שווה להעיף עוד מבט

במסגרת שירותי בענף 8200 של בית הספר למודיעין, כתבתי לפני קרוב ל-40 שנה חוברת על חאפז אסד. משום מה נחקקה בזכרוני הערה צינית שכללתי בה: בבחירות אלו הגביר אסד את כוחו מ-99.3% ל-99.8% (או משהו כזה). משום שכידוע היטב, "מועמד" אחד בבחירות הוא ההפך הגמור מאשר בחירות דמוקרטיות. כמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות, העובדה שלבנימין נתניהו אין אפילו העמדת פנים של יריב בליכוד, היא סימן רע. כך לא נראית מפלגה דמוקרטית.

לזה נוסיף את הכוח האישי העצום שיש לנתניהו בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת: חמישה שריונים (מתוך 35-30 מקומות ריאליים) והענקת קיצור פז"ם למבקשים להתמודד – דהיינו, מתן אפשרות להתחרות על מקום ברשימה גם בלא תקופת מינימום של חברות במפלגה. נתניהו העניק אותה השבוע בין היתר לשני עורכי הדין המגנים עליו בקולי-קולות מאז החל משפטו: אייל בסרגליק וטלי גוטליב. הבנתם? הם מעניקים לו תמיכה בענייניו המשפטיים האישיים, והוא מעניק להם הקלה בדרך האפשרית לכנסת מטעם הסיעה. לי זה נראה לכאורה ניגוד עניינים מצד נתניהו המגיע לכדי עבירה של מרמה והפרת אמונים. וזה אחרי שהסיעה שילמה הון תועפות לעורך דינו של נתניהו, עו"ד עמית חדד, תמורת ייצוגם של מי שנחשדו בהטרדת עד נגדו.

הליכוד ממש לא לבד בחוסר הדמוקרטיה בו. במפלגה זו לפחות יש בחירות מקדימות לרשימה, גם אם פגומות; זה הרבה יותר מאשר כמעט בכל המפלגות האחרות. רוב חברי הכנסת שלנו נבחרים למעשה בידי אנשים בודדים או לכל היותר בידי קבוצה קטנה. יאיר לפיד בוחר את מועמדי יש עתיד; אביגדור ליברמן שולט ביד ברמה ברשימת ישראל ביתנו; בני גנץ וגדעון סער יקבעו מי ייצג את רשימתם המשותפת; איילת שקד מחליטה לבדה על הרכב רשימתה החדשה; מועצות של רבנים מוכרים (שהם לפחות ראשי ציבור ופועלים בקבוצה) משגרות לכנסת את נציגי ש"ס, יהדות התורה ואגודת ישראל; על רע"ם והרשימה המשותפת לא הצלחתי למצוא מידע. המפלגות היחידות המקיימות בחירות לראשותן ולרשימתן הן הציונות הדתית, מרצ והעבודה.

אני לא חושב שבחירות פתוחות לכל חברי המפלגה הן רעיון טוב, במיוחד במפלגות גדולות; זה מעניק יתרון עצום לבעלי הון ופותח פתח לרשימות חיסול. כשלעצמי הייתי מפקיד בידי כל החברים את בחירתה של מעין ועדה מסדרת. אבל ודאי שהפקדת הבחירה – או ליתר דיוק: נטילתה – בידי העומדים בראש המפלגות היא ההפך מדמוקרטיה. כך שלמעשה, אנחנו בוחרים במי שנבחרו עבורנו בידי מי ששולטים בצורה רודנית במפלגותיהם.

מישהו אנונימי, מעניין מאיזה צד של המפה הפוליטית, צייץ השבוע את הסקופ המרעיש הבא: "עוד שקר משונה של הדס קליין בבית המשפט שהיא ממוצא מזרחי ואם שרה (נתניהו) הייתה יודעת זאת היא לא הייתה חברה שלה. ובכן, הדס קליין נשואה לאשכנזי (קליין) ושם נעוריה בטרם נישואיה היה פולק, אביה היה ממוצא פולני ואמא שלה צברית שנולדה בישראל היא חצי מזרחית (אבא שלה יליד סוריה)".

אני לא יודע אם המחקר הגנאולוגי הזה מדויק. לי עצמי חישובים כאלה עושים בחילה, כי הם מזכירים לי בתת-ההכרה מי ומתי בדקו אחורה מוצא של יהודים עד לסבים והורי-הסבים. בעינַי כל הסיפור העדתי הזה הוא מטופש, מיותר ובעיקר זדוני למטרות פוליטיות ופלגניות. יש לי קרובת משפחה שהיא צברית דור שני ממוצא חצי-פרסי וחצי-תימני, בעוד בעלה הוא צבר דור שני ממוצא פולני; למה זה הופך את ילדיהם המקסימים? ליהודים ישראלים, וזהו.

