היי שלום אנטישמיות

עם פתיחת ההצגה, על במה חשוכה כשרואים רק את רגליו ונעליו של המופיע המקישות בקצב הסטפס - חשים שזה צרפתי. אולי מהאיזכור של גדולי אמני הפנטומימה שצרפת הצמיחה. בהמשך, יפה עשה הבימאי המחונן ששיבץ עוד קטעי סטפס בין התרחשות אחת לרעותה, על-מנת לקטוע מהרקע בו מתבצע חיסול יהדות צרפת בידי הגרמנים ובעזרת הצרפתים, מה שלא נראה על הבמה, כבמתכונת הדרמה היוונית הקלאסי, ורק מוזכר. הדרמה היא פרשת הסתתרות יהודי, הפמן, בעל חנות תכשיטים פאריסאית בזמן השואה, אצל צורף שלו, פייר. התמורה אינה רק עבור כסף וכן העברת החנות ע"ש הצורף, אלא הסכמת מר הפמן היהודי לעבר את אשת הצורף העקר.

בהרבה שנינות, עדינות ורגש מצליחים איתי שור כצורף העקר ומבצע הסטפס המוכשר, וכן ויטלי פרידלנד כמר הפמן, להמחיש את הלבטים, את ההתפתחות הנגרמת מההחלטה, ואת הקרשצ׳נדו המגיע לקראת סוף הפרשה. כתוצאה מהמיפגש בין הדמות שהייתה אכן במציאות, של אוטו אבץ לבין שלושת הדמויות - היהודי הגוי ואשתו. סיפור כזה עוד לא ראיתם. וביצועו של ארז שפריר כאוטו אבץ הנאצי רודף היהודים והעברתם למחנות המוות, וגזלן יצירות האמנות שבחזקתם, ביצועו של ארז שנחשב לקומיקאי מהמעלה הראשונה, כאן הוא דרמטי בכובד משקל אישיותו ומשחקו. כיצד הצליח לשטות בזוג וביהודי, כאשר כל מהלך הארוחה המשותפת מכנס בתוכו משפטים שכל אחד מהם הוא בבחינת פאנץ ליין.