ליבסקינד צודק בקביעתו שיש בליכוד קבוצה חריגה של חברים ואוהדים שהתנהגותם, שיחם הבוטה והאלים והאיבה הפורצת משני אלה לעבר כל מי שאינו "שפוט" שלהם חריגים בחריפותם ובחוסר דרך-ארץ המאפיין את רובם המכריע. קבוצה זו מאידך אינה שורפת את המחנה משום שאינה שולטת בו, ומי שמבקש לראות בחריגים את בבואת המחנה כולו - איננו "ידיד נפש"... . נזקה הגדול של קבוצת החריגים - שכשלעצמה היא מיעוט במחנה הימין - הוא פגיעה במטרות-העל שלו בדחקה החוצה או הצידה (לפסיביזם שגוי) חלקים מהמחנה הגדול ובהחלישה את כוחו הפוליטי.
דווקא כאן, בניגוד לדעת רבים ב"קבוצת הנזק", נחוצה בימין מפלגה כימינה בראשות מנהיגה יציבה ושקולה כאיילת שקד. שקד, בשל ההבדלים האישיותיים בינה לבין בנט ובשל ניסיון העבר שלה מול נתניהו היא האדם הנכון במקום הנכון. דבקות ברעיונות כמנחי-דרך פוליטית היא חשיבה עקרונית נכונה אולם רעיונות אינם פועלים ולרוב גם אינם מפעילים אלא קבוצת נאמנים ומאמינים קטנה. תפקידה העיקרי הוא לגבש הנהגה ומנהיג שיובילו את המחנה וכלל הציבור בדרך יציבה וברורה המובילה בסבירות גבוהה ובזמן ריאלי להגשמת הרעיונות או חלקים חשובים מהם.
אנשים כידוע אינם עשויים מקשה אחת והקושי הגדול ביותר של מנהיגות לאומית הוא לבור את המוץ מן התבן - למצות ולזקק מתוך רעיונות ערטילאיים את מהלכי-הליבה, שיהיו לתוכנית ביצוע מוסכמת לפחות על דעת רוב המחנה. (במציאות הישראלית נשחקים עקרונות חשובים ודחופים עד דק, מפני שהמנהיגות הקיימת מייצגת שברי קבוצות נעדרות כוח הכרעה פוליטי. בכדי להעצים את כוחם הדל הם מטשטשים את כוונותיהם האמיתיות (או אפילו משקרים במצח נחושה לגביהן). זאת מתוך הנחה שגויה שאם "יוליכו את המחנה באף ובעיניים עצומות", הזמן יעשה את שלו ורוב הציבור במוקדם או במאוחר יהיה לתומך נלהב בהם ובדרך הרמייה שלהם. תרגילים חמורים כאלה ראינו אצל רבין, שרון, אולמרט וברק ואת פירות הבאושים של מעשיהם אוכל הציבור כבר עשרות שנים וגם כיום.
רעיונות נשגבים מחממים את הלב אך רק רעיונות אופרטיביים ומשותפים לרוב הציבור מחוללים שינוי אמיתי ויציב. מנהיג קובע דרך על בסיס רעיונות; הוא המתווך שבין הרעיון הגולמי של הפילוסוף לדרכי הביצוע ולזאת מצפה ממנו הציבור. (הסיבה למשברים בדמוקרטיות המוכות של המערב היא שהפילוסופים והאוטופיסטים הפכו למנהיגי הביצוע).
ליבסקינד צודק שיש לנתניהו תחליף כשם שיש כזה לכל אדם אחר וכפי שבנט הוכיח זאת לא מכבר. (באותה הזדמנות גם הדגים איך לא ממשמים פוטנציאל אם שואפים להצליח (לזמן ולמקום חשיבות מכרעת). ולעומתו נתניהו המחיש זאת בפועל כאשר בארבע מערכות בחירות רצופות לא השכיל להקים ממשלה חרף היותו ראש המפלגה הגדולה ביותר בישראל.