אבל ברמה הנקודתית, עצם הפרסום מטריד מאוד: מישהו הלך ובדק (או מספר לנו שהוא בדק) את שורשיה המשפחתיים של עדה מרכזית בתיק 1000 כדי לסתור טענת-אגב שהעלתה. מה זה אומר? שיש מי שמשקיע כסף וזמן בבדיקות כאלה. נזכיר את הסיפורים על ביתה של המשנה לפרקליט המדינה ומי שהובילה את הפרקליטות במשפט נתניהו, עו"ד ליאת לב-ארי. אני לא נכנס לשאלה האם היו או לא היו שם עבירות בנייה; עצם החיפוש והפרסום מלמדים על אותו סוג של פעילות.

היה גם ניסיון נקודתי להטיל ספק בשופטים בתיק, בטענה שיצרה רושם כאילו שניים מהם רק אתמול יצאו מהפרקליטות (האמת: רבקה פרידמן-פלדמן עבדה בה שבע שנים עד 1994, ועודד שחם – שנה עד 2000). כאשר אני מצרף את זה לכסף העצום שמושקע בתועמלנים של נתניהו, זה מפחיד כאשר מדובר בצד של מי שהיה ואולי יהיה ראש הממשלה והאחראי על שירותי המודיעין.

לא צפיתי בראיונות של עמית סגל עם משה סעדה, לשעבר סגן מנהל מח"ש, ולכן הדברים כאן מתבססים על מי ששמעתי וקראתי מכלי שני. על פניו, מדובר במיחזור של טענות שהעלה סעדה בהליכים משפטיים ב-2020 וב-2021. הטענה שלו על קשר בין אירועי אום אל-חיראן וחקירות נתניהו כבר נדחתה בידי נציב הביקורת על הפרקליטות דאז, דוד רוזן, והשבוע נתן בג"ץ את חותמו לאותה קביעה. מי שהפקיד את הראיון עימו בידי עמית סגל, גרם – במכוון או ברשלנות – לכך שהמראיין לא יהיה כתב משטרה או משפט הבקיא באירועים; אני לא חושב שמשה נוסבאום היה מראיין את יאיר לפיד.

לגופם של דברים: הראיתי כאן שוב ושוב, כי שי ניצן הוא שקרן כרוני. הצבענו כאן בצורה שיטתית על הכשלים של המשטרה, בין היתר בראשותו של רוני אלשיך. העובדה שמח"ש היא בית קברות לתלונות נגד שוטרים איננה סוד לקוראי News1. לכן, אני לא פוסל את האפשרות שיש ממש לפחות בחלק מדבריו של סעדה. אלא שהם מעולם לא הגיעו להכרעה משפטית ולא נראה לי שאי-פעם נדע את האמת בצורה אובייקטיבית.

ברמה העקרונית, אני מבקש להציע שתי נקודות סותרות שתמיד יש להביא בחשבון בבחינת פרסומים כאלה. האחת היא של ארתור קונן דויל, המספר כיצד שרלוק הולמס איתר גנן אותו פיטר החשוד וממנו קיבל מידע רב-ערך על הנעשה בביתו. הלקח: גם רגשי נקמה יכולים להוביל לאמירת אמת. השנייה היא של אפרים קישון, המתאר כיצד חבר כנסת אלמוני מן הליכוד שפך בפני מזכיר המפלגה את כל העבריינות והמחדלים שלא היו מנת חלקה כאשר היה בעבר מועמד במקום ריאלי. הלקח: יש מי ש"נזכרים" לחשוף שחיתויות רק כאשר הם עצמם מסולקים. לאן שייך סעדה? אין לי מושג. רק לתשומת ליבכם.

הפרק על השב"כ בדוח על הכשלים בשומר החומות צריך להטריד אותנו. לפי המבקר מתניהו אנגלמן, השירות לא התריע מראש על המהומות הקשות מצד תושביהן הערבים של הערים המעורבות. וזה צריך להטריד לא רק בגלל המחדל הנקודתי החמור בפני עצמו, אלא גם משום שנזכרתי בכשל נוסף של השב"כ אשר צף שנה בלבד קודם לכן.

בתחילת הקורונה השתמש משרד הבריאות, ובצדק רב, בכלי איכון של השב"כ כדי לאתר חולים, כדי לוודא שמי שבאו איתם במגע ייבדקו ויבודדו במידת הצורך. הכלי הזה, שפרטיו מטבע הדברים שמורים בסודיות רבה, נועד במקורו לאכן מחבלים ואת מי שהיו בסביבתם. היו טענות נגד השימוש בו לצרכים בריאותיים, אך בהתחשב בשעת החירום ובסכנה לחיי אדם – גם בדיעבד השימוש בו היה ראוי ברמת העיקרון.

אלא מאי? התברר שהכלי פחות מדויק מכפי שניתן היה לצפות. על-פי דוח אחר של אנגלמן, השב"כ הצליח לאתר פחות מ-5% ממי שחלו לאחר שבאו במגע עם חולים; בדיקות אפידמיולוגיות אנושיות הובילו לאיתור 24% מהחולים. האיתורים היו רחבים מדי: 63% מן ההשגות על ממצאיהם התקבלו, כלומר – השב"כ הצביע על מגע שלא התקיים, או על כזה שלא חִיֵיב בידוד. מובן שזה לא בהכרח מלמד על הצלחת כלי האיכון בייעודם המקורי, כי המטרות שונות לגמרי. אבל כאשר מצרפים את שני הכשלים הללו, יש כאמור סיבה להיות מוטרדים – וזה מבלי לגרוע כהוא זה מן ההצלחות המדהימות של השירות, שכמעט תמיד נותרות סמויות מן העין.

