תיק 4000: שוחד או מרמה והפרת אמונים?

נתחיל בכמה עובדות יסוד. כמעט בכל תיקי השוחד הראיות-לכאורה הן נסיבתיות. הנותן והמקבל פועלים במסתרים ועושים כל מאמץ לטשטש את עקבותיהם. לכל היותר הם זורקים כמה רמיזות, ובמקרים הבוטים ביותר – יש גם מעבר פיזי של טובת הנאה. אבל עדיין חובה על התביעה להוכיח מעבר לספק סביר את כוונותיהם: שהנותן רצה לשחד ושהמקבל העניק או התכוון להעניק תמורה (וייתכנו מצבים בהם רק אחד מהם יורשע). את הכוונה מנסים ללמוד בדיעבד ממעשיהם: מה פתאום קבלן נותן מתנה גדולה בחתונת בנו של ראש העיר? והאם רק במקרה לאחר מכן הוא מקבל זכויות בנייה מוגדלות? לא די בחשדות, לא די בהיגיון, לא די בסירחון; צריך הוכחות – וכאמור כמעט תמיד הן יהיו נסיבתיות.

בחודש שעבר סיכם השופט שאול שוחט, בפסק דין בבית המשפט העליון, את ההלכה המבוססת היטב בנושא זה. "ההלכה היא כי ניתן להרשיע נאשם בהסתמך על ראיות נסיבתיות בלבד. לצורך הרשעה, יש הכרח, כי המסקנה המפלילה תהיה המסקנה ההגיונית היחידה שעולה ממכלול הראיות הנסיבתיות. זאת, לאחר שבית המשפט בחן את מכלול הראיות ואת הסבריו של הנאשם וגרסתו העובדתית החלופית באספקלריה של ההיגיון, השכל הישר ונסיון החיים.

"ככל שקיימת גרסה עובדתית חלופית, שמועלית על-ידי הנאשם או שמתגלה מהעובדות שהוכחו בפני בית המשפט, ממנה עולה מסקנה אפשרית אחרת מלבד המסקנה המרשיעה, יהיה די בכך לשם זיכויו מהאשמה המיוחסת לו. עם זאת, אין די בכך שתתקיים מסקנה חלופית דחוקה, תיאורטית או מופרכת, שיכולה לעלות מחומר הראיות, כדי להקים ספק סביר באשמתו של הנאשם – אלא נדרשת מסקנה חלופית סבירה שיש לה אחיזה בחומר הראיות".

עוד שתי נקודות חשובות במיוחד לענייננו. האחת: השוחד הוא העבירה היחידה בה ניתן להרשיע על סמך עדותו של עד מדינה בלבד, ללא חיזוק. הסיבה כפולה: זוהי עבירת השחיתות החמורה ביותר וחובה להיאבק בה בכל הכוח, אך מאחר שהיא נעשית במחשכים – במקרים רבים האדם היחיד היכול להעיד עליה הוא אחד הצדדים (ולרוב יהיה זה הנותן). השנייה: קביעת מהימנותו של עד היא משימה מורכבת, שאינה מתחילה ומסתיימת בליבת עדותו. יש משקל גם לפרטים שמסביב, ואם מתברר שהוא משקר/טועה בהם – הדבר יכול להשפיע על הערכת עדותו בכללותה. במקביל, בית המשפט רשאי להפעיל את הכלי "פלגינן דיבורא" – להאמין לעד בצורה חלקית. מצוידים בתובנות אלו, נעיף מבט-על בתיק 4000.

הטענה המרכזית של התביעה בתיק 4000 היא, שבנימין נתניהו קיבל משאול אלוביץ שוחד בדמות סיקור חיובי באתר וואלה ובתמורה העניק לבזק הקלות רגולטוריות בהיקף נרחב. כדי להוכיח את זה, העלתה התביעה שלושה עדים מרכזיים – שני עדי מדינה ואחד שהיה למעשה עד מדינה בלי שהוכרז ככזה.

