אירן מאיימת ומערכת ההגנה נגדה מתרחקת

על הרקע ההתפתחויות והשיח בנושא, גברו האיומים האירניים הן מצד גורמים צבאיים והן מצד גורמים המקורבים למנהיג העליון, עלי חמנאי. יועצו המדיני, עלי אכבר ולאיתי, שכיהן במשך שנים רבות כשר החוץ, קבע משוואה מפורשת: "ככל שמדינות המפרץ יתקרבו לישראל, כך הן יתרחקו מאירן". דובר הצבא האירני הזהיר את ארה"ב וישראל באומרו, כי הן מודעות למחיר השימוש במילה "כוח" נגד אירן. בהתייחסות לביקור ביידן אמר דובר משרד החוץ האירני, כי כל עוד מטרתה המרכזית של וושינגטון היא לחזק את הביטחון והעליונות של ה"פייק מדינה" הקרויה ישראל, עמי האזור לא ישיגו יציבות ושלום.

על הפרק בשנה האחרונה עמדו גם סוגיות הברחות אמל"ח בים וחופש השיט. וושינגטון הודיעה לאחרונה על אודות הקמת כוח המשימה המשולב 153, שיתמקד במצרי באב אל-מנדב בים האדום, במפרץ עומאן ובצפון הים הערבי. בהצהרה המשותפת לארה"ב וסעודיה בתום ביקור ביידן נמסר, כי שיתוף הפעולה בין הצי הסעודי לכוח המשימה 153 ירוכז במסגרת מטה שיתוף הפעולה האזורי שבמפקדת הצי החמישי בבחריין.

בהקשר זה הזהיר לאחרונה מפקד חיל-הים של משמרות המהפכה את מדינות המפרץ מפני כינון יחסים עם ישראל, באומרו שאם יעשו כן - הן יפגעו בביטחון האזור כולו. במקביל פרסם צבא אירן בימים האחרונים את דבר הקמתה של יחידת כטב"מים באוקיינוס ההודי. לא נמסרו פרטים על מספר הספינות בכוח חדש זה, למעט אמירה שעל כל ספינה יהיו 50 כטב"מים, חלקם לאיסוף מודיעין ואחרים לתקיפה.

בחלק מהתגובות האירניות נטען, כי העליונות הביטחונית של ישראל עשויה להיות מופנית גם נגד גורמים ערביים ואיסלאמיים שאינם אירן. כך מנסה טהרן להביך משטרים באזור על-ידי פנייה לציבורים במדינותיהם, ומינוף העובדה שחלקים נרחבים מהם אינם רואים בהכרח עין בעין עם השלטון את תהליכי ההתקרבות לישראל.

הצטרפותה של ישראל לפיקוד המרכז האמריקני – סנטקו"ם – בספטמבר 2021, היוותה נקודת מפנה חשובה בחיבור ישראל לאזור בתיווך האמריקני. מאז כבר התבצעו כמה תרגילים ימיים רחבי היקף, שבהם השתתפה ישראל, וגנץ פגש את מפקד הצי החמישי בעת ביקורו בבחריין. צעדים חשובים אלה סוללים את הדרך להמשך שיתוף הפעולה האזורי. אולם יש לזכור, כי גזרת האחריות של סנטקו"ם היא הגנה בעיקר על חייליו וגם נגד טרור. רכיבי הגנה אלה של סנטקו"ם פועלים כבר עכשיו, והדיבור המוגזם בעניין שיתוף פעולה עם ישראל עלול לסכן את חופש הפעולה שלו.

יתר על כן: יש להטיל ספק ביכולת וברצון של כל הצדדים, בשלב זה לפחות, לכונן מערכת הגנה משותפת שתחבר בין מיירטים להעברת מידע מודיעיני ממכ"מים ומלווינים בזמן אמת. לכך יש להוסיף את השוני במערכות: ישראל מפעילה מערכות יירוט - כיפת ברזל, שרביט קסמים ואחרות - מתוצרת מקומית, ואילו מדינות באזור מפעילות תערובת של מערכות אמריקניות וגם רוסיות וסיניות. זאת ועוד: מדינות המפרץ מצויות תחת איום אירני מיידי וקונקרטי; תשתיות הנפט חשופות לאיום אירני, נתיבי השיט נשלטים על-ידי אירן, וברור שלא יסתכנו בשיתוף פעולה פומבי עם ישראל.

