יעד חשוב בביקור הנשיא ביידן במזרח התיכון, בנוסף לנסיון להגדיל את תפוקת הנפט של סעודיה ואיחוד האמירויות, הוא שיקום תדמית ארה"ב כבעלת ברית אמינה של משטרים ערביים פרו-אמריקנים ובלימת המגמה של התקרבותם לרוסיה וסין. במקביל, הנשיא ג'ו ביידן פועל לגיבוש הסכם גרעין עם
משטר האייתולות באירן וממשיך לחבק את "האחים המוסלמים".
אבל, הנסיון לשקם את התדמית האסטרטגית של ארה"ב, במקביל להפגנת כמיהה להסכם נוסף עם משטר האייתולות וחיבוק ה
"אחים המוסלמים" (גוף טרור סוני הגדול בעולם), הם
דבר והיפוכו, מכיוון שכל מדינות ערב הפרו-אמריקניות רואות במשטר האייתולות וב"אחים המוסלמים" איום ברור, מיידי וקטלני.
מדינות ערב הפרו-אמריקניות רואות בהסכם הגרעין מ-2015 רוח גבית עזה (פיננסית ודיפלומטית) להתנהלות פורעת-החוק של האייתולות במזרח התיכון וברחבי העולם. הן גם מהתעלמות מחלקת המדינה האמריקנית מהחזון הפנאטי הגלובלי של "האחים המוסלמים" (הקמת חברה מוסלמית-עולמית והפלת המשטרים המוסלמים הקיימים) ומערך הטרור שהקימו ברחבי המזה"ת וגם בהודו, תאיילאנד ועוד מדינות. בניגוד לביידן ומחלקת המדינה, מדינות ערב הפרו-אמריקניות טוענות שההתנהלות העקבית של משטר האייתולות מ-1979 מוכיחה שאינו ניתן לעמידה בהסכמים ודו-קיום בשלום, ואינו שוקל לזנוח את חזונו השיעי, פנאטי, ומגלומני בן 1,400 השנים תמורת חבילה פיננסית ודיפלומטית מפתה.
הנשיא ביידן מפעיל לחץ על סעודיה ואיחוד האמירויות עקב הפרת זכויות אדם ומעורבותן במלחמת האזרחים בתימן, אך ביקורו במזרח התיכון עשוי להבהיר לו את מציאות האזור: הברירה העומדת בפני ארה"ב בבחירת בעלות-ברית ערביות אינה בין מדינות המכבדות זכויות אדם או מפירות אותן, אלא בין מדינות ערביות המפירות זכויות אדם שהן פרו-ארה"ב או אנטי-ארה"ב.
פתרון הסכסוך
ביקור ביידן במזה"ת יפגין את
חזרת מחלקת המדינה (מכניסת ביידן לבית הלבן)
למרכז במת העשייה המדינית, כפי שהיה עד כניסת הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן, למרות
הכשלונות הסדרתיים של מחלקת המדינה במזה"ת. לדוגמה, מחלקת המדינה התנגדה ל"הסכמי אברהם" שגובשו לפי תפישת עולם המנוגדת לתפישת עולמה (המתמקדת בסוגיה הפלשתינית). יוזמי "הסכמי אברהם" מכירים
במשקל המשני של הסוגיה הפלשתינית בהקשר המזה"תי, ולכן התמקדו באינטרסים הביטחוניים והכלכליים הקיומיים של מדינות ערב ולא בסוגיה הפלשתינית.
"הסכמי אברהם", כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, עקפו את הווטו הפלשתיני, ולכן הבשילו, לעומת כישלון סוחף של כל הצעות מחלקת המדינה לפתרון הסכסוך, עקב אי-הכרת הפער העמוק בין ה
מלל החיובי וה
מעש השלילי הערביים כלפי הפלשתינים וההנחה ה
מוטעית שהסוגיה הפלשתינית היא
לב-הסכסוך הערבי-ישראלי,
בבת-עינם של הערבים ו
גורם מרכזי בהתססת המזה"ת. הנסיון להרחיב את מעגל הסכמי השלום מחד-גיסא, ודבקות בתפישת העולם של מחלקת המדינה מאידך-גיסא, מהווים
תרתי דסתרי.
כאשר ניגשים להעריך את הצעות מחלקת המדינה לקידום השלום, הצפויות לעלות בזמן ביקור ביידן, מן הראוי שנהייה ערים לשגיאות השיטתיות של מדיניותה במזה"ת. לדוגמה, החיבוק שהעניקה לאייתוללה חומייני, סדאם חוסיין, ערפאת ובשאר אסד, וההתייחסות ל"צונאמי הערבי" המשתולל ברחוב הערבי מאז 2010 כאילו היה "אביב ערבי" ו"מהפיכת הנוער ופייסבוק". כמו-כן, מחלקת המדינה הפגינה התנגדות יצרית להקמת המדינה היהודית ב-1948, בטענה שתהייה פרו-סובייטית, לא תעמוד בפני מתקפה צבאית כלל-ערבית ותפגע באינטרסים אמריקנים. ב-1981 ו-2007 התנגדה מחלקת המדינה, בברוטליות, להשמדת הכורים הגרעיניים בעירק וסוריה, שחסכה מארה"ב והעולם אסונות חסרי-תקדים.