ניר חפץ, לשעבר דובר משפחת נתניהו, הובא כדי להראות את הצד של דרישות המשפחה בתחום הסיקור וההיענות להן. אילן ישועה, לשעבר מנכ"ל וואלה, העיד על ההנחיות שקיבל מאלוביץ ועל הכניעה לדרישות שהגיעו מכיוון נתניהו. שלמה פילבר, לשעבר מנכ"ל משרד התקשורת, אמור היה לתאר את התמורה: הנחייתו של נתניהו להקל עם בזק ומימושה בשטח. אלא שעדים מרכזיים אלו היו רחוקים מלספק את הסחורה, ודאי במלואה. כמעט כמו תמיד (וכמו שיהיה מן הסתם גם בעדויותיהם של הנאשמים) היה פער משמעותי בין החקירה הראשית לבין החקירה הנגדית.

קו ההגנה של נתניהו ואלוביץ אינו סוד. מעבר לכך שהם כמובן מכחישים עסקה מושחתת כלשהי, שניהם אומרים שפעלו בתום לב וממניעים כשרים. נתניהו טוען שכל מה שביקש היה קצת יותר איזון והגינות מצד וואלה, שהיה אתר שמאלני ועוין; ושההחלטות הרגולטוריות שלו בנושא בזק – שחלקן בכלל הזיקו לחברה – התקבלו על סמך המלצות מבוססות היטב של הדרג המקצועי במשרד התקשורת. ואילו אלוביץ מסכים שוואלה היה אתר מוטה לרעת נתניהו, וטוען שכל רצונו היה יותר איזון – כי זה הדבר הנכון לעשותו. אכן, הוא לא רצה להרגיז את נתניהו – אבל זה טבעי לגמרי ואין בכך שום פסול. האם זהו תרחיש חלופי סביר? על פניו – כן. האם עדי התביעה הוכיחו מעבר לספק סביר שהייתה ובוצעה עסקה מושחתת? לדעתי – לא.

נלך לפי הסדר ונתחיל עם ישועה. בחקירתו הראשית הוא לא חסך בתיאורים על השפל אליו ירד וואלה – כן, במעורבותו הבלתי-פוסקת – כדי לרצות את נתניהו על-פי דרישתו של אלוביץ. ישועה הגיע עד כדי קביעה שנתניהו קיבל באתר יחס דומה לזה שמקבל קים ג'ונג-און בקוריאה הצפונית. לטענת התביעה, ההיענות של ישועה לדרישות מטעם נתניהו הייתה חריגה, ואפשר להסביר אותה רק בכך שהיה זה שוחד שהוא העניק לפי הוראותיו של אלוביץ.

הבעיה עם התזה הזאת היא, שהחקירה הנגדית קעקעה חלקים משמעותיים ממנה. חומרי חקירה שגילתה ההגנה במקרה ושלא נמסרו לה, חשפו התקשרויות מרובות של ישועה עם פוליטיקאים בכירים ממתנגדי נתניהו ובראשם יצחק הרצוג, אז ראש המחנה הציוני, ואת הסיוע הרב שהעניק להם בסיקור באתר. התביעה לא ביצעה מחקר אמפירי כלשהו וממילא לא הציגה את ה"נורמה" שממנה חרג ישועה. כמה פרסומים היו באתר בעד ונגד נתניהו? כמה היו בעד ונגד פוליטיקאים אחרים? כמה היו באתרים אחרים? בהעדר נתון להשוואה, קשה מאוד להוכיח חריגה.

ההגנה מצידה היא שהוכיחה שנתניהו ואנשיו פנו גם למנכ"לים של אמצעי תקשורת אחרת, ושישועה היה מוכן להתכופף בעצמו ולהכפיף את וואלה כמעט ללא גבול לפוליטיקאים, מנהלים בכירים וסתם ידידים שלו. גם הראיות החפציות – תרשומות ותכתובות של ישועה – התגלו כבעייתיות, כאשר הוא עצמו אישר שלא תמיד הן היו האמת לאמיתה, בלשון המעטה.

זה לא שעדותו של ישועה שווה כקליפת השום. בהחלט הוכח בה שהיו בוואלה פרסומים ואי-פרסומים שנבעו מהלחץ שהפעיל אלוביץ על ישועה, ובכמה מקרים – בעקבות לחץ של אנשי נתניהו ואפילו של נתניהו עצמו. בהחלט הוכח שסביבת נתניהו – כולל שרה נתניהו – התערבה במינויים בכירים באתר. ישועה אמר, שאלמלא ההתערבויות שלו – האתר היה עוד יותר עוין לנתניהו. אך האם כל מה שהצליח נתניהו לקבל תמורת הטבות במאות מיליוני שקלים, הוא אתר שאיננו לגמרי נגדו אלא "רק" בעיקר נגדו? זו בהחלט שאלת מפתח.

