לא במיטבם

כשמעצמה שוקעת משמעות הדבר היא שיש לה בעיות פנימיות קשות שאין היא מתמודדת מולן כהלכה או כושלת בהתמודדותה. מעצמה היא "כנושאת מטוסים ענקית" שמורכב מאוד להשתלט עליה בתפקדה כהלכה וכמעט בלתי-אפשרי לעשות זאת כשהיא יוצאת מאיפוס. הדברים מסובכים עוד יותר כאשר משטרה הדמוקרטי מעוות ע"י מגוון תפיסות -יסוד סותרות’ חוסר סדר פנימי ומשמעת ציבורית לקויה הנובעים מכך, מהווים התקרבות מסוכנת לאנרכיה. מעצמה שוקעת היא מעצמה שהמחלוקות הפנימיות בה מפוררות את החברה, הממשלה איננה קוהרנטית ומנותקת מהמציאות הפוליטית הפנימית והחיצונית וחולשת המנהיגות מונעת עיסוק יעיל בפתרון הבעיות הראליות של החברה. החברה נתונה במשבר רעיוני, ומוסרי (אין אכיפה רציונאלית) ורמת הסולידריות וההזדהות של רוב הציבור עם המסגרת המדינתית סמליה וצרכיה נמצאת בירידה. בתנ"ך מתואר מצב מעין זה במשפטים כגון: "...בימים ההם אין מלך ב...(ישראל), איש הישר בעיניו יעשה" וגם: "אין לנו חלק ב...(דוד) ולא נחלה ב...(בן ישי)...איש לאוהליך ישראל"¹

כשמעצמה (או מדינה) יוצאת מאיפוס יתכנו שלושה מצבים, בסדר חומרה יורד: א. היא נקלעת לתהליך ניוון ושקיעה מפני שלא נותרו בה המקורות הטבעיים הדרושים לשיקומה והצלתה; סופה התפוררות. ב. השקיעה המסתמנת היא "סטיית תקן" מנהיגותית או אחרת - צניחה זמנית מהנורמה הדרושה. במצב זה תיקון מכוון ויזום של הסטייה אפשרי וכשהוא ננקט במועד הוא מחולל שיקום מהמשבר הזמני. ג. השקיעה משקפת "מצב רוח לאומי זמני". שינויים פנימיים או חיצוניים הפוגמים ברציפות מגמת השקיעה עשויים להעבירה מן העולם והמצב ישתקם בתהליכים טבעיים בהשפעת שינויים אלה. יציאה מאיפוס היא בכל מקרה משבר לאומי המבשר קשיים לציבור האזרחים ומגדיל את פוטנציאל הסכנות והנזקים מקשיים פנימיים וחיצוניים טבעיים.

משבר לאומי של מעצמה הוא לעיתים קרובות בעיה של בעלות בריתה. במשברים ברי-תיקון בעלי-ברית אלה נתונים תדיר בסכנות גדולות יותר מאלו של המעצמה, שכן חולשתה מהווה פיתוי ליריביהם בכיוון מחטפים מסוגים שונים שהרי בראש סדר העדיפות של מנהיגות המעצמה יהיו תמיד בעיותיה שלה.

מדינות קטנות ובינוניות חייבות אפוא לעקוב ולאפיין נכון מציאות של משבר אצל בעלות בריתן החזקות ולהיערך מולן נכון ומבעוד מועד. פרשת ישראל-אירן-ארה"ב בתחום הגרעין הצבאי מאז ימי אובמה מהווים דוגמה מצויינת להתרחשויות ממין זה. סימני החולשה הראשונים של ארה"ב התגלו כבר בתקופת קלינטון ואף קודם לכן בטיפולה הכושל במשבר הגרעין מול קוריאה הצפונית. לטעמי, ישראל הבינה את ההתרחשות בעיקרה אבל לא הפנימה אותה כראוי בתקופת אובמה בשל הבעיות הפנימיות שלה עצמה.

