העולם של אתמול ושל היום

פסלים מדברים

אני שוחר אמנות במידה. כאשר במהלך השנים נסענו בעולם, רעייתי יהודית ואני, היא, בעת ביקור במוזאונים, בגלריות, ובכנסיות עתיקות, למדה את היצירות. אני סיירתי. אך תחום אחד משך אותי - פסלים. לכן כשביקרנו בגלריה "אופיצי" בפירנצה, שבה מוצגות יצירות של ענקי האומנים כמו דה וינצ'י,מיכלאנג'לו, רפאל, בוטיצ'לי ועוד, העדפתי לבקר באולמות שבקומות הקרקע. שם ניצבים הפסלים של בני משפחת מדיצ'י ושל אישים כמו מקיאוולי, אנריקו וספוצ'י ואחרים. יכולתי להתיישב מול כל פסל ופסל ולהתבונן בו למשך דקות ארוכות ולראות אותם בתקופתם. את ההיסטוריה שלהם ידעתי פחות או יותר. זה אמור גם לגבי מוזאונים אחרים ברומא שבה הוצגו פסלים של שליטי רומא כמו מרקוס אוריליוס, אדריאנוס, יוליוס קיסר, טיטוס וגם הורדוס והמשמר הפרטוריאני שהופקד על שמירת השליטים. ההתבוננות בפסלים הביאה לנגד עיניי עידנים היסטוריים שעליהם למדתי ויכולתי לראות את אלה אשר עשו את ההיסטוריה - לטוב ולרע. סיפרתי לעצמי את הסיפור שלהם תוך שאני מתבונן בדמותם.

נזכרתי באלה כאשר ביקרתי במוזאון "בית השומר" בכפר גלעדי. בשורה אחת ניבטו מולי הדמויות של ישראל גלעדי, שעל שמו נקרא הקיבוץ, מנדל פורטוגאלי, אלכסנדר זייד, מאיר חזנוביץ ויחזקאל ניסנוב, חלק מחברי ארגון "השומר", אשר יסודו בארגון "בר גיורא", ראשיתו של "השומר", ארגון חשאי להגנה על יישובים עבריים, אשר הוקם בשנת 1916.

כשאני התבוננתי בהם ובחבריהם, גם הם חברי "השומר" ביניהם יצחק בן צבי, לימים נשיא המדינה, ראיתי תקופה. סרטי התעודה הקצרים במדורים השונים הוסיפו משהו לדמיון שלי. זאת הייתה חבורה ייחודית גם בחיצוניות שלה. לא בלבוש של בוקרים אמריקנים, או קוזקים מן המחוזות שמהם באו, או פרשים רכובים על סוסים. הם היו לבושים בלבוש ערבי מסורתי, ליתר דיוק לבוש בדואי ססגוני. זאת לא כהצגה אלא להיות כאחד הארץ, להשתלב לא רק בקרקע אלא גם במנהגים. גם את כללי האירוח הם העתיקו מן הבדואים. הם נשאו רובים אך היו אנשי שלום. הם שמרו על קרקעות לא שדודות, אלא יהודיות שנרכשו כדין.

ראיתי בעיני רוחי את האנשים הצעירים הללו דבוקים לאוכף עשרות רבות של קילומטרים ביום ובלילה בחום היום ובחשכת הליל, בסופות חול ובגשמי זעף, בינות צוקים רצחניים ואוויר רעיל מן הביצות המהבילות, כדי להגן על היישובים העבריים המעטים. המשימה שלהם לשמור במושבות היהודיות שהיו רחוקות מאוד זו מזו, חייבו אותם להגיע לכול מקום שבו היו זקוקים להם כשומרים. זה אמר חיי נדודים בדרכים קשות ביותר, תוך התקלות במארבים, ריחוק מן המשפחה, וקשיים מקומיים.

בשורת החיים

כפי שלמדנו במהלך ההיסטוריה הכללית והארץ ישראלית, אנשים מתים ואילו מיתוסים לא. כזה הוא המיתוס של מצדה וגם של תל חי, שהפסל של ה"אריה השואג" בכניסה לכפר גלעדי מסמל את הגבורה של מגניו. לימים היו שחלקו על המיתוס. בעיתון "דבר" תהה מאיר אביזוהר איך ייתכן שטרומפלדור אמר "אין דבר טוב מלמות בעד ארצנו" מבלי שידע אף מילה עברית. בהארץ כתב בועז עברון כי טרומפלדור השמיע קללה רוסית עסיסית. וגם בסרט תיעודי של עודד קפליוק ונקדימון רוגל בטלוויזיה הישראלית במלאת יובל שנים לקרב תל חי - אמירה זאת מוטלת בספק.

כך או אחרת, החלוצים הראשונים לא זו בלבד שרצו לחיות אלא רצו לחיות חיים של משמעות. אנשי השומר שהמשימה שלהם הייתה לשמור על היישובים העבריים לא היו מעין "שכירי חרב". הם קבעו שכדי לשמור צריך לא רק להפוך קרקע סלעית או חולית לאדמה פורייה כאובייקט לשמירה. אלא שהיישוב שיוקם תהיה בו איכות חיים, של ערכים הומאניים של כבוד האדם, של שוויון ככל שהטבע האנושי מאפשר זאת ושל סולידריות, כאנטיתזה לחיים בארצות הרודניות שמהם הם באו. הם לא קידשו את פולחן המוות. הם הביאו את בשורת החיים. החוק הראשון בקודקס השמירה של "השומר" משנת 1910 היה "קודם כל הייה אדם" be humane לאמור הייה אנושי, שכן כולנו בני אדם.

