קייט בוש שרה "הודיני"

אני שומע שוב ברגעי השלווה את קייט בוש שרה "הודיני". קולה הגבוה של קייט מפלח את הדממה ומעלה באוב את המראות. הודיני, נעול בכלוב, גופו אזוק בשלשלות, בעוד רגע ירד למעמקי הים. המונים צופים במחזה הדרמטי. אם הודיני יכשל, חלילה, הוא יסיים את דרכו מתחת למים וכשהמסך יעלה, תתגלה בכלוב גופה נטולת חיים. הודיני לא בא לבד ולא כדי להציל את עצמו. הודיני הוא שליח של מאוויינו הנסתרים והגלויים. הודיני בא לגאול את נשמותינו המיוסרות. הוא בא להוכיח לנו שאם נאמין ונשתדל הכל באמת אפשרי. דממה. איש לא נושם. כל כך שקט עד ששומעים את הלמות הלב של הקהל.

פתאום, כאילו מתוך חלום, נפרדת מהדבוקה אישה זקופה, לבושת שחורים. היא צועדת בדממה לעבר הודיני כדי להיפרד ממנו. זוהי קייט היפה שלנו, חברתו. קייט מנשקת את הודיני על שפתיו ותוך כך תוחבת לתוך פיו, בעזרת לשונה, מפתח קטן שבעזרתו יצליח להתיר את הכבלים ולהשתחרר מהכלוב. דממה. הכבל עולה באיטיות ומעשה כשפים, הכלוב ריק. כשהודיני מופיע על פני המים הקהל יוצא מגדרו. רבים בוכים בהקלה. כולם מבינים שזה טריק ולא קסם, אבל ההתרגשות היא אמיתית. גם אני מתרגש.

ופתאום, חודרת לתוכי ההכרה שכדי להציל את מדינת ישראל מהכנופייה שהשתלטה עליה, גם אנחנו צריכים קוסם או לפחות נס. ארבע מערכות בחירות והפיכה משפטית שלטונית אחת, הותירו את רוב הציבור חבול ומיואש ועל השנה האחרונה, היא "שנת הריפוי", כבר ניתן להגיד שהתרופה הייתה גרועה מהמחלה. גם פרפורי הגסיסה הממושכים של ממשלת הרל"בים מרטה את העצבים הקולקטיבים, שחקה את שארית ההסכמה הלאומית, קיבעה נורמות ציבוריות פסולות ויצרה כאן פלונטר פוליטי, חברתי, כלכלי וביטחוני שרק קוסם יוכל להתיר.

לא, אנחנו לא חמוצים, המצב הוא זה שחמוץ. כל הרבה דברים מקולקלים ורקובים כאן שקשה לדעת ממה להתחיל את התיקון. מהביטחון האישי שהתערער? מיוקר המחיה הבלתי נסבל? ממצוקת הדיור הנוראה? ממערכות השלטון המסואבות? מהתקשורת המוטה? מהניהול הכושל? האזרח הקטן נושא את עיניו ורואה סביבו רק שקרנים, נוכלים, שנאה, אלימות שלטונית, אכיפה בררנית ומעל לכול פוליטיקאים חסרי בושה. בישראל אין כיום דמוקרטיה אמיתית אלא שלטון של מיעוט כוחני וחסר מעצורים שתופר תיקים למתנגדיו, מרגל אחרי אזרחיו ודורס כל מי שעומד בדרכו. כדי להשתחרר מכבלי הדיקטטורה הזו לא מספיק קוסם, אלא גם מפתח. והמפתח הזה נמצא בידיים שלנו.

יובל נוח הררי טוען שבני אדם מאמצים סיפורים דמיוניים משותפים כדי להתאגד ולאפשר להם לחיות ולפעול יחד. הסיפור המשותף של רוב עם ישראל היה ונשאר הציונות. הדת שלנו הייתה ונשארה היהדות והארץ שלנו היא ארץ ישראל. מה שקרה בישראל הוא שהשמאל הפסיק להאמין בסיפור המשותף שלנו, אימץ סיפור חדש ומצא לעצמו חברים חדשים. קולו קול יעקוב אבל הידיים הפכו ידי עשיו. תמורת כרטיס חבר למועדון הקוסמופוליטי העולמי, השמאל המיר את דתו וויתר על ארצו והחליף את זהותו. וכאשר שיירת השמאל דוהרת לעולם דמיוני של שלום, שגשוג, אנרגיה ירוקה ותקינות פוליטית, אנחנו, הכלבים, יכולים מבחינתו להמשיך לנבוח.

השמאל לא רואה אותנו ממטר. ולמה שיראה? אנחנו אולי הרוב בעם, אבל להשקפתו אנחנו פחות אינטליגנטים, פחות תרבותיים ולכן גם לא ראויים לשלוט או להחליט על גורלנו. ראש הממשלה הנכנס יאיר לפיד שרק לאחרונה כינה את מתנגדיו "כוחות האופל" התבטא כלפינו כך: "אני לא אתן למגעילים ולחארות האלה לנהל אותנו". יאיר שני, גם הוא מראשי אותו מחנה, כינה ברוח הסוציאליזם האירופי של שנות השלושים בגרמניה, את המתיישבים בחומש "תתי אדם" וקרא למנהיג הליכוד בנימין נתניהו "מחלה ממארת".

עבור ראשי השמאל, כמו עבור הנוצרים, לכול מחנה הימין יש דם על הידיים כי כולנו בעיניהם שותפים לרצח משיח השלום שלהם רבין. לפי דת השמאל הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה הישראלית היא "עריצות הרוב" כלומר, אנחנו העם. בעוד ארבעה חודשים תהיה לעם ישראל הזדמנות להשמיע את קולו ולהתחיל את התיקון. לא צריך לדרוס את השמאל רק להחזיר אותו לגודלו הטיבעי: מיעוט מבוטל בעם בתוך רוב ציוני גדול. יש לנו הזדמנות לצאת מעבדות לחרות ולהחזיר את השלטון לידי העם. וזה בידיים של כולנו.