העוצמות הלאומיות מבוטאות בגורמים שונים ובצרופים שלהם אולם הנושאים המובילים הם: טריטוריה, דמוגרפיה, כלכלה, צבא ונשק לא קונבנציונאלי, והרמוניה שלטונית (לאו-דווקא דמוקרטיה). להערכתי ארה"ב עדיין במשבר של "מצב רוח לאומי" או בתחילת המעבר ל"סטיית תקן". הגורמים העיקריים הדוחפים אותה לעבר החמרת המשבר הם: היווצרות המבנה הרב-קוטבי של מעצמות הגמוניות המגמדת בהדרגה את מעמדה הבולט מהתקופה שאחרי התמוטטות בריה"מ.

קוראת התיגר הראשונה היא סין כאשר המיקוד הנוכחי הוא טאיוואן - אולם גם התחרות הכלכלית העולמית (בה התקרבה סין בתל"ג השנתי שלה לכדי כ-75% מהתל"ג האמריקני) והאיום בהשתלטות הגמונית על דרום מזרח אסיה וחדירה לאפריקה ודרום-אמריקה המאיימים על העליונות האמריקנית.

קוראת התיגר השנייה היא רוסיה. המיקוד הוא עיצוב גבול המערב הרוסי מול ברית נאט"ו תוך ניצול החולשות של ארה"ב ושל הברית. פרט לעניין הטריטוריה וההרמוניה השלטונית נחותה רוסיה מארה"ב בכל מדדי העוצמה האחרים (למעט אולי נשק גרעיני) - ראה לעיל. ובכל זאת, על-רקע האיום בסכסוך מזוין של ארה"ב מול סין בשל טאיוואן, לא היססה רוסיה להמר בפלישה לאוקראינה, בהנחה שהמלחמה שם תסתיים בטרם יוכרע הסיכסוך עם סין ובטרם תתעשת נאט"ו בכדי להוות איום צבאי אפקטיבי על רוסיה מגויסת.

קוראת התיגר השלישית היא הודו. התל"ג השנתי של הודו עדיין נמוך, אבל ממדי השוק שלה אדירים. והואיל והצמיחה בהודו גבוהה כיום בהרבה מזו של ארה"ב (7% לעומת כ-2% בשנת 2020), מותר להניח שתתקרב אליה מאוד תוך כשנות דור. "הגלובליזציה" הכלכלית והפיננסית ששרתה את ארה"ב שירות רב-ערך והשתלטות על שווי העולם במובנים רבים והכתבת מהלכיהם לא תפעל באותו אופן בעולם הרב-קוטבי ההולך ומתהווה.

שתי מדינות - סין והודו - שולטות על כ-18.5% מאוכלוסיית העולם כ"א. שטחי ההגמוניה שלהן בעולם רב קוטבי כנ"ל שאינם תחת ריבונות ישירה, יקיפו לפחות עוד 5% מהאוכלוסייה העולמית. צפוי שבלו"ז האמור יהיו גם עוצמותיהן האחרות ברמה הקוראת תיגר על כל קוטב אחר ובכלל זה ארה"ב. הדבר נכון גם אם האחרונה תשתף פעולה בצורה הרבה יותר אינטנסיבית ואינטגרטיבית עם אירופה קנדה ואוסטרליה. לאחרונה מסתמנים מול סין אתגרים קשים מאוד שמוקדם כיום היא טאיוואן

שעה שהודו וסין צומחות מבית באופן הרמוני (תמהיל האוכלוסייה נותר בעל מבנה קבוע בקרוב לזה המוכר כיום), חייבת ארה"ב לקיים הגירה זרה מסיבית לתוכה, שתשנה כבר כיום ועוד יותר בעשורים הבאים את הסטרוקטורה האזרחית, החברתית, התרבותית והמשטרית בה. זאת עליה לעשות בכדי למנוע התדרדרות לנחיתות יחסית לקראת אמצע המאה ה-21. לדעתי, זו חזות קודרת למדי עבור ארה"ב. הבחירות לנשיאות בשנת 2024 תהיינה חשובות ביותר לעתידה ומכאן גם לעולם כולו ולנו. רמז מוקדם על המגמה נקבל כבר בבחירות האמצע לקונגרס בנובמבר 2022. עלינו להיות מוכנים לפעול בסוגיות האסטרטגיות של הייצוב האזורי החשובות לישראל עד לשנת ההכרעה הזו.