בנימין נתניהו שלט באתר וואלה – אמר ניר חפץ בחקירתו הראשית; לו עצמו היה הרבה יותר קל לדחוף תכנים של משפחת נתניהו לאתר זה מאשר לאתרים אחרים; ורק באתר זה הוא פנה ישירות לבעלים. סיפוריו של חפץ על שהתרחש בתוככי בלפור היו מטרידים, חמורים ואף מצמררים מבחינה ציבורית (והם נעשו חמורים עוד יותר כאשר העיד מטעם אהוד אולמרט נגד נתניהו).

ההגנה עסקה בצורה ממושכת בנסיבות שהובילו את חפץ להפוך לעד מדינה, כולל הלחצים הנפשיים ולמעשה גם הגופניים שהופעלו עליו – החל מאיום בפירוק התא המשפחתי שלו וכלה בפשפשים בתא המעצר. התביעה לא הכחישה את כל אלו, וכפי שכתבתי בזמן אמת – הדבר מחייב בדק בית יסודי ועקירה מן השורש של שיטות פסולות, שמקומן לא יכירן במדינת חוק דמוקרטית (אם כי יש לומר שחלק מפעולות המשטרה היו לגיטימיות). אבל העיקר בהקשר זה, מבחינת תיק 4000, היה טענתו העקבית של חפץ לפיה דווקא הפסקת הלחצים היא שהובילה אותה להחליט להיות עד מדינה ושלאחר חתימת ההסכם הוא אמר את כל האמת.

אבל גם כאן התברר שלאמת יש פנים רבות. בחקירה הנגדית אישר חפץ, כי וואלה היה אתר שולי, אשר היה עוין לנתניהו וסייע ליריביו. עם זאת, גם הוא אמר, שאלמלא כניעותו של ישועה – האתר היה הרבה יותר גרוע מבחינת נתניהו. היה וואלה הטבעי והיה וואלה המאולף, הגדיר זאת חפץ: השמאלני כאשר אנשיו פועלים כרצונם, והיותר-מאוזן כאשר ישועה מתערב.

"'אלוביץ פנה אלי ואמר לי שיש לו בעיות במשרד, שחברת ייעוץ עשתה טעות, שקבעה מחירים לא נכונים. תבדוק את זה. אל תעצור את התחרות, אבל תראה אם אתה יכול למתן את המחירים' ועשה סימן של הורדה עם היד. 'יש גם את סוגיית הטלפוניה וגם את סוגיית המיזוג של בזק-yes, תגמור את זה'". זה אמור היה להיות החלק החשוב ביותר בעדותו של שלמה פילבר: פגישת ההנחיה שקיים עם בנימין נתניהו בשבוע השני של יוני 2015, מיד לאחר שהממשלה אישרה את מינויו למנכ"ל משרד התקשורת ואשר בה הבין שעליו ללכת לקראת בזק.

ההגנה יצרה לכל הפחות ספק משמעותי בדבר קיומה של הפגישה במועד עליו הצביע פילבר (לאחר שהתביעה לכל הפחות פישלה בגדול כאשר התעלמה מהאיכונים והיומנים הרלוונטיים), אם כי התביעה טוענת שעדיין יש תאריכים בהם יכלה להתקיים. בתגובה, פילבר עשה תרגיל מדהים: במקום להגיד שאולי טעה בתאריך (שאליו ממילא הגיע בעקבות שרשרת של הנחות), הוא התעקש על התאריך שכנראה אינו אפשרי – מן הסתם בידיעה ברורה שבית המשפט יתקשה מאוד להאמין לו (וזה בתוספת העובדה שהוא סיפר על הפגישה רק כאשר רצה לקבל מעמד של עד מדינה ולא הזכיר אותה מעולם לפני כן). נראה מופרך להניח שפילבר נתן במכוון תאריך בלתי אפשרי, אבל הרושם הוא שכאשר התברר לו שביכולתו לסתור את עצמו ולסייע לנתניהו – הוא עשה זאת בשמחה רבה. אם הייתי צריך, בהכשרתי כהיסטוריון, לקבוע האם הייתה פגישת הנחיה – הייתי אומר שקרוב לוודאי שלא הייתה.

