מִנֹּגַהּ בַּת שְׁחוֹקֵך, רַעֲיָתִי
מִנֹּגַהּ בַּת-שְׁחוֹקֵךְ הַנְּבוֹנָה
וּמִיָּפְיֵךְ הֶעָנֵו, רַעֲיָתִי,
בִּּעֲתַנֵי הַפַּחַד נָסוּ הַלַּיְלָה מִמֶּנִּי.
רַעֲיָתִי, מִנִּחוֹחַ קוֹלֵךְ, הַמָּתוֹק מִכָּל
נִחוֹחֵי הַוֶּרֶד וְהַשּׁוֹשָׁן שֶׁעַל חַלּוֹנֵנוּ,
שֵׁיבָתִי רָעֲמָה הַיּוֹם בְּתַלְתָּלֶיהָ הַשְּׁחוֹרִים
שֶׁשָּׁבוּ לְחַיִּים. זָהֳרֵך הָאָדֹם
שֶׁנָּגַע בִּי לָרִאשׁוֹנָה לִפְנֵי שִׁבְעִים שָׁנָה
הַיּוֹם הוּא יוֹתֵר אָדֹם
כְּשֶׁהוּא עָמוּּס לְעֵיפָה בִּמְשִׁימַת
חִלּוּץ שַׁבְרִירֵי גּוּפִי וְרוּחִי הַמְּפֹרָרִים
מִנְגְעֵי גּוּף וּמִפִּגְעֵי חֲלוֹמוֹת שָׁוא מְסֻיָּטִים.
רַעֲיָתִי הַיְּקָרָה, אַתְּ הַסּוֹעֶדֶת אֶת נִגְעֵי גּוּפִי הַכְּבוּיִים
וְשׁוֹמֶרֶת שֶׁשָּׁעוֹת הַיְּקִיצָה
אוֹתִי לֹא יוֹבִילוּ אֶל חוֹפֵי הָאַכְזָב
אֶל בֹּקֶר-אֵין-תּוֹחֶלֶת
וְלֹא אֶל מַעֲינֵי-דַּעַת מָרִים.
בְכוֹחוֹתַיִךְ הַדַּלִּים שֶׁפּוֹסְעִים כָּמוֹנִי
בְּמַעֲלוֹת הֶעָשׁוֹר הַתְּשְׁיעִי לְחַיַּיִךְ
צְנִיעוּתֵךְ הִיא זוֹ שֶשּׁוֹתֶלֶת
כָּל יוֹם עוֹד עֵץ חַיִּים הַנּוֹעָד לָאַהֲבָה
מַבַּטֵּךְ הַטּוֹב מְנַכֵּשׁ אֶת עִשְׁבֵי הַבַּר וְעוֹקֵר כָּל נָגִיף
עַנְוָתֵךְ וְשַׁלְוַת בְּשָׁרֵךְ מַשְׁקִים וּמַרְעִיפִים
חַיִּים עַל עֲצֵי הַחַיִּים שֶׁטִּפַּחַתְּ
שֶׁנִחוֹחַ פִּרְיָם הוּא שֶׁנוֹתֵן לִי הַיּוֹם חַיִּים.