי בעולמו ולא רוצה לשמוע משהו מתרבות עמו אלא גם ההורים שכנראה עמדו מהצד (אחרת איך ידעו) לא העירו לו דבר. לא כיהו בו. אישה זקנה, מה היא תדע? יש בכך רמז גם לזלזול של תינוקות של בית רבן לגבי והדרת פני שיבה וזה נכון בלא מעט מהמקרים ומצער. המישור הוא פער הדורות וכל הקשור בכך (תרבות, סביבה, חינוך, מוסכמות וכו).

הילד המשיך לכדרר. כלומר, המשיך במעגל חיי הילדות שלו מבלי לנסות לקלוט משהו מהתרבות המזדמנת לידו. ברובד השני יש כאן רמז לחופש הפרט לעומת הניסיון לרסן אותו לרגע כדי לשמוע גם דברים אחרים שעלולים להפריע את סדר יומו הרגיל.

בית אחרון

שׁוֹתְקִים רוֹבְצִים פְּסֵיפָסִים
אִלְּמוּתָם גְּאוֹנָה.
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא.
וְכָךְ בַּשְּׂדֵרָה
הִמְשִׁיךְ, וְהִמְשִׁיךְ הַכִּדְרוּר
וּמוּסִיקָה קוֹלָנִית, לבִדּוּר

עולם כמנהגו נוהג. שותקים הפסיפסים. ובשדרה בין זקיפות העצים שמנסים אולי לשמור גם הם על המורשת הכדור ממשיך להתגלגל וברקע מוזיקה קולנית מבדרת (להבדיל ממוזיקה חסידית).

רובד שני או הבט נוסף וקישוטים

לכאורה פרדוקס: אם רבצו פסיפסים בשתיקם, איך ילד קטן יכול להחריד פסיפסים אילמים מרבצם? והשאלה היא האם הפגיעה בקודש על-ידי מעשה שטות יכולה באמת לפגוע בקודש או אולי לעורר עניין בו? המבוגר לא מוכן לקחת שום סיכון. יש למנוע ממנו את חילול הקודש.

"גְּאוֹנִים וְשׁוֹתְקִים רָבְצוּ פְּסֵיפָסִים" מול "חָשַׁשְׁתִּי שֶׁיַּחְרִיד פְּסֵיפָסִים מֵרִבְצָם". זו אכן שאלה פתוחה לקורא בין השורות. האישה משתמשת בפן ההיסטורי של ימי המשנה, יהודה הנשיא סנהדרין. תקופה רחוקה בזמן מעולמו של הילד של המאה העשרים. הנגדה שנראית תמימה אך מעניינת מצד המבוגרת האדוקה באהבת המסורת והקודש.

מה פירוש שהילד הביט בה בתמיהה? ברובד שני הכוונה להנגשה של שני עולמות. העולם החילוני הפורץ כל גבול לעומת העולם הממוסגר בחרדת הקודש הדתי הרוחני. והשאלה האם המקרה המוצג כאן הוא תקדים מחייב או מקרה אחד שמצאה המשוררת להעלות בידיעה שיש גם מקרים הפוכים לכך היינו, חילוניות פתוחה למסורת ולכיבוד של קדושי ישראל?

ובכל זאת למרות שהדוברת יודעת שאין עם מי לדבר היא בכל זאת אומרת את שבלבה. כאן היה יהודה הנשיא, כאן למדו תורה, כאן נלחמו ברומאים על קידוש השם וכו. כלומר, על הדורות המתגלגלים הלאה בזמן להמשיך וללמד ולהזכיר את קדושי ישראל אפילו אם יש סיכוי קלוש שהדברים ייקלטו באוזן השומע.

אך המשוררת לא משאירה את השאלות פתוחות. היא נותנת את תשובתה שלה בסוף השיר כאשר אומרת: בשדרה הכדרור ממשיך ואפילו מוזיקה קולנית מבדרת, רמז ברור למוזיקה שאינה חסידית בלשון המעטה והמשך החילוניות המכדררת עצמה מדור לדור.

סיכום

השיר יפה. הוא מראה כמה מישורים - מישור הדו שיח, המישור ההיסטורי, מראי מקום בארץ, חילוניות מול דתיות, פער דורות (אין טעם לפרט כי השיר מדבר בעד עצמו). ישנה פואנטה שמייפה את השיר. ישנן גם הפתעות בשיר העשויות בשום שכל וחכמה, למשל עיר בירה שרק בבתים מאוחרים נרמז שזה כרם ד'יבנה של רבי יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה וחכמיה. הפתעה נוספת שמתברר שהאירוע התרחש בגליל כאשר בתחילת השיר זה נראה מקום בלתי מוגדר. וכן מתברר שההורים של הילד נמצאים בקרבת מקום. אלו אמצעים ספרותיים חכמים ויפים - ההפתעה הקיטוב, הפואנטה, הכותרת ועוד.