בתגובה לניסיון הנשיא ביידן לחלץ מישראל מחוות/ויתורים בזירה הפלשתינית בתמורה לשדרוג שיתופי הפעולה עם מדינות ערב, מן הראוי להזכיר לו שויתורים לפלשתינים מלבים את מדורת הטרור, כפי שהיה בעקבות הסכם אוסלו ו"ההינתקות". כך גם היה כאשר מצרים (תחילת שנות ה-50'), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (שנות ה-70') וכווית (1990) הרעיפו על הפלשתינים מחוות אזרחיות וכספיות, שהביאו לטרור פלשתיני נגד מדינות אלו, כולל מלחמות אזרחים (ירדן ולבנון) והשתתפות בפלישה צבאית (כווית).
הפרה בוטה
ביידן ינסה לשכנע את ישראל להסכים להקמת מדינה פלשתינית על רכסי יו"ש, ומן הראוי לציין בפניו שההתנהלות הפלשתינית מלמדת ש
הקמת מדינה פלשתינית מערבית לירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקני מזרחית לירדן, ולתגובת שרשרת בחצי האי ערב שתשים קץ למשטרים הפרו-אמריקנים שם, להעברת השליטה על יצוא נפט המפרץ הפרסי לגורמים אנטי-אמריקנים, ולקידום אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין על חשבון אינטרסים של ארה"ב.
שליטה ישראלית על רכסי יו"ש מרתיעה גופי טרור ומקדמת את אינטרס ארה"ב, לעומת מדינה פלשתינית ביו"ש שתקצין את האזור ותפגע באינטרס ארה"ב. ביידן צפוי לדרוש את אישור ישראל להקמת קונסוליה אמריקנית בירושלים, שתהייה למעשה שגרירות ארה"ב לרשות הפלשתינית, תוך הפרה בוטה של חוק אמריקני מ-1995 (
"חוק השגרירות בירושלים"), המתייחס לירושלים כבירה
מאוחדת ובלעדית של ישראל. התכחשות לחוק זה תתפרש במזה"ת ככניעה ללחץ ערבי ותכרסם בתדמית ההרתעה של ארה"ב.
בתגובה לדרישות/לחץ של הנשיא ביידן, על ראש הממשלה להפיק לקחים מ
ראשי ממשלה קודמים שהדפו לחץ נשיאותי, הביאו אומנם למתיחות קצרת-טווח ביחסי ישראל-ארה"ב, אך זיכו את ישראל בהערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, מכיוון שארה"ב מעריכה, גם אם לא מסכימה עם בעלות-ברית שאינן מרכינות ראש מול לחץ, אלא דבקות בעמדות מונחות-עקרונות.
במקביל להערכה העמוקה לנשיא ארה"ב, על ההנהגה בישראל להיות ערים לעובדה ששיטת הממשל בארה"ב (השונה לחלוטין משיטת הממשל בישראל) מעניקה לשני בתי
הקונגרס מעמד שקול-עוצמה לנשיא. הקונגרס הוא הנציג האותנטי ביותר של הבוחרים בארה"ב (שרובם אוהדי ישראל), הרשות המחוקקת החזקה בעולם, בעלת יכולת להציג וליישם מדיניות פנים וחוץ ולבלום ולשנות מדיניות של נשיא, ואף מפגינה הסתייגות ממדיניות ארה"ב כלפי אירן (לדוגמה, היו"ר הדמוקרטי של וועדת החוץ בסנאט,
הסנטור מננדז בנאום במליאת הסנאט בפברואר 2022).
הנשיא ביידן יגיע לביקור כאשר מעמדו הציבורי בארה"ב בשפל, המהווה אבן-ריחיים על צוואר צירי בית הנבחרים והסנטורים הדמוקרטים, ומאיים (אם יתמיד עד בחירות נובמבר 2022) לגרום למהפך רפובליקני בשני בתי המחוקקים, שיהפוך את ביידן ל"ברווז צולע" בשנתיים האחרונות לכהונתו. בעוד כל נשיאי ארה"ב (חוץ מטראמפ) הפעילו לחץ על ישראל, הקונגרס הוא תומך שיטתי בישראל ובהרחבת
שיתוף הפעולה ישראל-ארה"ב לתועלת-הדדית.
