לבי לבי (סגי נהור) לעורך הדין עמית חדד. עד ששרביט ההגנה על הנאשם בפלילים בנימין נתניהו הועבר לידיו, והנה דווקא מולו התייצבה עדה מרגיזה כזאת כמו הדס קליין. לעזאזל - מדוע לא שפר גורלו כמו לעמיתו בועז בן-צור שקיבל לידיו לחקירה נגדית עד תביעה כשלמה פילבר, שרצה להשאיר את עוגת עדותו שלמה אך גם לנגוס ממנה.
מדוע העדה הזאת אינה מהלכת בין הטיפות? מדוע אינה אומרת כן ולא ביחד? משהו כזה: אומנם ביבי עשה גם עשה מה שתיארתי בעדותי במשטרה, אבל גם לא עשה מה שעשה בניגוד לדבריי בלהב-443. לרכך קצת.
העדה המכעיסה הזאת לוקחת את עצמה ברצינות. אין שופט אחד שיחשוד כי העבירה למשטרה מסמכים מפופקים בחניון חשוך
1. אין דיין אחד שיחשוד בה כי היא מתכוונת לשבש הליכי משפט. אי-אפשר עליה. מפני שכאשר חדד צעק עליה היא דרשה שינמיך את הקול. כי אינה חוששת מפניו. אינה חוששת שתיתפס דוברת שקר בזדון.
וגרוע מכל לחדד הוא הסיפור של עמיתו לסניגוריה בועז בן צור. הוא היה פרקליט של קליין ושל נותן לחמה ארנון מילצ'ן. אך בן צור עשה את מה שעורכי הדין הגדולים של דור הפרקליטים הקודם כיצחק אדרת, אמנון גולדנברג, שלמה תוסיה-כהן, שמואל תמיר (לפי סדר הא"ב) לא היו מבקשים לעצמם לעולם: לעבור מייצוג לקוחותיו לצד השני של המתרס. ככה, מלייעץ לקליין להגנת ביבי. זה כמו לעבור ממכבי להפועל או מהפועל למכבי במחצית הדרבי. נכון שזה כשר. הרי מילצ'ן בצורה מעוררת תמיהה נתן את הסכמתו. כמו שאמרו רבנים על מהלכים כאלה, כשר אבל מסריח.
עכשיו במין צדק פואטי, התרגיל המסריח הזה הפך לרועץ לביבי. בכל פעם שחדד מסתער על העדה היא הודפת אותו בקלות שגורמת לצופים מן הצד הנאה: תזמין את עמיתך לספסל הסניגורים בן-צור להעיד בשבועה, היא סונטת בו, הוא יודע שהרשה לי (או לא). לא נעים. לביבי. לבן-צור. לחדד.
החטא תחילתו בצחוק של מנצחים, אמרו חכמי ישראל, וסופו מריר. המעבר הזה ממילצ'ן לביבי חוקי, אבל הוא בבחינת חטא ציבורי, והיום טעמו היה גם מריר. איני יודע מה יחליטו שופטי ירושלים באשר לעדות של קליין. יש משקל? אין משקל? אבל יש אמת. יש תעוזה. יש יושרה. כאזרח מן השורה אני ממליץ בפני התנועה לאיכות השלטון להעניק לה את תואר אבירת איכות השלטון לשנה הבאה עלינו לטובה.