פילבר אמר שמדיניותו כלפי בזק הייתה "גם וגם": גם שיקולים מקצועיים וגם הרצון למלא את הנחייתו של נתניהו (בשלב מתקדם של עדותו אמר שהיחס בין השניים היה 99% מול 1%). אפשר להשתמש באותן מילים עצמן לתאר את עדותו: גם לא להפר את הסכם עד המדינה, וגם להוסיף המון צבע ופרשנויות והסברים והסתייגויות שצימקו את עדותו לממדים זעירים. לדברי פילבר, הוא רצה לרתום את בזק לרפורמות בשוק ולכן היה מוכן לפעול מולה בצורה בלתי תקינה מבחינה מינהלית, אבל החלטות רבות שלו היו נגדה ("אני אלוף העולם בהטלת קנסות על בזק"). גם אחרי עדותו הממושכת של פילבר, קשה להשתכנע שהייתה עסקה מושחתת שבאה לידי ביטוי ברגולציה על בזק.

נתניהו מואשם בתיק 4000 גם במרמה והפרת אמונים, עבירה שאת גבולותיה הגדיר הנשיא אהרן ברק בשנת 2004 בפסק הדין בדיון הנוסף בעניין שמעון שבס. מצב מרכזי של הפרת אמונים הוא הימצאות עובד הציבור בניגוד עניינים בין האינטרס עליו הוא מופקד לבין כל אינטרס אחר, וזאת כאשר קיים פן מחמיר המעביר אותו ממישור הדין המשמעתי למישור הדין הפלילי. וזה קורה כאשר אותו ניגוד עניינים "פוגע בציבור" – דהיינו פוגע בצורה מהותית באחת משלוש התכליות של האיסור: הבטחת אמון הציבור בעובדי הציבור; טוהר המידות של עובדי הציבור; והבטחת תקינותה של פעולת המינהל תוך הגשמתו של התפקיד הציבורי.

במישור המעשי, המשיך ברק, את חומרת ניגוד העניינים יש לבחון בעוצמתו (פעולה בעניינו של קרוב משפחה לעומת מכר מזדמן), במידת הסטייה מהשורה אם הייתה כזו (חמורה או קלה, מתמשכת או חד-פעמית), במעמדו של עובד הציבור בהירארכיה הציבורית (דינו של המפכ"ל שונה משל שוטר מן השורה) ובהשפעת פעולותיו על עובדי מדינה אחרים ועל הציבור – וזו אינה רשימה סגורה.

כאשר עובד ציבור פועל בניגוד עניינים, "הוא מקרין כלפי הכפופים לו וכלפי הציבור כולו את כשלונה של המערכת הציבורית, את שבירתם של הכלים הממלכתיים. כאשר ניגוד העניינים כולל בחובו היבט כספי, עובד הציבור מקרין את הקשר בין הון לשלטון. כל אלה מבססים פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור, פגיעה מהותית בטוהר המידות ופגיעה מהותית בתקינות המינהל" – וזו עבירה פלילית. ואילו המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת הפרת האמונים אינה זו של כוונה לעבור אותה, אלא של מוּדעוּת למצב הפסול בו מצוי עובד הציבור – ידיעה שהוא מצוי בניגוד עניינים והתעלמות מכך.

דומה שההגנה תתקשה לחלוק על התיאור העובדתי של יחסי נתניהו-אלוביץ. בני הזוג היו מיודדים; משפחת נתניהו לחצה על וואלה והיה לה עניין בסיקור חיובי באתר; במקביל קיבל נתניהו החלטות מהותיות בנוגע לקבוצת בזק. אולי הכי משמעותי: סוף הדבר מעיד על ראשיתו – נתניהו לא גילה כנדרש את קשריו עם אלוביץ, וכאשר הללו נחשפו הוא חויב להעביר לשר צחי הנגבי את הטיפול בענייני בזק. ולא עסקינן בשר זוטר ומתחיל, אלא בנבחר הציבור הבכיר ביותר ובעל ניסיון רב. דהיינו: נתניהו הסתיר בכוונה את ניגוד העניינים, או את החשש לניגוד עניינים, ובמצב זה טיפל בענייני בזק. זוהי מרמה והפרת אמונים מובהקת, ומכאן ההערכה שלי שהוא יורשע בעבירה זו.