מוטיב של יתמות

מוטיב היתמות בשיריה של זמירה פורן ציון

מה הופך ספר ביכורים לספר חשוב? כשחיים בעידן שבו כתיבה זמינה וכל אדם אוחז במקלדת ופשוט כותב את עצמו מעל כל במה אפשרית הנכחת השירה האמיתית והאיכותית הופכת לתהליך מאוד מייגע. כיצד נדע אנחנו, המבקרים והקוראים, שהספר שהופיע לאחרונה הוא ספר טוב. אני יכולה להעיד רק על עצמי. לא כל הספרים שמגיעים אל שולחני מעוררים אותי לכתוב עליהם, גם כי עבורי לקרוא ספר הוא עבודה. אני קוראת כתבי יד ומשתדלת להוציא את הכתבים לאחר עריכה והידוק שיהיו גם מקור לגאווה עבור הכותב.

הספר "אני סמר" הוא ספר הביכורים של זמירה פורן ציון, אישה שכבר ידעה למצב את עצמה בתחום האקדמי כד"ר וגם להיות מובילת דרך בתנועת "אחותי" כך שהכותבת היא פיגורה תרבותית וחברתית מאוד חשובה בנוף הישראלי.

כשקוראים בספר מכירים את זמירה עוד ועוד. בקריאה הרגשתי שבספר משוקעים יסודות אוטוביוגרפיים והם שהפכו את הילדה סמר לזמירה. מצאתי גם שזמירה פורן ציון חוותה את ילדותה כילדה ממוצא עירקי שגדלה במעברה בכפר ענא, שנמחק כליל אבל נשאר כקעקוע בנשמתה, וזה השפיע עליה ועל דמותה.

אבל מכל מה שסיפרה מה שבה את ליבי נמצא במוטיב היתמות. ושם נאחזתי במילותיה של זמירה, נכנסת איתה לתוך הפצע הזה שחשפה בפני הקורא על היותה ילדה יתומה ולה שני אחים ואימא. תחושת האחריות בשל היתמות הפתאומית שנפלה עליה בגיל 14-13 חיברה בינינו. השכול הזה של אחד מאבותיה, עמוד התווך של עולמה נשמט ועוד בגיל שכל כך זקוקים לתמיכת ההורים.

"עבראקית"

הפרק החשוב בספר מופיע בהתחלה. ישר כשנכנסים לתוכו בדפים הראשונים מקבל הקורא את המנה העיקרית המתפרצת בשורות של שירים המבוססים על הילדות של המשוררת. כמה חשוב לזמירה המשוררת לציין את ההלחמה בין העברית לבין העירקית. הפרק הזה נקרא "עבראקית" והוא מכיל 22 שירים.

"אנא סמר" עמ 11 הוא השיר הראשון שפותח את הפרק הזה ולמעשה הוא כמו המבוא לכל הספר. דומיננטיות מורשת האבות העירקית מובלטת בשיר הזה שבו היא מציינת את שמות האבות. זה מזכיר את אלה תולדות שמופיע במקרא. אפשר לקרוא ולהבין את התיבול של שתי השפות בין העברית לבין העירקית ואפשר להבין עד כמה מכבדת זמירה המשוררת את מורשת הוריה ומחייה אותה בשירתה. המשוררת הזכירה לי את סגנונם של המשוררים מן הקשת המזרחית וגם את ארז ביטון פורץ הדרך שכתב בשילוב מילים ערביות בתעתיק לעברית. היופי הזה שמחבר בין צלילי העברית לבין צלילי שפות ההורים מעביר לקורא את תחושת השייכות והגעגועים של זמירה לעולמות מוקדמים אלו.

המרת שמה של המשוררת מסמר לזמירה נעשתה על-ידי המורה ציפורה ומופיעה בשורות הבית השני. המרה מן השם שנתנו לה הוריה לבין השם שמעניקה לה מורתה, מן העירקית אל הישראלית. השורות שמסיימות את זיכרונות אימותיה האם והסבתות בשיר "אנא סמר" מוליכות אל התימה המרכזית של היתמות:

"... וְעַכְשָׁו אַרְבַּעְתֵּנוּ כָּאן עַל הָהָר

כֻּלָּנוּ שַׁרְשֶׁרֶת אַחַת

שֶׁל יַתְמוּת

שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁל מַאֲבָק"

המילים כאן הזכירו לי משפט שקראתי באחרונה של פילוסוף צרפתי

"היתמות מובילה את האדם למרד",

לאז'ן דלקרואה.