ואכן, לאחר גל העיסוק הפומבי המוגזם בהגנה אזורית משותפת לישראל, ארה"ב ומדינות באזור, הגיעה ההתפכחות בעת ביקור ביידן במפרץ: יועצו המדיני של נשיא איחוד האמירויות, אנוואר גארגש, הודיע, כי מדינתו אינה תומכת ביצירת ברית אזורית נגד אף מדינה באזור וכמובן לא נגד אירן, שעימה היא פועלת ליצירת גשרים ואף להצבת שגריר אמירותי בטהרן. גם שר החוץ הסעודי הצהיר, כי במהלך הפסגה עם ביידן לא הוצגה כל אפשרות לשיתוף פעולה צבאי או טכני עם ישראל.

התפתחויות אלה משקפות היטב את המורכבות של האזור מול אירן. מצד אחד, במדינות המפרץ רווחת תפיסת איום מפני אירן ושלוחיה. הנכונות האירנית להפעיל טילים וכטב"מים הוכחה כיעילה ומרתיעה, והאזהרות שהשמיעו בכירים אירניים כלפי מדינות המפרץ היו מפורשות ובוטות. מצד שני, גם כשנפגעו, נמנעו מדינות המפרץ מתגובה והסתפקו במחאות, שביטאו בעיקר זעם ואכזבה מכך שוושינגטון לא הגיבה.

לפיכך, החלטת אירן לתת קדימות לשיפור היחסים עם שכנותיה נפלה על קרקע פורייה. שורת מפגשים בדרגים בכירים התקיימו בין אירן לאיחוד האמירויות, וכן התנהלו חמישה סבבי שיחות עם סעודיה. לכל הצדדים ברורים ניגודי האינטרסים, שאינם עומדים להשתנות, אך אירן ומדינות המפרץ כאחת מעדיפות להגיע להבנות על פני המשך העימותים ואף הסלמתם.

המסר המרכזי שאירן העבירה לשכנותיה במפרץ היה חד וברור, וכלל איום מפורש בתגובה אם יסתבר ששיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל מתקדם. הלחץ הצבאי האירני, הישיר והעקיף, נשען בראש ובראשונה על מערך טילי השיוט והטילים הבליסטיים שבנתה אירן בעשורים האחרונים ועל מערך רחב של כטב"מים. האפשרות שהסתמנה למהלכים אזוריים משותפים להתמודדות עם היתרון המרכזי של אירן מול שכנותיה וגם מול המערך האמריקני באזור, הביאה את טהרן להגיב באיומים תקיפים. לכן, יש לקחת בחשבון גם את האפשרות שאירן תפעל כדי להוכיח את רצינות כוונותיה, אם תסיק שמתחת לפני השטח מתנהלים מהלכים המכוונים נגדה.

בסיכומו של ביקור ביידן ניתן לשאול: האם ההרתעה הישראלית מול אירן התחזקה או נחלשה? האם שטף הדיבורים על מערכת אזורית, שספק אם היה לה מלכתחילה סיכוי גבוה להתממש וכיום נראית מתרחקת, סייע לקידום הרעיון או פגע בו? ואולי רצוי לחזור לשיטות הפעולה של העבר, שהתמקדו בקידום אינטרסים ביטחוניים משותפים לישראל ולמדינות האזור מתחת לרדאר.

ובשולי הדברים: השיח בישראל, שבמסגרתו הסוגיה הפלשתינית מוצגת כבלתי חשובה למדינות האזור ולכן אינה מעכבת את הנורמליזציה בין ישראל לבינן, מחזק את "נרטיב הבגידה" המופץ על-ידי הרשות הפלשתינית כביקורת על מדינות "הסכמי אברהם". נרטיב זה מחלחל לציבורים במדינות האזור ובוודאי אינו תורם ליצירת אווירה שתאפשר להעלות את היחסים עם ישראל על פני השטח.