מאותן סיבות ממש, צפויים שינויים גם ברוסיה, קרוב לוודאי שכבר אחרי עידן פוטין. יש לשים לב לעובדה שסין, רוסיה והודו בשיתוף עם מדינות כאינדונזיה ויפן ובתהליך דינמי של התגבשות מערכת גושים פוליטיים עולמית חדשה, עשויים לחולל הפתעות בלתי צפויות באשר עוצמת וקצב השינויים בהן יהיו גבוהים. לתהליכים אלה השלכות עצומות על הביטחון הלאומי של ישראל, שלפי שעה עסוקה "ברומנטיקה פוליטית" של שנות ה- 40 וה-50 של המאה ה- 20! אם לא תגדיר את עצמה היטב, תקבע גבולות ביטחון, תחיל ריבונות ברורה ויציבה על שטחיה ותתייצב כאחד הראשים בגוש השלישי, במשולש אזורי תלת ראשי הכולל את אירן, טורקיה והמדינות היריבות להן - תמצא עצמה ישראל במציאות בלתי נסבלת תוך שנות דור או פחות מכך.

לאור האמור לעיל, העובדה ששמענו מהנשיא ביידן בביקורו כאן "הבטחה" שארה"ב אינה עוזבת את המזרח התיכון איננה בעיני סנונית המבשרת אביב, אלא דווקא זו המבשרת סתיו וחמור יותר מזה שראינו אחרי עידן אובמה. הנוסטלגיה לאגדות הסכמי אוסלו המפעמת בקרב השמאל ההזוי שלנו לקראת הבחירות אצלנו בעוד כ-100 ימים היא בעיני איום חמור על עתידה של ישראל.

נראה שמלחמת רוסיה-אוקראינה והחדירה הרוסית-סינית למזרח התיכון ומרכז אסיה, הן שהדליקו אצלו הנשיא ביידן ואצל עוזריו הישנוניים את תאורת "הבינה המדינית האזורית" האמיתית. לנו כישראלים זהו תיקון חשובה בחשיבה האסטרטגית האמריקנית אבל דומני שגורמי-שמאל מרכז שלנו עוסקים כבר מזה זמן במהלכים המבקשים להחזיר תודעה אמריקנית זו לעבר אוסלו. מבחינה זו גנץ במשרד הביטחון ולפיד במשרד החוץ הם "איום אסטרטגי" בעוד דמויות כאולמרט וברק ניצבים על סף ההגדרה של גייס חמישי.

בבריתות בין מעצמות למדינות "שותפות" המסגרת המשותפת כפופה תמיד לרצון ולהכוונת המעצמה. במקרה של ישראל וארה"ב, ברוח בן-גוריון, עמדה ישראל תמיד על שמירת יכולתה להגן תמיד על עצמה בכוחות עצמה מתוך חופש פעולה מדיני וצבאי. מס השפתיים הזה נשמר גם בביקורו של ביידן, אבל ראשם של אלה המופקדים אצלנו על המימוש נמצא להערכתי במקום אחר לגמרי. - לדידם זו איננה זכות וחובה מוסרית אלא עול שיש לברוח ממנו תוך קבלת עזרה לכך מגורמים זרים (בעלי מטרות נוגדות לשלנו) ובכללם עוינים (כגון, ירדן).

ברית אזורית היא רעיון טוב, אולם אינני רואה עם מי נקיים אותה ברמת הסמך הנדרשת לביטחון לאומי; רמת סמך זו יש ליצור ולהעמיד למבחן. בכל מקרה גם אז חייבת ישראל לשמור על חופש פעולה מלא. מכן מתבקשת מיד המסקנה שאין להמתין לשום דבר ולאף אחד. מיד אחרי הבחירות וכינון הממשלה יש לקבל את כל ההחלטות הדרושות ולצאת לדרך המימוש.