וזוהי התימה המרכזית של כתיבתה של זמירה. מאבק להיות נוכחת בתוך הישראליות, להיות מי שהיא יחד עם כל מה שנלווה, בשפות, עם שמות מקוריים של אימא נאנא ואבא דייזי ולולו כל בני המשפחה.

אנא סמר\ מחרוזת יתמות

אַנַא סַמַר סַמְרָה זְמִירָה
בְּנְת דֵּיְזִי בְּנְת לוּלוּ
בְּנְת רַחְמָה
מְן בְּרְ'דָאד.

סַמַר אַסְמָרָנִי
קָרְאוּ לִי אָבִי וְאִמִּי
בְּיוֹם לֵדָתִי.
"סַמְרָה יָא סַמְרָה" שָׁר לִי אָבִי
בִּצְעָדַי הָרִאשׁוֹנִים.
שְׁמֵךְ זְמִירָה אָמְרָה הַמּוֹרָה צִפּוֹרָה

בְּכִתָּה ב'.
בְּכִתָּה ז' אַבָּא מֵת,
וּמֵאָז אֲנִי חוֹלֶמֶת עַל צוּקִים
נִלְחֶמֶת בִּדְרָקוֹנִים.
יְתוֹמָה.

לְאִמָּא שֶׁלִּי קוֹרְאִים דֵּיְזִי.
יַלְדַּת זְקוּנִים הָיְתָה אִמִּי.
דֵּיְזִי קָרָא לָהּ אָבִיהָ, סָבִי,
שֶׁנִּרְצַח בִּפְרָעוֹת הָפַרְהוּד
בִּשְׁנַת 1941.
וּמֵאָז אִמִּי, פֶּרַח אַנְגְּלִי לָבָן
שֶׁלִּבּוֹ צָהֹב,
חוֹלֶמֶת עַל בַּיִת.
נִלְחֶמֶת כְּמוֹ דְּרָקוֹן.
יְתוֹמָה.

לְסָבְתָא שֶׁלִּי קוֹרְאִים לוּלוּ -
מַחְרֹזֶת שֶׁל פְּנִינִים.
הִיא יָצְאָה מִשָּׁם,
מִבַּגְדָּד,
אַךְ לְכָאן לֹא בָּאָה.
אֲבוּדָה וּמְשֻׁגַּעַת
הִסְתּוֹבְבָה בִּשְׂדוֹת הַבּוּר
עִבְרִית זָרָה לָהּ
גּוֹלָה בְּלִבָּהּ,
גּוֹלָה בְּנִשְׁמָתָהּ.
חוֹלֶמֶת עַל הַחִדֶּקֶל וְהַפְּרָת.
יְתוֹמָה.

לְאִמָּא שֶׁל סָבְתָא שֶׁלִּי קוֹרְאִים רַחְמָה.
גְּדוֹלָה וְרַחוּמָה הָיְתָה כְּרַחֲמֵי שָׁמַיִם
אַךְ הַשַּׁעַר לֹא נִפְתַּח לָהּ אֶלָּא לִרְגָעִים.
לֹא נִשְׁפְּכוּ עָלֶיהָ מַיִם רַבִּים בְּרַחֲמִים.
אֲהוּבָהּ מֵת בְּיוֹם לֵדַת בִּתָּהּ הָרִאשׁוֹנָה.
אַלְמָנָה.
יְתוֹמָה.

וְעַכְשָׁו אַרְבַּעְתֵּנוּ כָּאן עַל הָהָר
כֻּלָּנוּ מַחְרֹזֶת אַחַת
שֶׁל יַתְמוּת.
מַחְרֹזֶת שֶׁל מַאֲבָק

המילה יתומה משולבת בטקסטים הראשונים בספר, כמו הילדה "גזורה מראש" בעמ׳ 13. השיר מתאר את הניסיון לברוא את הילדה ובא לידי ביטוי בתמונה המטאפורית של בריאה תוך כדי גזירה כמו הייתה חפץ או דומם.