ברוח זו הוקם כפר גלעדי במלחמת העולם הראשונה ב-21 באוקטובר 1916 על אדמת יק"א - אגודת עזרה יהודית, מיסודו של הברון הירש. ראשוני חלוציה היו חברי אגודת השומר. החברים המקימים היו ישראל ומניה שוחט, יוסף טרומפלדור, ישראל גלעדי, מניה לויטין, יצחק בן צבי, אלכסנדר זייד, יחזקאל חנקין, יחזקאל ניסנוב, צבי בקר, מנדל פורטוגלי, ומשה גבעוני.

המטרה הייתה להתיישב על גבולות הארץ, במקומות מסוכנים ביותר. לפיכך בחרו בגבעה זו בקרבת גבול הארץ. כפר גלעדי נמצא כשני ק"מ מגבול לבנון, גבול דמים במשך עשרות שנים מאז קום המדינה.

פטריוטיות ושודדיה

נכדיהם וניניהם של מייסדי כפר גלעדי התנסו במשך שנים רבות, בירי קטיושות, מרגמות, פגזים רקטות ופעולות טרור מכול הסוגים. מהם שגדלו במשך שנים בבונקרים שמצויים ביישוב. ההתקפות התכופות גרמו לנזקים ולפגיעות ברכוש ובנפש. בבית הילדים חיו הפעוטות, התינוקות והילדים תוך איום מתמיד ולחצים אדירים כאשר בכול רגע נתון עליהם היו למצוא מחסה במקומות המוגנים שהיו לוהטים ביום וקפואים בלילה. גם לאחר שהותקנה גדר ביטחונית חברי הקיבוץ ערכו סיוריי לילה. וכאשר ביום או בלילה אותרו פרצות בגדר כל חברי הקיבוץ הכשירים עזבו את הכל והתארגנו תוך דקות לשמירה היקפית כאשר הנשק שמור אתם כל הזמן.

הגברים בשנות ה-40 של היום זוכרים את ילדותם בתקופה שלפני מלחמת לבנון בשנת 1982, כאשר למלחמה קדמה תקופה ארוכה ונוראה של הפגזות כמעט כל יום. היו פגיעות ישירות של טילים על בתים והיו נפגעים רבים וחרף כל אלה לא נשמעו טענות ומענות ולא איומים על עזיבות אלא להפך. צעירם רבים בני הקיבוץ שמרו על מורשת זקניהם והתגייסו ליחידות קרביות בצה"ל. רק במלחמת העולם השנייה נדרשו החברים להתפנות בגלל הסכנה מצבא צרפת של משטר וישי ששלט בסוריה. חרף זאת כפר גלעדי לא פונה, פרט לילדים שהועברו זמנית לתל יוסף. בשנות המאבק בבריטים שימש כפר גלעדי בסיס לפלוגות השדה (פו"ש), לפלמ"ח ובסיס להעפלה דרך היבשה מגבול סוריה וגבול לבנון.

עם כל הפגמים שיש במין האנושי, כפרטים וכקהילה, ואנשי כבר גלעדי אינם חריגים - הם ודומיהם הנם הפטריוטים הלאומיים שלי. הם "אחיי גיבורי התהילה". הם המופת החברתי תרבותי של החלוצים ממייסדי המדינה הזאת. הם וצאצאיהם. לא הפייק לאומיים, אשר גונבים וחומסים את השם "פטריוטיות", שהם לא רק לאומניים אלא גזעניים שגיבורים על החלשים, בכול מובן שהוא. זאת מכיוון שהיוהרה, ללא כיסוי, מקנה להם תחושת עליונות, כוח, דורסנות. כמו עדר שדוהר עיוור אחר מנהיגים שמפגינים זלזול באדם, מעוררים שטנה כלפי הזר ושנאה כלפי השונה. מול האתוס של ערכים וכבוד האדם עומדת ה"פמיליה", ה"קוֹסָה נוֹסטרָה". אלה הבריונים של "רק כך" ודומיהם עם האגרוף והזרוע המורמת בסגנון מועל היד הנאצי.

לפני כמה שבועות פרסם פול קרוגמן, אמריקני יהודי, חתן פרס נובל לכלכלה ופרשן בכיר בעיתון "ניו-יורק טיימס", מאמר תחת הכותרת: "מדוע הרפובליקנים הפכו לקיצוניים כל כך". לאחר שהוא סוקר בקצרה את התופעות של קיצוניות בהיסטוריה של ארה"ב. הוא מסכם וכותב: "הואיל והקיצוניות האמריקנית ניזונה מהתנגדות נגד מה שאני רואה כעיקר שעושה את אמריקה גדולה - השוני בקרבנו, הסובלנות למגוון הדעות אצלנו. קיצוניות זאת אין להשקיט. יש להביס אותה".

ההיסטוריה היא איטית יותר מאשר הצדק אבל בסופו של יום, של תקופה, היא תחשוף את הריקבון בתרבות השקר והכזב. ואלה, במהופך לאנשי כפר גלעדי ודומיהם ברחבי הארץ הזאת, יירשמו בספר ההיסטוריה לדראון עולם.