אל לישראל להיקלע למצב שאותו מתכננת עבורה אירן כבר מזמן. בימים אלה התחלנו לאבד את חופש הפעולה המוגבל שהיה לנו בסוריה גם בגלל הסתבכות מיותרת של לפיד מול פוטין וגם בשל העובדה שהמערב דוחף את פוטין לעבר שותפות אסטרטגית עם אירן. כלומר, אחרי הסכם הגרעין החמור שחתמו עם אירן כמעט בכפיה בונה המערב בחוסר מחשבה שותפות חדשה עם אירן שהאיום ממנה לישראל עלול להיות גרוע מהקודם.

בשום אופן אל לישראל להיקלע למציאות בה תצליח אירן למנוע מישראל טיפול צבאי כולל, חזק והרסני מחיזבאללה בלבנון. אינני משוכנע שצה"ל מוכן כיום למבצע כזה אילו נקרא לעשותו כצד מונע נגד התקרבות אירנית לגבול שלנו. בשקט ובהסתר מבחינת הציבור הישראלי, מתחמקת רוסיה מהתחייבויותיה להרחיק את כוחות האיסלאם הקיצוני לסוגיהם מגבול הגולן, שעה שישראל מתחמקת מישוב 10,000 יהודים בשטח חרף ההכרה בריבונות ישראל עליו, ע"י הנשיא טראמפ. כאמור: הרפיסות הביטחוניסטית שולטת על רוב מהלכיה האסטרטגיים של ישראל והכספים הגדולים ההולכים בשנים האחרונות למערכת הביטחון משרתים את המשכורות, תנאי העבודה, פרויקטי-פיתוח שאינם מבשילים לכלל הצטיידות מבצעית וראוותנות טכנולוגית, במקום אימוני לחימה אינטנסיביים במתארים הרלוונטיים. אם אינני טועה, זה גם מקור הדחיפות הגדולה שראה שר הביטחון בהודיעו על החלפת רמטכ"ל בטרם הוקמה הממשלה שאמורה להנחות את מהלכיו העתידיים.

דומני שהתייצבות תהליכי השינוי וההתהוות המזרח-תיכוניים ישתרעו על פני כל העשור הנוכחי לפחות. האיומים, מאידך-גיסא, נעים בקצב מהיר בהרבה. מלבד טיפול בנושאי הפנים, הכלכלה ויוקר המחיה הבעייתיים, חייבת ישראל למצב מחדש את תורת הביטחון הלאומי שלה בהתחשב בשינויי המציאות ומטרות המלחמה שעל הפרק. בשנים הקרובות עליה לחסל בכוחות עצמה ובמלחמת מנע את מעטפת האיומים סביבה, החל בלבנון. מטרות מלחמה בכל הגזרות חייבות להיות - מלבד הרס והשמדת גורמי האיום - חתירה להסכמים מדיניים של אי-לוחמה לפחות בשילוב עם הקמת אזורי חייץ אפקטיביים לאורך גבולותיה עם מדינות העימות הישיר (בנוסח הקיים בסיני). במילים אחרות: עליה להשתחרר מרעיונות ההבל של הגנה באש מרחוק מפני שלא ניתן לממשה. הואיל וישראל אינה יכולה לפגוע באזרחים בלחימה באותו חופש שמרשות להן זאת המעצמות הגדולות וכחלק מתהליך חידוש גורם ההרתעה שלה, עליה לפתח וליישם תורת כיבוש-מהיר (השתלטות למעשה) ופינוי מאזרחים של שטחים גדולים תוך שימוש בתמרון יבשתי ואש מדויקת. הווה אומר: סילוק אזרחים, פינוי מיכולות לחימה או השמדתם והסכם פירוז אפקטיבי לאחריו, כתנאי לחזרתם של בלתי חמושים לאזור החיץ והפרדה מוחלטת באחריות הגורם הריבוני בין אוכלוסייה אזרחית לא לוחמת לחמושה בכל מקום ובכל התנאים.

מינוי מפקדים בכירים בצה"ל חייב לתאום את הפרמטרים המרכזיים של תורת הביטחון העדכנית. מי שאינו שלם עימה - חייב להצהיר על כך ומי שאינו מוכן לקיימה ככתבה וכלשונה אם יוטל עליו לבצעה - חייב לפרוש.