".. וְעָמַדְתִּי נְפוּחָה וּמְגֹהֶצֶת

כְּמַלְאַךְ בִּתְכֵלֶת תַּחֲרָה"

בד אפשר לגזור ואם משווים בין הילדה לבין הבגד מובן שלא מתייחסים לרגשות שלה ולא בודקים האם זה נכון וראוי לעשות בה שינויים מבלי לשאול אותה. אלה הניסיונות של האם לעשות את הכי טוב כדי שהילדה תיראה משולבת בסביבה החדשה שעבורה האם המהגרת הוא זר ושונה ממה שהכירה. אימוץ המראה המערבי לבתה כדי שתתערה בחברה הישראלית ותהיה שייכת למקום החדש. גם השיר הזה מסתיים בשורות אודות מה שמחכה לילדה:

"... הִיא לֹא יָדְעָה אָז
שֶׁיְּמֵי כְּאֵב וַאֲנָחוֹת בָּאִים
וּשְׁעָלַי יֻטַּל לַחֲזֹר לְקוֹלָב
רֵיקָה וִיתוֹמָה
מִגּוּף".

הנשים בשיריה של זמירה מועצמות ועומדות על הר, גם בשיר "הר עמד ביני לבינך אימי". כותרת השיר מבטאת מרחק עצום בינה, האם הביולוגית לבתה, שתיהן לא יכולות להיפגש וזה מזכיר את שיר הגעגועים של שמואל הנגיד הים ביני ובינך, וכאן למעשה זמירה כותבת על החיים לצד אימא שהמרחק אליה היה מטאפורי, אי-אפשר לגשר על הפער הזה ואיך אפשר לחבר ביניהן.

"...וַאֲנִי אוֹמֶרֶת:
הַבֹּקֶר מִמֶּנּוּ בָּאתִי נָאנָא הָיָה עֲפִיפוֹן
לְלֹא חוּט וּלְלֹא חַלּוֹן, רֵיחַ אֲדָמָה חַמָּה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר כָּתֹם.
רֵיחַ בַּרְקָנִים שֶׁל סְתָו מְבֻיָּשׁ לְאַחַר גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן,
בֶּטֶן קֶבֶר הָאָב, יָתוֹם, אֵין מַצִּיל, שָׁחֹר הַדֶּגֶל יא נָאנָא,
זְקֵנוֹת אָנוּ מֵרֹב מִלִּים, הִלְבִּינוּ מֵרֹב גַּעְגּוּעַ, הוֹ אִמָּא,
זְקֵנוֹת מֵרֹב יַתְמוּת".

אני רוצה לסיים בשיר שזמירה שלחה לי לגיליון "סלון הדחויים" שערכתי בנושא יתמות. כל שירי הספר יפים מאוד, זה ספר שקראתי מהתחלה עד הסוף, שירים מדויקים שמספרים את סיפור ההגירה של משפחתה והשתלבותה בארץ, אהבותיה וגם כאביה, ויתמותה שהופכת לתכונה, לאופן שבו היא רואה את החיים.

זמירה פורן

אבא

בְּרֵאשִׁית הָיִיתָ אַתָּה אֲנִי וְהַמַּיִם,
יָדֶיךָ הַחֲזָקוֹת הַמְּעִיפוֹת
וּצְחוֹק שָׁמַיִם.

חוּט הָאָב, חוּט דַּק שֶׁל צְחוֹק אָב
מָהוּל בְּרֵיחַ אָנִיס מָתוֹק.
צְחוֹק מִתְפּוֹצֵץ מִתְפָּרֵעַ
חוֹשֵׂף שִׁנַּיִם גְּדוֹלוֹת, צְהֻבּוֹת.
חוּט שֶׁל זְרוֹעוֹת שְׁזוּפוֹת, מְנִיפוֹת
לַשָּׁמַיִם, לְמַעְלָה, לָאוֹר.

פִּתְאוֹם הָאָבִיב חָלַף,
חֹשֶׁךְ בָּא עַל גַּב חֲלוֹם
בָּא צוֹרֵב, בָּא בָּהוּל בְּצַעֲקוֹת-שִׁגָּעוֹן
וּבָאוּ קוֹלוֹת. נְהָמוֹת שֶׁל יַתְמוּת.
אַבָּא מֵת. אַבָּא מֵת.

אַךְ שִׁמְךָ, אָבִי, נוֹתַר
חָרוּט בְּאֶצְבְּעוֹת יַלְדָּה
בְּאוֹתִיּוֹת מְרֻבָּעוֹת עַל הַקִּיר בַּכְּנִיסָה לַבְּלוֹק.
וְגַם כְּשֶׁהַשֵּׁם כֻּסָּה בְּטִיחַ, כָּמוֹךָ שֶׁכֻּסֵּיתָ בַּאֲדָמָה,
הַשֵּׁם לֹא נִמְחַק, הַחוּט לֹא נִקְרַע.