אילמלא פעל השמאל-מרכז בנבזות רבה להדחת נתניהו מראשות הממשלה בדרך משפטית מפוקפקת, לא היה עומד כיום בראש הליכוד ומחנה הימין. הרדיפה היא שהקנתה לו תמיכה ציבורית רחבה ששללה ושוללת את המהלך ובלעדיה סבורני שלא היה עומד כיום בראש המחנה. שכן פעולותיו עבור הציבור הישראלי בחמש השנים האחרונות ויותר היו ברובן בלתי מספקות בעליל. נתניהו של 2003 שאותו מזכירים סיפרי הנוסטלגיה של הכלכלה הישראלית, נמוג כבר לפני 10 שנים ויותר. נתניהו ד'היום הוא נציג ה"דווקאיזם" של גוש הימין ולאו-דווקא ביטוי לדמות האידאלית של האדם הרצוי במנהיגות הלאומית רק בזכות מידותיו הטרומיות. זו איננה "משטרת מחשבות" אלא "תנועת מחאה" בסגנון שאינו ראוי.
הליכוד עדיין איננו "מתוחכם" ומלוכד פוליטית כגושי ה"מורדים המקצועיים" של השמאל. האחרונים, קיבלו בשלוש השנים האחרונות מטעם בית המשפט העליון (בן-בריתם המובהק) את האצטלה הקדושה של מבצעי אקט חיוני של מימוש "חופש הדיבור". זאת בשעה שמבחינת כלל הציבור לא היה בכך יותר מלגיטימציה מפוקפקת ל"אנרכיה ברשות הרבים" ע"ח זכויות הכלל. הבעיה האמיתית איננה פורעי הסדר הציבורי שתמיד מצויים בכל הסקטורים אלא המינון, "הקְדוּשה" והאיפה ואיפה בין הפגנות "לגיטימיות" ל"בלתי-לגיטימיות" בהן באים לידי ביטוי מובהק אי-השוויון לפני החוק. הפגנות החרדים בירושלים בימי הקורונה הן דוגמה קיצונית לכך כמו גם תופעת החסות ל"מהגרי הפגנות" מאירופה שפוגעים בחיילי צה"ל באיו"ש ומחבלים בעבודתם. הוסף לכך תקשורת "אוהדת" ותקבל תמונה מצויינת ומענה ברור לשאלה מדוע נתניהו עומד עדיין בראש הליכוד חרף כל שגיאותיו ומדוע הכעס והמרירות בליכוד אינם פוחתים ודווקא משמרים אותו בראש המחנה.
אין ספק שנתניהו הוא ממחוללי מרד הסירוב לשתיקה של גוש הימין. להוותו הוא גם זה שצבע סירוב זה בסיגנון הבוטה והאלים המאפיין אותו כיום. הוא אינו יחיד בכך ויש לו תומכים ומסייעים במחנה היריב. צמד האהודים הכושלים, ברק ואולמרט, הם שיקוי-לענה מסוג אחר שהצית או ליבה בימין את הסגנון גס-הרוח. ניתן להוסיף עליהם גם מספר אנשי תקשורת מוכרים, כמעט כל עיתונאי הארץ ולא מעט מהמגישים ברשתות הטלוויזיה. כך או כך המקום הראשון עדיין שמור לנתניהו והמדרגה השלילית הגבוהה ביותר נוצרה כאשר הפסיד לבנט במערכת הבחירות האחרונה (הכנסת ה-44) בגלל שגיאותיו שלו.
הדרך הטובה ביותר ל"העיר" לנתניהו ולאוהדיו (שבוודאי לא כולם נמנים על בכירי הלשון הגסה), היא לתמוך באיילת שקד כבר עכשיו בסקרים הקרובים. תמיכה שפרושה הוא שהפעם גוש הימין חייב לכלול את כל הכוחות ומאבקי סרק בתוכו טומנים בחובם סכנת הפסד קולוסלי. מחנה הימין חייב בגלל גודלו וגיוונו להציע לתומכיו שלל מענים פוליטיים, למתן את "קוצי-המחלוקות" ולהעצים את המכנה המשותף. חרף השונות ביניהם יהיו מחויבים לעקרונות היסוד המפורטים להלן:
1 נתניהו הוא אסטרטג פוליטי ממולח וזוהי כנראה הזדמנותו האחרונה לשרת קדנציה שלמה ולהטביע חותם משמעותי ועמוק על מדינת ישראל. אחת מאבני הנגף בדרכו היא ששכח להוסיף לתמהיל המאפיין את התנהלותו והתנהלות מפלגתו בבחירות אלה סיגנון דיבור תרבותי וקולגיאלי. אם לא יוצב בפניו "דגל אדום" עכשיו - הצונאמי שיתפתח עד סוף תקופת הביניים שלפני הבחירות לכנסת ה-45 עלול להיות הרסני ולהגיע לנקודת אל-חזור.
