משטרת ישראל חדלת אונים

לנגד עינינו מתפתח בשנים האחרונות מאבק על הרחוב הישראלי. למעשה על המרחב הישראלי כולו. על הנוף, על התווך הציבורי שליד זה הפרטי. החוויה היומיומית של הישראלי המצוי הופכת להיות חוויה של התנכלות. במיוחד כאשר שכונות יהודיות סמוכות לשכונות ערביות. ההתנכלות הפלשתינית, במיוחד באתרי בידור ונופש, הופכת להיות נוכחת 24/7. כשהיא מוכתבת לא על-פי חוק אלא על-פי נתונים דמוגרפיים וגאוגרפיים, או שילוב של שניהם גם יחד (כבישי הנגב).

אנחנו אנשים מודאגים. סיג של גורל הנוחת עלינו ומתווה סימנים לא רק במצח המקומט שלנו אלא כנראה גם במוח היהודי שלנו... בכל מקום בו נימצא, תרבץ עלינו, כעננה, תכונת נפש זו. לפני מספר ימים קיבלתי שוב חיזוק לדאגת הקבע שלי, בידיעה החוזרת, על השתוללות חבורות של נערים ערביים שנחתו ליד הכנרת וליד מעיינות הירדן, ועוד על תאונה בכביש באר שבע - דימונה.

רוטר מספר לנו, בידיעה שקבלנו השבוע, כי מטיילים התקפו באלימות בנחלי הצפון במהלך שיט קייאקים. הסיפור הזה איננו חדש. אבל הוא לובש צורה אחת ופושט אותה רק על-מנת ללבוש צורה אחרת. אלימה לא פחות. בבחינת אותה גברת בשינוי אדרת. קרי אותם גברברים בשינוי סגנון, חוצפה, וביטויי אלימות. הנפגעים כרגיל, ישראלים, יהודים, שנטו את אוהלי החופשה שלהם בדרום הכנרת ובסביבתה, וכאמור גם במקומות אחרים. החבורות הנ"ל הקיפו אותם, בזזו אותם, אין טעם להמשיך ולפרט. כאשר הדבר קורה בנוכחות ילדים הוא מספיק גרוע. חמור עוד יותר האירוע, כאשר אין משטרה בסביבה, וכן, המשטרה גם לא תגיע, ובבחינת המשיח, היא גם לא תטלפן (אלא לעיתים נדירות).

מהי משטרה? כאן המקור לומר כמה מילים על מהות הדבר הזה, שקוראים לו "משטרה". כולנו מסכימים כי תפקידה המרכזי הוא שמירה על שלום הציבור. האם היא עושה זאת? הצלחתה או כשלונה מעוגנות חזק חזק בשתי תכונות יסוד: עצם הופעתה, מצויידת כראוי, ונוכחותה במצבי צורך, וגמישות תפעולה. כלומר טיב הקשר הטלפוני עם אנשיה, הזימון המהיר ומהותו, קרי גודל הכוח המגיע (כוח סביר או ביזויו, עקב הגעת כוח קטן מדי). בכל נקודות מבחן אלו כושלת משטרת ישראל יומיום, אפשר אפילו לומר שעה שעה.

מצווה הבאה בעבירה

לנגד עינינו מתפתח בשנים האחרונות מאבק על הרחוב הישראלי. למעשה על המרחב הישראלי כולו. על הנוף, על התווך הציבורי שליד זה הפרטי. החוויה היומיומית של הישראלי המצוי הופכת להיות חוויה של התנכלות. במיוחד כאשר שכונות יהודיות סמוכות לשכונות ערביות. ההתנכלות הפלשתינית, במיוחד באתרי בידור ונופש, הופכת להיות נוכחת 24/7. כשהיא מוכתבת לא על-פי חוק אלא על-פי נתונים דמוגרפיים וגאוגרפיים, או שילוב של שניהם גם יחד (כבישי הנגב).

מדד האלימות גואה ביחס הפוך למרחק. רחוק מיישובים יהודיים - פחות התנכלות. בסמיכות אליהם יותר. כל מי שמחפש דוגמאות לאמירות דלעיל, יתכבד וילך להדסה על הר הצופים ולגבעה הצרפתית הגובלות בעיסאוויה הסמוכה. ליפו בשעות הערב, לעכו, ואפשר גם לקנח בלוד ובעומר. אפשר להתכחש, אפשר להעלים עין. אפשר גם ללכת לאתרי תיירות אהובים במיוחד. אבל, הופ, . שוב מצאו אותנו. כך בתנור. כך במקורות הירדן... ואולי תופתעו, גם לחופי הים התיכון...

במפגשים הללו וגם ברקע הדברים, אנו מוצאים גם סיפור חשוב בפני עצמו, את חיבור האפוקסי בין העבריינות הפלילית לבין זו הלאומנית. כאשר זו הפלילית מתעטפת בצדקנות הדתית האל-אקצהית, המספקת היתר מראש, בשם הדת, להתנהלות המוזכרת. בבחינת "הכה ביהודים וגאלת את הערבים".

המבקר בניו-יורק המעטירה. ראוי שישים לבו לשוטרים הרבים הנוכחים ברחובותיה. אומנם אמרו לנו שמספרם ירד לאחרונה אבל לעומת המצב בישראל, הוא גדול לאין שיעור. בכלל הציוד, אותו נושא השוטר המצוי שם, הפריט המעניין ביותר הוא אותו מקלט-משדר. לחיצה עליו מזעיקה שוטר המצוי בסמוך והוא מגיע אליו תוך דקות ספורות.

מתי ראיתם לאחרונה שוטר מקוף ברחובותינו? כבר נאמר, לא אחת, שעל פיקוד המשטרה, ובמיוחד על מפכ"ל המשטרה, חובה להתריע ולעורר את כל הנוגעים בדבר, על חומרת המצב. ואם לא מסתייע בידו השינוי המיוחל, עליו להניח את מפתחות מטה הארצי של המשטרה, על שולחנו של השר לביטחון פנים, ויפה שעה אחת קודם.