עליית המחירים מרגיזה את כולנו ופוגעת בכולנו. זה ברור. אבל אני מבקש לתרום לדיון – שלרוב הוא פופוליסטי ושטחי – כמה עובדות יסוד שמהן נוטים להתעלם. על חלק מהן עמדה השבוע השופטת ענת ברון, בפסק דינו של בית המשפט העליון שהרחיב את האחריות שניטל להחיל על מונופולים בשל מחירי מופקעים.

ישראל היא מדינה מבודדת, בלי סחר עם שכנותיה – בניגוד לכל מדינה מפותחת אחרת. המשק קטנטן (פחות מ-10 מיליון בני אדם), ולמרות זאת יש בו תחרות משמעותית כמעט בכל התחומים (חמישה בנקים, חמש חברות ביטוח, שלוש חברות סלולר, ארבע רשתות מרכולים ארציות, ארבע קבוצות מזון, ארבע חברות דלק – וזה רק מניין החברות הגדולות). זוהי מדינה בסכנה ביטחונית מתמדת ומשטר בלתי יציב – שני גורמים העלולים להרחיק משקיעים זרים. כמעט ואין לה מחצבי טבע משלה וחלק ניכר משטחה אינו מתאים לחקלאות.

את כל זה אסור לשכוח. למרות כל זה, התוצר לנפש בישראל הוא ב-20 בגובהו בעולם (מבין 216 מדינות), כלומר – אנחנו בעשירון העליון של העולם. הדבר בא לידי ביטוי גם בשכר, ולא רק המחירים אצלנו גבוהים אלא גם המשכורות – שמצידן מושכות את המחירים כלפי מעלה עוד יותר. וכאשר עסקינן באינפלציה הנוכחית, עוד כמה עובדות חייבות להיזכר: היא מחצית מאשר ברוב העולם העשיר, ובמידה רבה היא נובעת מגורמים הרחק מעבר להישג ידם של הפוליטיקאים הישראלים מכל המפלגות – השלכות הקורונה, שרשרת האספקה, עליית השכר בארה"ב וכמובן הפלישה לאוקראינה. את כל הפרטים הללו חייבים לזכור, כדי שהדיון יהיה לא רק הוגן, אלא גם ובעיקר ענייני ובעל אפשרות להניב תוצאות של ממש.

מכבי בני ריינה, קבוצת כדורגל אנונימית מן המגזר הערבי, הדהימה אשתקד כאשר עלתה לליגת העל. בשבוע שעבר שלל ממנה משרד המשפטים את אישור הניהול התקין, מה שמעמיד בספק את יכולתה לשרוד כלכלית. ככל שידיעתי מגעת, איש מבעלי הקבוצות האחרות בליגת העל לא יצא לעזרתה. לעומת זאת, רבים מן הבעלים – ובראשם יעקב שחר (מכבי חיפה) ואלונה ברקת (הפועל באר שבע) – התגייסו למנוע את קריסתה של בית"ר ירושלים, הורדתה לליגה הלאומית ואפילו הובלתה לפירוק. למה? כי בית"ר מביאה הרבה אוהדים למשחקי החוץ שלה, וזה אומר: הכנסות נאות לקבוצות המארחות.

אין לזה שום הצדקה. בית"ר הפכה בעשורים האחרונים לצעצוע של בעלים מפוקפקים ומועמדים לבעלים מפוקפקים מכל רחבי העולם – החל מתמהונים, דרך בעלי עבר ואף הווה פלילי וכלה במי שאולי עוד יגיע לכלא. בין אוהדיה יש קומץ – כנראה קטן, אבל אלים וגזעני מאין כמותו בספורט הישראלי – המתנהל כארגון פשיעה ובין היתר מונע ממנה להחתים שחקנים ערבים. הקבוצה היא כשלון מקצועי ועוד יותר כשלון כלכלי. כבר מזמן היא הייתה צריכה להיעלם מהנוף הספורטיבי והחברתי שלנו, לכל הפחות לתקופת ביניים עד שתחלים מכל הבחינות.

אבל ההתאחדות לכדורגל נותנת לבית"ר עוד ועוד הקלות. עוד זמן להגיש את התקציב שהמועד לאישורו חלף מזמן. ארנק דיגיטלי נעול מתקבל כערבות במקום כסף מזומן. אישור לבעלים המתגלים כבעייתיים, בלשון המעטה. וכאמור, אפילו המתחרים רוצים להמשיך לראות אותה בסביבה. אם תרצו – מיקרוקוסמוס המסביר היטב מדוע הכדורגל שלנו יישאר בשוליים הנמוכים של הענף האירופי והעולמי.